לנוכח המגמה להכיר בשיתוף גם בנכסים שלא היו אמורים להיות משותפים לפי החוק, עו"ד אלינור ליבוביץ' מרגישה מחויבת להמליץ על עריכת הסכם ממון ברור וחד-משמעי. לטעמה, אין לשגות באשליה שהמצב המשפטי יעבוד לטובתכם בבוא העת.
הפסיקות הבלתי עקביות והמשתנות של בתי המשפט בענייני חלוקת רכוש, והקלות הבלתי נסבלת בה משתמשים השופטים בעקרון של כוונת שיתוף ספציפית מביאות למסקנה אחת ויחידה – שיש לערוך הסכם ממון לפני או במהלך הנישואים, שאחרת בני הזוג יהיו בחוסר ודאות תמידי.
לפני הכל נסביר מהי כוונת שיתוף ספציפית: מדובר בחזקה משפטית שנוצרה על-ידי בתי המשפט במקרים שבהם לא ניתן היה לקבוע שיתוף רכושי מכוח הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג. למשל, במקרים של נכסים שהתקבלו בירושה, במתנה או שהיו שייכים לאחד מבני הזוג עוד לפני הנישואים.
עקרון השיתוף הספציפי אומר שניתן להחשיב נכס ששייך רק לאחד מבני הזוג כנכס משותף אם הייתה לגביו "כוונת שיתוף". לצורך הדוגמא, אישה יכולה להוכיח כי הדירה שקיבל בעלה במתנה לפני הנישואים שייכת גם לה משום שהשקיעה הון בשיפוץ שלה או משום שבעלה הכניס את דמי השכירות מהדירה לחשבון המשותף.
המצב בעבר
בעבר היה לנו, עורכי הדין, הרבה יותר קל לתת ייעוץ צופה פני עתיד ללקוח. ניתן היה לומר למשל, באחוז ודאות גבוה, כי רכוש שנצבר לפני הנישואים שייך רק למי שרכש או קיבל אותו (כל עוד לא בוצעו בו שיפוצים משמעותיים או השקעות משותפות בעת הנישואים), ויוותר שלו לאחר הגירושין.
גם לגבי מתנות המצב היה די ברור וכולנו ידענו שמתנה שמקבל בן זוג מהוריו או מבן משפחה אחר במהלך הנישואים לא שייכת לרכוש המשותף.
אלא שהיום, מגמת בתי המשפט היא לשפר את מצבו של מי שהגיע לזוגיות חסר רכוש. וכך, רוב רובם של השופטים נוטים לקבוע שיתוף לא רק בנכסים שנצברו במהלך הנישואים אלא גם באותם נכסים שעד לא מזמן היה ברור כי אינם נחשבים לרכוש משותף לפי חוק יחסי ממון.
בניגוד לעבר, עושה רושם שלבתי המשפט מספיק רמז קטן לכוונת שיתוף – אמירה או פעולה שיכולה לרמז על השתתפות עם בן הזוג בנכס – כדי לראות בו כנכס משותף. וכדאי לשים את הקלפים על השולחן: נטייה זו גוברת בעיקר כאשר מי שאמורה ליהנות מהנכס היא אישה חסרת אמצעים.
גולת הכותרת של הנכסים המשפחתיים
העדות הראשונה לשינוי בתפיסת בתי המשפט לגבי מה נחשב לנכס משותף ומה לא היה הייתה בהלכת "הדרי" שניתנה בבית המשפט העליון בשנת 1994 (ע"א 806/93). שם קבע נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר, כי דירת המגורים של המשפחה נחשבת לנכס משותף לא משנה על שם מי היא רשומה, מי מימן אותה והאם נרכשה לפני או אחרי הנישואים.
מאחר שדירת מגורים היא "גולת הכותרת של הנכסים המשפחתיים" ולנוכח העובדה שבמקרה הדרי בני הזוג חיו בה שנים ארוכות, מדובר בהלכה הגיונית. הבעיה היא שההלכה פרצה את הדרך לפסיקות נועזות יותר.
עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה הופתעו עד מאד כאשר פורסם פסק הדין של השופט יורם דנציגר בבע"מ 1398/11, ובו נקבע כי דירת המגורים, שנרכשה על ידי הבעל שנים לפני הנישואים, שייכת גם לאישה אף שבני הזוג היו נשואים למשך תקופה קצרה בלבד, ובניגוד מוחלט לחוק יחסי ממון.
השופט דנציגר קבע כי חיי נישואים ממושכים אינו תנאי בלעדיו אין, וישנן נסיבות עובדתיות נוספות ואחרות שיכולות לבסס כוונת שיתוף. במקרה הספציפי שבו עסק השופט, הוא קבע כי האישה הצליחה לבסס "דבר מה נוסף" (ביטוי השאוב מהמשפט הפלילי) המוכיח שיתוף בנכס, והוא כי היא ובעלה התכוונו למכור את הדירה שלו ולהשתמש בתמורה בתוספת חסכונות משותפים כדי לרכוש דירה חדשה ומשותפת.
הקביעה כי האישה הוכיחה במקרה זה כוונת שיתוף גררה חוסר ודאות בקרב עורכי הדין, שהתקשו להעניק ללקוחותיהם ייעוץ ברור במקרים דומים. אלא שפסק דינו של השופט דנציגר לא סתם את הגולל על הסוגייה ולאחרונה נעשה צעד נוסף, וקיצוני אף יותר, בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי (עמ"ש 40404-04-15). בפסק הדין הזה נקבע שיתוף בנכסי מקרקעין שמשפחת הבעל העניקה לו במתנה, למרות שהאישה לא השקיעה בהם דבר – לא כספים ולא מאמץ.
בית המשפט קבע כי לאישה זכאות מסוימת בשתי דירות כאלה וזאת משום שדמי השכירות עבור הדירות הופקדו לחשבון המשותף של בני הזוג, והמשכנתא עבורן יצאה מאותו חשבון.
בית המשפט קבע כי העובדה שהאישה סגרה את חשבון הבנק האישי שלה והצטרפה לחשבון של בעלה – אליו הופקדו הכנסותיה וממנו נפרעו תשלומי המשכנתא החודשיים, ואליו גם הופקדו הפירות, כלומר דמי השכירות של הנכסים שניתנו לבעלה במתנה – מחייבת להחיל לגבי אותם נכסים דין שיתוף.
חשוב לציין כי הטמעת הנכסים שלכאורה היו נפרדים ל"קופה המשותפת" נקבעה על רקע ההתנהלות הכללית של בני הזוג, שבחרו להתגורר בשכירות ולהשקיע את רווחיהם בנכסי מקרקעין – שחלקם נרכשו יחד וחלקם התקבלו במתנה.
אני מניחה שפסק הדין הפתיע רבים מעמיתיי עורכי הדין, והותיר אותם בבעיית ייעוץ קשה. הדבר היחיד שנותר, אם כך, הוא להמליץ ללקוחות לערוך הסכם ממון שיגן על הנכסים החיצוניים וינקוט בשפה ברורה, פשוטה וחד-משמעית. כפי שאנו רואים, הותרת ההכרעה בידי בית המשפט עלולה להפתיע מאוד – גם את מי שבקיא בחוק ובפסיקה על בורים.
* עו"ד אלינור ליבוביץ' עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיקים המצוינים לעיל
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין