במשרד הרישוי בחיפה מתנהל עסק לייצור לוחיות רישוי מזה כ-50 שנה. לפני כשמונה שנים דרשה המדינה מבעלת העסק להתפנות. היא מצדה טענה כי ניתנה להוריה רשות שימוש בלתי חוזרת בקרקע. התביעה התקבלה אך השופט התחשב גם ב"ציפייה הלגיטימית" של הנתבעת.
בתביעה שהוגשה ב-2013 טענה המדינה כי בעלת עסק בשם "עמל בן חנניה שלטים", הפועל במתחם משרד הרישוי במפרץ חיפה מאז 1964, מסרבת להתפנות מהשטח.
לייעוץ בתחום:
עורך דין מקרקעין
לדבריה, העסק פועל במקום עשרות שנים ללא כל תמורה. היא פנתה אל בעלת העסק כבר לפני כשמונה שנים והסבירה לה כי מדובר בשטח ציבורי אך עד היום היא לא נענתה לדרישת הפינוי.
המדינה דרשה כי בית המשפט יורה על פינוי השטח לאלתר ויחייב את הנתבעת בדמי שימוש של כ-194,000 שקל.
הנתבעת סיפרה כי העסק הוקם על ידי סבה בשטחי משרד הרישוי הישן בחיפה עוד בתקופת המנדט. לאחר פטירת הסב המשיכו הוריה לנהל את העסק.
בשנת 1964 עבר משרד הרישוי למפרץ חיפה ומי שהיה מנהלו באותה תקופה הפציר בהוריה להעביר את העסק למתחם החדש כדי שיוכל להמשיך לתת שירותי התקנת לוחיות רישוי לנהגים שבאים למבחן רישוי שנתי (טסט).
באותו מועד סוכם כי לעסק יוקצה שטח קטן במתחם לתקופה בלתי מוגבלת, בתמורה לוויתור ההורים על עסקם הישן ולהשקעה הכספית שלהם בטיפוח העסק במיקומו החדש.
ב-1979, לאחר שגם הוריה נפטרו עבר העסק לידיה. הנתבעת הדגישה כי היא או הוריה מעולם לא נדרשו לשלם דמי שכירות או דמי שימוש על השטח. למעשה, מאז הקמתו המחודשת ועד אפריל 2007 לא נשמעה כל טענה מצד התובעת.
התנהגות התובעת לאורך עשרות השנים מצביעה על הסכמתה המפורשת לשימוש בקרקע, סיכמה הנתבעת.
המדינה השיבה כי הנתבעת לא הציגה כל מסמך המעיד על קיומה של התחייבות להעניק את השטח ללא כל תמורה לתקופה בלתי מוגבלת.
המדינה הוסיפה כי אף אם ניתנה להוריה של הנתבעת רשות שימוש, הם לא היו רשאים להעביר אותה בירושה לבתם. בכל מקרה, מדובר ברשות שימוש הניתנת לביטול כפי שאכן נעשה בהודעה שנשלחה לנתבעת ב-2007.
פעולה דרסטית
לדברי השופט יעקב וגנר מבית משפט השלום בחיפה, "שתיקתה" של התובעת במשך מעל 50 שנה מצביעה על הסכמה מפורשת מצדה להפעלת העסק בשטחה.
עם זאת, נדחתה טענת הנתבעת כי רשות השימוש בשטח שניתנה להוריה אינה ניתנת לביטול. לדברי השופט, בהיעדר הוכחה אחרת, רשות השימוש שניתנה להוריה של הנתבעת הייתה אישית והם לא היו רשאים להעבירה בירושה לבתם ללא הסכמה מפורשת.
כמו כן, מכיוון שאין כל מסמך כתוב לא ניתן לקבוע כי רשות השימוש שניתנה לסבה ולהוריה של הנתבעת הייתה בלתי חוזרת. השופט הדגיש כי מדובר בקרקע ציבורית ומתן רשות שימוש בלתי חוזרת היא פעולה דרסטית שחייבת להיות מגובה במסמכים.
מאידך, השופט הסביר כי על רקע התקופה הארוכה בה פעל העסק באין מפריע, נוצרה "ציפייה לגיטימית" של הנתבעת כי תוכל להמשיך להפעיל אותו ועל המדינה לפצות אותה על כך.
לפיכך נקבע כי הנתבעת תפנה את השטח בתוך 36 חודשים, אך המדינה תפצה אותה ב- 100,000 שקל בתוספת הצמדה וריבית.
לא ניתן צו להוצאות.
* עורך דין מורן בן יצחק עוסק בדיני מקרעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין