העירייה דרשה תשלום 250,000 שקל על שנתיים לאחור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירת בעל העסק וביטל את החיוב, אך ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור העירייה, למרות הביקורת הנוקבת שמתח על התנהלותה הרשלנית.
אדם החזיק נכס ברמת-גן ובמשך עשרות שנים לא שילם ארנונה, ואף לא נשלחו אליו דרישות לתשלום. הוא לא הציג שום "פטור", מלבד הטענה שזו הייתה "המדיניות". בחלק מהתקופה הוא ניהל במקום עסק מסחרי. לימים, בשנת 2011 התגלה המחדל לעירייה, והיא חייבה אותו לשלם ארנונה שנתיים אחורה, בסך 250,000 שקל.
לייעוץ בעניינים מנהליים:
פני ל-עו"ד חוקתי ומנהלי
עתירה מנהלית שהגיש נגד העירייה לביהמ"ש לעניינים מנהליים בתל אביב התקבלה והחיוב בוטל. ביהמ"ש סבר כי יש לנקוט מדיניות "יד קפוצה" ולא לחייב רטרואקטיבית אלא במקרים חריגים.
עיריית רמת גן הגישה ערעור לביהמ"ש העליון באמצעות עוה"ד טל שטיין אלבר ונטלי יונסוף, וטענה, בין היתר, כי ביהמ"ש המחוזי הכשיר התנהלות חסרת תום לב מצד המשיב, ונתן לגיטימציה לאי תשלום ארנונה במשך שנים רבות.
המשיב, באמצעות עו"ד טל קדש, טען בין היתר כי הוא היה רשאי להסתמך על כך שהעירייה אינה גובה ארנונה בגוש שבו מצוי הנכס. לשיטתו, לא מדובר בטעות טכנית אלא במדיניות שנמשכה שנים רבות – עד לאחר פינוי הנכס.
המשיב הוסיף כי הוא כלכל את צעדיו בהתאם למדיניות זו. לדבריו, אילו היה יודע כי יחויב בארנונה עבור השנים האלה, היה שוקל את צעדיו בצורה שונה. בנוסף, טען כי כשניהל משא ומתן עם העירייה בקשר לפינויו מהנכס, היא לא הודיעה לו על חוב הארנונה.
בנוסף, המשיב חזר על קביעת ביהמ"ש המחוזי שלפיה לעירייה לא נגרמה שום פגיעה כתוצאה מביטול החיוב.
חוטא יוצא נשכר
דעות השופטים יורם דנציגר, דפנה ברק-ארז ומני מזוז היו חלוקות. השופטים ברק-ארז ומזוז קיבלו את הערעור, והסבירו כי יש לדחות את טענות המשיב, ש"סמך" על אי תשלום ארנונה. מה היה עושה אם היה מחויב? עובר למקום שבו לא מחייבים ארנונה? תמהו השופטים.
המשיב ידע גם ידע שאינו משלם, ואף לא טען שיש לו "פטור" מארנונה או שהעירייה קיבלה החלטה מודעת לפטור אותו. השופטים הוסיפו כי אי אפשר להכיר בכך שהמשיב "סמך" על אי גבייה שנעשתה בניגוד לחוק, שכן אז "חוטא יוצא נשכר".
השופטים הבהירו כי העירייה התרשלה, אך רשלנותה לא הזיקה למשיב, אלא לציבור תושבי העיר שהיו צריכים ליהנות מהכסף.
יתרה מכך, השופטים הדגישו כי העירייה הלכה כברת דרך כלפי המשיב, בכך שחייבה אותו רק שנתיים אחורה, לאחר שלא חויב במשך שלושים שנה.
בדעת מיעוט, השופט דנציגר גרס כי יש לדחות את העתירה. לעמדתו, הוצאת החיוב בארנונה מן הכוח אל הפועל מוטלת עליה העירייה ולא על האזרח.
למרות חילוקי הדעות בנוגע לתוצאה, שלושת השופטים הסכימו כי העירייה התנהלה באופן בעייתי ומטריד. בפסק הדין נכתב: "ראוי כי העירייה תקיים חקירה מקיפה של הנסיבות במסגרתן לא חויב המשיב בארנונה במשך תקופה כה ארוכה"
בסיכומו של דבר, הערעור התקבל ונקבע כי המשיב יחויב בארנונה בסך כ-250,000 שקל, וכן בהוצאות משפט בסך 60,000 שקל.
כמו כן, ביהמ"ש הורה להעביר עותק מפסק הדין לעיונו של היועץ המשפטי של משרד הפנים, שיבדוק מדוע לא נגבתה הארנונה.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין