בית המשפט המחוזי בלוד חייב את העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה לחתום על תכנית לשינוי ייעוד במרכז העיר, כפי שהתחייבו כלפי היזמית.
מבנה המותאם למרפאה, שהקימה יזמית הבנייה א.ג.ו. במרכז רמלה, קיבל בשנת 2006 היתר לשימוש חורג מסחרי לתקופה בלתי מוגבלת, בקרקע שהייתה אמורה לשמש גם למגורים. בהתאם, השכירה היזמית את המבנה לקופת חולים כללית, שהפעילה שם מרפאה.
לשאלות בנושאי תכנון ובנייה:
פנו ל-עו"ד תכנון ובנייה
לאחר שהעירייה והוועדה המקומית הבינו שניתן ליזמית היתר לא חוקי – שכן לא ניתן לאפשר שימוש חורג בלתי מוגבל כשאין כוונה לשינוי תכנית בנייה – הן הגיעו להסכם פשרה עם היזמית.
לפי ההסכם, העירייה הבטיחה לסייע ליזמית להעביר תכנית בנייה לשינוי ייעוד הקרקע, ובינתיים, עד שתאושר, הוענק ליזמית היתר שימוש חורג לחמש שנים.
אלא שכשביקשה היזמית להפקיד את התוכנית אצל הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, העירייה נסוגה בה וסירבה לחתום עליה. סירוב זה הביא לכך שלא ניתן היה לדון בתוכנית.
ערר שהגישה היזמית נגד הוועדה המקומית התקבל על-ידי ועדת הערר המחוזית, שהחליטה להאריך את השימוש החורג עד אישור התוכנית החדשה, והמליצה לוועדה המקומית לחתום עליה ולהקל על קידומה.
ואולם, ההמלצה נפלה על אזניים ערלות, ושני הגופים – העירייה והוועדה המקומית – סירבו לשתף פעולה.
בקיץ 2014 הוגשו לבית המשפט לעניינים מנהליים בלוד שתי עתירות בנושא: האחת מטעם היזמית, שביקשה לחייב את העירייה והוועדה לעמוד בהבטחתן ולחתום על התוכנית, והשנייה מטעם הוועדה המקומית, שביקשה לבטל את החלטת ועדת הערר.
היזמית טענה כי המבנה נבנה בתיאום מלא עם העירייה ובהסכמת מהנדס העיר באותה עת. ואולם, העירייה הפרה את הבטחתה וכעת ממש מסכלת את אישור התוכנית.
בעתירה נגד ועדת הערר, טענה הוועדה המקומית בין היתר, כי מעולם לא התחייבה להצטרף לתכנית, ובכל מקרה, חברת הבנייה כלל לא טרחה לקבל את הסכמת יתר הבעלים של הקרקע.
הוועדה סיפרה שההיתר הלא חוקי ניתן ליזמית על ידי המהנדס העיר, שלימים הורשע בפלילים, והצעת הפשרה נועדה לתקן את עוולותיו. אלא שהסכם הפשרה כבר פג, כיוון שהוגבל ל-36 חודשים.
בנוסף היא טענה כי ועדת הערר לא נימקה את החלטתה להאריך את האישור החורג.
ועדת הערר התגוננה בטענה שפעלה כדין ומתוך דאגה לרווחת התושבים. לעמדתה, הנגשת שירותי רפואה באזור מרכזי בעיר הוא צורך ציבורי שהאישור מממש.
לא יכולות להתעלם
בפסק דין משותף לשתי העתירות צידדה השופטת אסתר שטמר בעמדת היזמית וועדת הערר. השופטת מתחה ביקורת נוקבת על מתן ההיתר הלא-חוקי מלכתחילה, ועל התנערות הוועדה המקומית מהתחייבויותיה לאחר מכן.
השופטת פסקה כי החלטת ועדת הערר מבוססת על שיקול מהותי חשוב ביותר – רווחת הציבור – ואין שום סיבה להתערב בה.
מכאן ניגשה השופטת לדון בעתירת היזמית, והבהירה כי העירייה הייתה צריכה להימנע מלכתחילה מלפעול באורח לא חוקי, ואולם כיום אינה יכולה להתעלם מהמצב שהיא עצמה יצרה.
לדעת השופטת, גם לא ניתן להפיל את האשמה על מהנדס העיר שהורשע, משום שלא נטען מעולם כי פעל שלא בסמכות.
השופטת שטמר לא הצליחה להבין מדוע הוועדה והעירייה חזרו בהן מהבטחתן ליזמית והחליטה שעליהן לחתום על התכנית של היזמית, גם אם ההסכם לא מחייב אותן לכך במפורש. לשיטתה, די בכך שההסכם מעיד על התחייבות מפורשת לעזור לקדם את התכנית.
לבסוף השופטת חייבה את הוועדה המקומית והעירייה לשלם לוועדת הערר וליזמית הוצאות משפט של 10,000 שקל לכל אחת.
- ב"כ א.ג.ו: עו"ד אייל מאמו, עו"ד אפי שבח דב"ח
- ב"כ המשיבים: עו"ד שחר בן עמי, עו"ד רותם ארביב קופלניקוב
- ב"כ ועדת הערר המחוזית: עו"ד נורית טביב
* עורכת דין מורן דבש ממשרד עוה"ד דבש בית הלוי העוסק בתכנון ובנייה ודיני מקרעין
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין