תוכן העניינים:

1. מבוא 1
2. המועדים בהליכי השגה וערר ומקור הסמכות להאריך מועדים 3
3. האם לוועדה סמכות בלתי מוגבלת בזמן להאריך מועדים? 8
4. האם יש לצדדים סמכות להאריך לעצמם מועדים בהסכמה? 11
5. תשובה לערר, עד מתי? 13
6. חברי ועדת הערר 15
7. סיכום 17

1. מבוא
   ועדות הערר לענייני ארנונה פועלות בהתאם לחוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976[2]. הדיון בפני ועדת הערר הוא הערכאה השנייה שבה נדון העניין. ההליך הראשון הוא "השגה" – העלאת העניין לראשונה בפני מנהל הארנונה העירונית, שהוא בדרך כלל גזבר הרשות המקומית או מנהל הגביה ובכל מקרה בעל תפקיד בכיר האמון על דיני הארנונה וסמכותו זו שונה מסמכות כל עובד אחר של הרשות המקומית שאמור לפעול לטובתה. מנהל הארנונה אמור להכריע במחלוקות שבין האזרח לבין הרשות המקומית ותפקידו פרסונלי (מינוי המפורסם ב"רשומות") ומנהלי שחלים עליו כללים החלים על גוף שיפוטי. רק מי שהשגתו נדחתה במלואה או בחלקה בידי מנהל הארנונה רשאי להגיש ערר לוועדת הערר על החלטת מנהל הארנונה בהשגה[3]. על החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים[4].

סמכותה של ועדת הערר נלמדת מסמכותו של מנהל הארנונה[5]. החוק מצמצם את הטענות אותן ניתן להעלות בפני מנהל הארנונה. את אותן טענות בלבד ניתן להעלות בערר שמוגש לוועדת הערר. לוועדת הערר סמכות לדון רק בעניינים שבהם קבע המחוקק כי למנהל הארנונה יש סמכות לדון. לא ניתן להעלות בערר שום עובדה או טענה שלא הועלתה בהשגה ולא ניתן להרחיב חזית, על ידי אף לא אחד מן הצדדים.
ככלל, ימעט בית המשפט המנהלי להתערב בהחלטת ועדת הערר, לה הוא מייחס מומחיות לבחינה עניינית של המחלוקת ובדיקה טכנית בהתאם ליתרונה המקצועי ואת היתרון של ערכאה ראשונה השומעת עדויות ומתרשמת ממהימנות, הקובעת עובדות, כפי שהוא מתייחס לקביעות של בית משפט שלום בערעור המוגש לבית המשפט המחוזי. בערעור על ועדת ערר נבחנת החלטת הוועדה רק על פי אמות המידה של בתי המשפט המנהליים, קרי האם החלטת הוועדה עומדת במתחם הסבירות אם לאו ולא מה היה פוסק בית המשפט המנהלי במקום ועדת הערר. ככל שהחלטת הוועדה סבירה ימנע בדרך כלל בית המשפט המנהלי מלהתערב והערעור על החלטתה יידחה.

מועדי הגשת השגה, התשובה להשגה, הערר והערעור עליו לבית המשפט המחוזי קבועים בחוק[6]. פסקי הדין המרכזיים בעניין, בר"ם 1114/14 שמואל יוסף עו"ד נ' עיריית באר שבע, (פורסם בנבו 13-04-2014) ובר"ם 901/14 עבוד ויקטור נ' עירית חיפה, (פורסם בנבו 06-07-2014), מרחיבים את סמכות מנהל הארנונה ואת סמכות ועדת הערר להאריך מועדים אף מעבר לכתוב בחוק.

בחיבור זה ננסה להציג את הבעייתיות העולה מן ההלכה שמובילים פסקי הדין הללו ופסקי דין של בתי משפט מחוזיים ואת חומרת הסכנה שבה נוכח הרכבן של ועדות הערר הכוללות אנשים שמקצועם, מבלי לפגוע באיש מהם, אינו משפטי.

בנסיבות אלו עלולות להיות לפסקי דין אלו השלכות בעייתיות ביותר של הצפת ועדות הערר בבקשות להארכת מועדים להגשת השגות שפג תוקפן. ועדות הערר ומנהלי הארנונה עלולים להשתמש בסמכות שהוענקה להם מבלי לרסנה ולהאריך מועדים בלי כל מגבלה. הפתח שנפתח יוכל להאריך את התהליכים בדיעבד ולגרום לאי ודאות ולהימשכותם של הליכי השגה וערר עד אין קץ[7].

השאלה הנשאלת בחיבור זה היא אם לאור הרכבן הפרסונלי של ועדות הערר, ההלכה שנקבעה בעייתית או שעולה צורך לחוקק שינויים ותוספות בידי המחוקק, על מנת להתאים את הרצוי למצוי וליצור מערכת ברורה ועקבית בפסיקתן של ועדות הערר ברחבי הארץ[8].

2. המועדים בהליכי השגה וערר ומקור הסמכות להאריך מועדים

סעיף 3 לחוק הערר קובע:

"מי שחויב בתשלום ארנונה רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה..."

בסעיף זה קיימות לא מעט בעיות, אולם מכל מקום החוק קובע במילים ברורות שמיום קבלת דרישת התשלום יש למקבל דרישת התשלום 90 ימים להשיג עליה. מהו הדין אם הוגשה השגה לאחר היום ה-90? מהו הדין אם הוגשה השגה לאחר 100 ימים? על פי לשון החוק, אם הוגשה השגה לאחר חלוף 90 ימים אין המשיג רשאי להגישה, דינה להידחות על הסף – וחיוב הארנונה לאותה שנה תקף, מחייב ולכאורה ניתן להפעיל לגביו הליכי גביה.

מעבר לכך, במקרה שכזה אין לראות במה שהוגש באיחור השגה, אין מוטלת על מנהל הארנונה חובה להשיב לה באופן אישי וודאי שלא בתוך המועדים הקבועים בחוק לתשובה להשגה, שכן אין מונחת בפניו השגה כלל.

ראו לעניין זה את דברי כבוד השופטת רונן בעמנ (ת"א) 241/08 רם-חן חניונים נ' עיריית תל אביב, (פורסם בנבו 31-05-2009):

"כיוון שההשגה אחרה את מועדה אין היא נחשבת כהשגה במשמעותה על פי הדין. ממילא לא חלה על מנהל הארנונה חובה להשיב להשגה בהחלטה המתקבלת בידיו. במקרה דנן התשובה לפניה ניתנה בידי מנהלת תחום בתים חדשים באגף הארנונה של המשיבה. בהינתן שההשגה לאו השגה הייתה (כמבואר לעיל) לא היה פגם בכך שהתשובה ניתנה שלא בידי מנהל הארנונה בכבודו ובעצמו".

אולם ראו לעומת זאת את עמנ (חי') 18772-10-12 חוה עברון נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו 26-05-2013), שם נקבע במפורש על ידי כבוד השופט שפירא:

"המערערת פעלה באמצעות עורכת דינה דאז כדי לנסות ולהסדיר את המחלוקת מול גורמי הגביה והארנונה בעירית חיפה ולמעשה לא זכתה לכל מענה מסודר, עד שבסופו של יום נאלצה להגיש את ההשגה, לכאורה באיחור של כחודש לכל היותר. במקרה כזה סבור אני כי היה על מנהל הארנונה לקבל את ההשגה שהוגשה באיחור ולדון בה ולחילופין היה על וועדת הערר לראות בהשגה, הגם שהוגשה באיחור, כהשגה שיש לדון בה ולהאריך את המועד להגשת ההשגה. "באיזון בין שמירת אינטרס הפרט וזכויותיו כלפי הרשות, לבין הצורך לקיים את המועדים שנקבעו בחוק לשם עמידה על הזכויות, גובר אינטרס הפרט בנסיבות בהן הוא פעל למימוש זכויותיו מול הרשות ולא שקט על שמריו" [עת"מ (מחוזי ת"א) 2555/05 שמוחה יוסף נ' עיריית פתח-תקווה, (ניתן ביום 12.7.2007)].

"מעבר לאמור, במקרה זה מדובר בטענה של מערערת כי איננה בגדר של "מחזיקה בנכס". סעיף 3(ג) לחוק הערר מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב להתיר העלאת טענה בעניין 'איני מחזיק בנכס', וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד. [ראו: רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (ניתן ביום 3.6.2008); עמ"נ (מנהליים ת"א) 2053-10-10 מירב אלפנדרי פלקון נ' עיריית הרצלייה (ניתן ביום 26.9.2011)]. מכאן ניתן ללמוד כי במקרה מסוג זה, בו מוגשת השגה באיחור שאינו רב וההשגה היא בטענה כי הנישום אינו מחזיק כלל בנכס, כי אז, בנסיבות המתאימות, יש מקום להאריך את המועד להגשת ההשגה ולדון בה לגופו של עניין". (הדגש אינו במקור).

פסק דין זה מותח את מילות החוק הברורות, שהן עניין אריתמטי פשוט לבחינה, ויוצר אמת מידה חדשה שהיא אלסטית ומעורפלת: "מוגשת השגה באיחור שאינו כה רב". מהו איחור רב? עד כמה ועד מתי האיחור יהיה נסבל? מי יקבע מהו איחור שאינו כה רב? מה במקרה של השגה שבה אין הנישום טוען שאין הוא מחזיק בנכס? האם במקרה שכזה אין מגבלת זמן? האם במקרה שכזה התקופה אינה מסתיימת בחלוף 90 ימים? האם על ועדת הערר להאריך את התקופה באופן אוטומטי גם מבלי שהוגשה בפניה כלל בקשה להארכת מועד? ומה יעלה בגורלו של עקרון הוודאות? בית המשפט הרחיב את סעיף 3 (ג) לחוק הערר מעבר למה שהתכוון המחוקק. בחוק נכתב במפורש:

"על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג במועד הקבוע בחוק על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א) 3, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

בסעיף קיימים שני תנאים מצטברים, אחד הקובע כי יש צורך בנקיטת הליך משפטי ושני הקובע שהאזרח צריך לקבל את רשות בית המשפט להעלות את הטענה. היא הנותנת שבהליכי השגה וערר לא ניתן לעשות כן.

ראו לעניין זה את החלטת כב' השופט דר' מנחם רניאל עמנ (חי') 57263-11-13 רפאל טורמן נ' עיריית חיפה, (פורסם בנבו 23-03-2014):

"לטענת המערער, בכל מקרה הוא רשאי להעלות את טענותיו בכל הליך משפטי, בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק הערר, לפיו "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3(א), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". כנראה סבור המערער, שהמילים "בכל הליך משפטי" אין משמעותם "בכל הליך משפטי מלבד השגה וערר עליה" אלא "בכל הליך משפטי, לרבות השגה וערר". כלומר, אין טעם בקביעת המועד בחוק הערר, שהרי ממילא יש רשות להגיש השגה כאשר ירצה המשיג. זה אינו הפירוש הנכון. הפירוש הנכון הוא שניתן להעלות את הטענה בהליכים משפטיים שאינם השגה וערר".

ההליך אמור להסתיים כפי שכתוב בחוק, ובלי קבלת רשותו של בית המשפט לא ניתן יהיה להעלות טענה שכזו. כל פירוש אחר מסרס את הוראת החוק. כלומר, אם איחר האזרח את המועד להגשת השגה, הפכה השומה שהוצאה לו לשומה חלוטה.

ראו לעניין זה את דברי כבוד השופטת רונן בעמנ (ת"א) 241/08 רם-חן חניונים נ' עיריית תל אביב, (שם):

"שמשחלף המועד החוקי להגשת השגה, הופכת השומה לחלוטה, והנישום מאבד את זכותו להשיג על חיובו בארנונה[9]".

עם זאת לא תימנע ממנו, כאמור, האפשרות לבקש את רשות בית המשפט ולהעלות טענת אינני המחזיק בנכס מושא השומה בהליך בפני בית משפט המחוזי, בתביעה נזיקית להשבת חיובים מופרזים ובלתי מידתיים של הארנונה שחייב אותו מנהל הארנונה ביתר, או לחילופין בעתירה לבית המשפט המינהלי בטענה לפיה התנהלות הרשות בלתי סבירה בהתבסס על עובדות המקרה. למשל במקרה שבו התנהל משא ומתן בין האזרח לבין מנהל הארנונה לאחר קבלת הודעת השומה וטרם הגשת השגה, ולשני הצדדים היה מובן שהמשא ומתן מתמשך וטרם הסתיים ולפיכך ורק בהסתמך על כך לא הוגשה השגה במועד. מקרה אחר הוא הגשת עתירה מנהלית מקום שעל פי חוקי הארנונה אין למנהל הארנונה ולוועדת הערר סמכות, אך האי-צדק שנעשה עקב כך לאזרח זועק לשמים ויש לתת למצוקתו פתרון משפטי.

המקום היחיד שבו מוזכרת סמכות להארכת מועדים בחוק הערר, הוא בסעיף 4 (ב) לו:

"לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום".

סעיף זה מדגיש כמה סוגיות. הראשונה היא שסמכות הוועדה להאריך מועד היא רק למשך תקופה של עד 30 ימים וגם זאת אך ורק במקרה שבו עוד במהלך תקופת הזמן למתן תשובה להשגה מוגשת הבקשה להארכה ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

מלשון החוק בסעיף זה עולה כי אין לוועדה סמכות להאריך מועד פעמיים או יותר ובוודאי שלא מעבר ל-30 הימים שמתיר החוק לוועדה. קרי, 60 ימים להגשת תשובה להשגה ועד לכל היותר 30 ימים נוספים, ובסך הכול עד 90 ימים מיום שבו ההשגה הוגשה, ממש כמו משך התקופה להגשת ההשגה. האם במקרה שבו לא מוגשת כלל בקשה להארכת התקופה יש לוועדת הערר סמכות להאריך מועדים? האם במקרה שמוגשת בקשה באיחור ניכר עדיין יש לוועדת הערר סמכות להאריך מועדים? עד מתי? לכאורה, על פי פסקי הדין של בית המשפט העליון בבר"ם 1114/14 שמואל יוסף עו"ד נ' עיריית באר שבע, (שם) ובבר"ם 901/14 עבוד ויקטור נ' עירית חיפה, (שם), יש גם יש לוועדת הערר סמכות שכזאת וללא כל מגבלה.

לעניין המועד להגשת תשובה לערר קובעת תקנה 6 לתקנות הערר:

"המשיב יגיש לועדה לא יאוחר משלושים יום מהיום שנמסר לו עותק כתב הערר, תשובה מנומקת בארבעה עתקים (כך במקור), ויצרף לעותק הראשון עותק של ההחלטה נושא הערר".

בעש (ת"א) 1076/92 ד.ש הדקל שירותי הובלה בע"מ נ' מנהלת הארנונה עיריית חולון (פורסם בנבו, 21-04-1994) נקבע ע"י כבוד השופט הומינר:

"בתקנה 6 הנ"ל לא קבע מחוקק המשנה כי המשיב "רשאי" להגיש כתב תשובה, אלא קבע מפורשות כי המשיב "יגיש" תשובה מנומקת. משמע, מחוקק המשנה הטיל חובה על המשיב להגיש כתב תשובה מנומק להודעת הערר. עלינו לצאת מתוך הנחה, שמחוקק המשנה לא השחית מילותיו לריק, ומשקבע כי מוטלת חובה על המשיב להגיש תשובה מנומקת, חובה שהטעמים להטלתה ברורים – יש לאכוף חובה זו. וכדברי המחבר ה. רוסטוביץ בספרו "ארנונה עירונית" (הוצאת אוריאן), התשנ"ג- 1992, בעמ' 294: "סדרי הדין אינם מילה מתה בספר החוקים, ספק אם נכון היה בית המשפט לקבוע כי גם בהעדר ערר מנומק ניתן לקיים את הדיון לגופו, בהסתמך על ההשגה שתחשב גם כנימוקי הערר. כתב הערר מעלה נימוקים לתקיפת החלטת המנהל בהשגה. אין לצפות שבהחלטת המנהל יש משום התייחסות לנימוקים שמעלה העורר בפני הוועדה.""

דעה אחרת הביע בית המשפט מפי כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) בבח"פ (ב"ש) 1/90 מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ נ' מועצת עיריית קריית- גת ואח' (פסקים תש"ן (א) 485, שקבע כי אף בהעדר כתב תשובה לערר ניתן לקיים דיון בוועדת הערר על סמך כתב התשובה להשגה.

עינינו הרואות, במקום שבו חייב החוק את מנהל הארנונה להשיב בתוך 60 ימים להשגה, נקבעה סנקציה ברורה, ואילו במקום אחר לא צורפה סנקציה לסד זמנים של 30 ימים למתן תשובה לערר[10].

3. האם לוועדה סמכות בלתי מוגבלת בזמן להאריך מועדים?

כפי שניתן להסיק מפסק הדין בעמנ (חי') 18772-10-12[11], לכאורה אין לוועדת הערר כל מגבלת זמן להאריך את מועד הגשת ההשגה בטענת אינני המחזיק. מה בעניין טענות אחרות? מדוע בטענה זו מסכים בית המשפט למתוח ולהגמיש את הגבול שבחוק ובטענות אחרות לא? עד כמה ועד מתי יכולה ועדת הערר להאריך מועדים כשבחוק מותר לה במקור במקרה אחד מפורש להאריך רק ב-30 ימים? כלום לא יהיה להליך ההשגה מתי שהוא סוף ידוע מראש? ראינו שבית המשפט המחוזי בחיפה איפשר להאריך במידה ניכרת את המועדים לטובת האזרח, בעוד שפסקי הדין של בית המשפט העליון החמירו עם הרשות. ההיגיון העומד מאחורי הפער בהתייחסות הוא שאין לדרוש מן האזרח מה שיש לדרוש מן הרשות. הרשות מוחזקת כמי שיודעת את החוק ויש לה את המנגנונים להתמודד עם דרישות החוק ומועדיו, מה שבדרך כלל אין לאזרח. בעוד שאת המועדים אותם קובע החוק ביחס לאזרח רואה בית המשפט כהמלצה בלבד, את המועדים החלים על הרשות רואה בית המשפט כלשונם ומקפיד עליהם כעל קוצו של יוד.

סעיף 4 לחוק הערר קובע:

"(א) מנהל הארנונה ישיב למשיג בתוך ששים יום מיום קבלת ההשגה". (ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה..."

סעיף (ב) קובע את התוצאה של אי ההשבה כאמור – ההשגה התקבלה.

בעע"ם 3440/12 עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ, (פורסם בנבו 02-06-2014) קובע בית המשפט העליון חד וחלק מפי כבוד השופטים מלצר, הנדל וברק-ארז:

"על רקע זה, בולט במיוחד אופיו ההחלטי של ההסדר שנקבע לענייני ארנונה, בחוק הערר. חוק זה כולל הוראה ספציפית, נוקשה יחסית, הקבועה בסעיף 4 (ב) לחוק ..." ההסדר הקבוע בסעיף זה הוא מחמיר יותר בהשוואה להסדרים אחרים בכל הנוגע לעמידת הרשות בלוחות זמנים – הוא קובע פרק זמן קשיח של 60 יום למתן תשובה, אשר ניתן להארכה רק במקרים מיוחדים, ואף זאת רק לתקופה של שלושים ימים נוספים ובהחלטה של ועדת הערר הפועלת על-פי החוק (כלומר, מנהל הארנונה אינו רשאי להחליט על כך בעצמו). אי-עמידה בפרק הזמן הסטטוטורי שנקצב למתן תשובה מובילה לסנקציה חריפה – התייחסות להשגה כאילו התקבלה לכל דבר ועניין,  לכאורה ללא שיקול דעת נוסף. מאפייניו אלה של ההסדר הקבוע בסעיף 4 (ב) לחוק הערר עומדים במרכזו של פסק דיננו". ובהמשך: "במבט רחב יותר, יש לייחס משקל רב לחשיבות הנודעת למתן תשובות במועד להשגות בתחום הארנונה, על מנת לתרום לתכנון הכלכלי של פעולותיהם של הנישומים, ובעיקר כאשר הדעת ניתנת לאופי העתי של הארנונה (שהיא תשלום בגין תקופה מסוימת) המחייב את סיום ההתדיינות בקשר אליה בתוך תקופה קצרה יחסית".

עוד ראו עת"מ (חי') 2123-12-11 המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה המקומית אעבלין, (פורסם בנבו 03-04-2013), שבו קובע כבוד השופט שפירא:

"כאמור, יש לראות בעותרת כמי שיודעה על דחיית ההשגה על ידי מנהל הארנונה לכל הפחות, ביום 11.7.11, היום בו שוגרה אליה ההחלטה דרך פקס. במניין הימים מיום 12.5.11 עד ליום 11.7.11, נמצא כי עברו 61 יום בין המועדים, ובכך עברו 60 הימים המוקצבים למנהל הארנונה לצורך מתן תשובה על השגה, ובהתאם יש לראות בהשגה כהשגה שהתקבלה במלואה, וכזו היא מחייבת את מנהל הארנונה והמשיבה. בעניין זה, הוסיפה וטענה המשיבה שגם אם הייתה חריגה, הרי שהמדובר בחריגה מזערית, ומכל מקום המדובר בחריגה סבירה, משכך יש לקבל את תשובת מנהל הארנונה אשר דחתה ההשגה.

אכן חריגה ביום אחד, נראית בעין המתבונן כחריגה קלה המצדיקה התגמשות ודוחה קשיחות. אולם על הרשות המנהלית החובה לפעול בהגינות ובנאמנות כלפי הציבור ולעמוד במועדים אשר התווה לה המחוקק. זאת אם לצורך מניעת סחבת במוסדות המינהל ועמידה בפרק זמן סביר, ואם על מנת לאפשר לאזרח לקבל תשובות ברורות וסופיות שיאפשרו לו להסתמך עליהן ולכלכל צעדיו להבא. הוראות סעיף 4 לחוק הערר, הן הוראות ברורות, שאינן סובלות גמישות או הרחבה. כך במסגרת בר"מ 2615/08 מנהלת הארנונה בעיריית חולון- שושנה שפר נ' ז'ק קובה [פורסם בנבו] (18.9.2008), נאמרו הדברים הברורים הבאים: "בעניין שלפני, תשובת המבקשת ניתנה 3 ימים לאחר תום 60 הימים, ואף אם נייחס לה איחור בן יום אחד בלבד, כטענתה, אין זה משנה את העובדה כי תשובתה הוגשה – כך או כך - לאחר חלוף המועד." [שם, פסקה 7]. מכאן נראה שסד הזמנים הקבוע בסעיף 4 (ב) לחוק הערר הוא סד זמנים קשיח, שאינו מאפשר חריגה ממנו, מזערית ככל שתהייה, הן אם שבוע או יום אחד בלבד. על כן יש לראות בהשגה שהוגשה על ידי העותרת כהשגה שהתקבלה, וכזו המחייבת את המשיבים".

עינינו הרואות, איחור של יום אחד בלבד - מחייב את קבלת ההשגה כלשונה, אף אם לא הייתה בה כל טענה נכונה. אין כל שיקול דעת והתוצאה ברורה ומובהקת. כך כלפי הרשות - עמידה דווקנית על לשון החוק מול מנהל הארנונה, ומנגד כלפי האזרח - הגמשה אלסטית של לשון החוק עד כדי אבסורד.

נדגיש כי בית המשפט העליון מייחס לוודאות הארנונה חשיבות כלפי האזרח, שעליו לכלכל את מעשיו בכל שנת ארנונה ולדעת בוודאות שההליך הסתיים ומה הייתה העלות עבורו באותה שנה, בעוד שבית המשפט העליון אינו רואה נזק גדול מהארכת מועדים לטובת האזרח שכתוצאה מהם הרשות תיאלץ להתמודד עם שינוי כספי כזה או אחר. ראשית מייחס בית המשפט ובצדק לרשות המקומית איתנות פיננסית שאינה תלויה בנישום אחד או בשינוי שומתו אף באיחור ניכר. שנית בית המשפט אינו רואה כל נזק לרשות מתיקון עוולה שנעשתה לאזרח והמחיר ראוי בעיניו.

4. האם יש לצדדים סמכות להאריך לעצמם מועדים בהסכמה?

שאלה חשובה היא מהו הדין במקרה שבו המשיג פונה אל מנהל הארנונה ומבקש ממנו ארכה על מנת להגיש את השגתו במועד מאוחר יותר ומנהל הארנונה מסכים לכך, וכן להיפך, במקרה שבו מנהל הארנונה פונה אל המשיג ומקבל את הסכמתו לאיחור במתן התשובה. היש להם סמכות להסכמה שכזאת, בין אם הבקשה הוגשה במסגרת המועד שניתן בחוק ובין אם מעבר לו?

לדעתנו, ככל שהדברים נעשים בהסכמה, הרי שאף אחד מן הצדדים לא יוכל לתקוף את ההגשה באיחור לאחר שהיה שותף להסכמה על קביעת המועד המאוחר. תקיפה שכזאת תהיה שלא בתום לב וניתן לראות במקרה שכזה השתק שיפוטי כלפי מפר ההסכמה שטוען בניגוד לה[12].

האם הסמכות לדחייה בהסכמה מוגבלת? לדעתנו, כשם שיש לקבל כל הסכמה דיונית בין הצדדים יש לקבל גם הסכמה לדחייה אף אם היא לתקופה ניכרת, אף אם הוגשה בחלוף המועד המקורי להגשתה. שכן, ככל הנראה, היה מאחוריה טעם והגיון ולפיכך הצד השני הסכים לה.

לדעתנו אין כל צורך במקרה של הסכמה לפנות אל ועדת הערר. די בכך שהמשיג ומנהל הארנונה יסכימו בינם לבין עצמם בכתב אודות הדחייה המוסכמת ביניהם לבין עצמם וזו תהיה בת תוקף כפי שהוסכם. אין כל טעם או צורך להטריד את ועדת הערר בהגשת בקשה בהסכמה[13].

הטעם לכך נובע בין היתר מיכולתו של מנהל הארנונה להחליט מטעמיו שלו שלא להעלות טענת איחור בהגשת ההשגה, וכך "מוכשרת" השגה שהוגשה באיחור בהסכמתו[14]. מנגד, באותה מחשבה, יבחר המשיג שלא להעלות בקשה לקבלת ההשגה מכיוון שהתשובה לגביה ניתנה באיחור במועד שהוא הסכים לו.

ראו לעניין זה החלטת כבוד השופטת צפת בעמ"נ 12062-05-14 סייג נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו, (פורסם בנבו 12-05-2015):

"אין חולק כי המשיב, מנהל הארנונה, רשאי לדחות השגה על הסף מקום שלא הוגשה בסד הזמנים הקבוע בחוק. ואולם, המשיב בחר בתשובתו להשגה להתייחס לאמור בה לגופו של עניין, עת בחן את הטענות אודות אי החזקה בנכס. ודוק! עניין המועדים להגשת השגה כלל לא עלה בהחלטתו. טענת המשיב בדבר חלוף המועד להגשת השגה עלתה לראשונה במסגרת הערר ולפיכך, לא היה מקום להידרש לה בגדרו של הערר, אלא לדון בטענות לגוף ההשגה ככל שאלו מצויות בסמכותה של וועדת הערר".

אם במחדל שנעשה בהיסח הדעת מכיר בית המשפט בתוקפה של הארכת מועד, קל וחומר שגם במעשה מוסכם במודע - יהיה תוקף למתן ארכה שכזאת.

ככל שהצדדים מסכימים על כל העניינים הדיוניים, מוצע להכיר בסמכותם שבדין לעשות כן ולכבד את ההסכמות, מה שיעודד דיאלוג הגיוני במקרים שבהם מצדיקות הנסיבות חריגה מן המועדים שבחוק. חזקה על הצדדים שכל אחד מהם ישמור על האינטרסים של הצד אותו הוא מייצג.

5. תשובה לערר, עד מתי?

אמנם אין המחוקק קובע סנקציה כלפי מנהל הארנונה בעניין אי הגשת תשובה לערר לאחר 30 ימים, ברם נראה שמצב זה מביא לפרשנות החוק בצורה מעניינת מאוד. כך קבעה כבוד השופטת ברק-ארז כבר בבר"ם 1114/14 שמואל יוסף עו"ד נ' עיריית באר שבע, (שם):

"למעלה מן הצורך, ראוי לציין כי תקנה 6 לתקנות ועדת הערר אינה קובעת סעד החלטי בכל הנוגע לאיחור במתן תשובה מצד מנהל הארנונה, בשונה מן הדין בכל הנוגע לאיחור בתשובתו של מנהל הארנונה להשגה... יתר על כן, אפילו הייתה נדרשת ועדת הערר להאריך את המועד להגשת התשובה לערר, הרי שלכאורה, היה מקום להכיר בסמכותה לעשות כן".

כאן, קבעה כבוד השופטת שיש לוועדת הערר סמכות להאריך מועד להגשת תשובה לערר, למרות שסמכות זו אינה מצויה בחוק הערר. המדובר הוא על איחור בהגשת תשובה לערר, איחור שאין בצדו כל סנקציה שבחוק ולפיכך יש להניח שמנהלי הארנונה אינם מקפידים על מתן תשובה לערר בתוך המועד שנקבע בחוק. זאת לעומת התשובה להשגה, שם נקבעה סנקציה ברורה ומובהקת: לא ניתנה תשובה להשגה במועד הנקוב בחוק – דין ההשגה להתקבל. המחוקק לא קבע סנקציה למקרה שבו מנהל הארנונה אינו משיב לערר בתוך תקופת 30 הימים ובית המשפט קובע שלוועדת הערר סמכות להאריך את המועד. האם הסמכות היא רק במקרה שתוגש בקשת ארכה במהלך 30 הימים? בכמה זמן תוכל הוועדה להאריך, האם ב-30 ימים כפי סמכותה להאריך מועד למתן תשובה להשגה? האם ללא הגבלה?

הצעד הבא בכיוון זה נעשה בידי אותה השופטת בברמ 901/14 עבוד ויקטור נ' עירית חיפה, (שם), ולפיו לא רק לוועדת הערר הסמכות להאריך מועדים להגשת השגה לאחר 90 ימים, אלא אף למנהל הארנונה בעצמו:

"דומה שראוי להכיר אף בסמכותו של מנהל הארנונה להארכת מועד להגשת השגה... לשיטתי, אם למנהל הארנונה סמכות להארכת מועד להגשת השגה הרי שגם לוועדת הערר, המבקרת את הפעלת סמכותו ושיקול דעתו של מנהל הארנונה, נתונה סמכות זו... עמדתי היא איפוא שהן למנהל הארנונה והן לוועדת הערר מוקנית סמכות להארכת מועד להגשת השגה".

בית המשפט מתעלם מלשונו של החוק הכתוב במילים ברורות. כל מה שנפסק עד היום על עמידה בלוחות זמנים בנוגע להשגות ולעררים חל רק על מנהל הארנונה ואיננו חל על האזרח. ניתן לראות מגמה זאת לאור בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר ואח' (פורסם בנבו 04-02-1998), שם בוטא השוני בהתייחסות בית המשפט העליון כלפי הרשות אל מול התייחסותו כלפי האזרח. בעוד שמן הרשות ניתן וצריך לדרוש יותר, הרי שהאזרח חופשי לעשות כל מה שאינו אסור עליו בחוק.

בית המשפט מעניק למנהל הארנונה ולוועדת הערר סמכות להאריך למשיגים מועדים שנקבעו והוגבלו במפורש בחוק, וככל שהוא מתיר להם להאריך את המועדים למשיגים אין הוא מגביל אותם בשימוש בזכותם זו, לא בשאלה עד מתי יוכלו לקבל החלטת הארכת מועד ולא בשאלה מהי הארכה שבסמכותם להעניק. דומה שפסק הדין גורם לאי וודאות ולמבוכה. במיוחד אמורים הדברים נוכח האמירה של כבוד השופטת ברק-ארז המופיעה בהמשך פסק הדין:

"חשוב להטעים: סמכות – לחוד, ושיקול דעת – לחוד. סמכותם של מנהל הארנונה ועדת הערר להארכת מועד לקבלת השגה שהוגשה באיחור אמורה להיות מופעלת אך לעיתים חריגות, במתינות, ובזהירות. זאת, על מנת שלא לפגוע ביציבות ובוודאות שהן כה חשובות בתחום הדינאמי של חיובי ארנונה, שכן ככלל – שומה שלא הוגשה בגינה השגה במועד הופכת לסופית".

כב' השופט פוגלמן הטיל ספק בצורך להכריע בשאלת סמכות ועדת הערר להאריך מועדים, וכב' השופט רובינשטיין החרה החזיק אחריו במילים ברורות:

"אף אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז. בשאלה שעורר חברי השופט פוגלמן לעניין סמכות ועדת הערר להאריך מועדים, ער אני לחשש שהביע, שמאחוריו הרצון שלא לפתוח פתח שמקופה של מחט יהפוך לפתחו של אולם בכגון דא, תוך הצפת ועדות הערר בבקשות להארכת מועד. איני מקל ראש בכך, אך תפקידן של ועדות הערר הוא לעמוד בפרץ, וכך גם בתי המשפט; וכבר הטעימה חברתי (פסקה 33) כי "סמכות – לחוד, ושיקול דעת – לחוד", והסמכות צריך שתהא מופעלת אך באורח חריג, כדרך הארכות מועד. הדגשתו של חברי השופט פוגלמן מועילה, בכל הכבוד, להפנמת האופי החריג של הסמכות והזהירות בשימוש בה, ויתנו לכך הנוגעים בדבר את דעתם תדיר".

דברים אלו יש לראות על רקע העובדה שלעתים קרובות וברשויות מקומיות לא מעטות מורכבת ועדת הערר מחברים שאינם משפטנים ושאינם מיומנים בקריאת פסקי דין או בהבנת הרמזים המשולבים בהם.

6. חברי ועדת הערר

מועצת הרשות המקומית ממנה את ועדת הערר ואת יושב ראש הוועדה. בעבר הדרישה המינימלית לתפקיד הייתה עמידה בתנאי סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976, (להלן: "חוק הערר") והוא שחבריה יהיו בעלי זכות להיבחר[15] כחברי מועצה[16]. סעיף 120 לפקודת העיריות [נוסח חדש], קובע את הפסולים[17] מלכהן, והרשימה הארוכה סגורה.

בחוזר 01/12[18] של המנהל הכללי של משרד הפנים נעשה לראשונה ניסיון להתייחס לבעייתיות הרכב ועדות הערר, כך בסעיף 1 לחוזר הוצע כי:

"בשל מהות תפקידן של הועדות כגוף מעין שיפוטי, על המועצה למנות כיושב ראש הועדה עורך דין[19], הכשיר להתמנות לשופט בית משפט שלום ומצוי בדיני השלטון המקומי והמיסוי המוניציפאלי".

בהמשך מוענקת בחוזר המנהל הכללי סמכות לגמול עבודת חברי הוועדה, דבר שלא היה קיים קודם לכן. ברשויות מקומיות רבות לא הייתה סמכות לשלם לחברי ועדת הערר בתמורה לעבודתם, עובדה שהביאה להפעלת מתנדבים. תוצאה זו מעוררת תמיהה שכן ככל שנדרש כוח עבודה מקצועי, מנוסה, יש לשלם עבור שירותיו בתעריף ראוי על מנת שיקדיש את הזמן הנדרש לניהול הליך ערר ארנונה כראוי לטריבונל שיפוטי שכזה, שערעור על החלטותיו מוגש, כאמור, בזכות אל בית המשפט המחוזי.

עד להוצאתו ולפרסומו של אותו חוזר מנהל כללי, שאין לו כל תוקף של חוק או תקנה אלא הנחיה, המלצה או הוראת דרך, היו ממונים חברי ועדת ערר אף אם לא היה להם כל רקע או ניסיון משפטי, חשבונאי או כלכלי. ברשויות מסוימות היה זה מינוי פוליטי שאפשר לראשי הרשות המקומית להעניק כבוד ועמדת כוח למי מאנשי שלומם. לא מפליא הדבר שבחלק מן הוועדות היו מתקבלות החלטות ללא נימוק, מה שלא אפשר לבחון את החלטותיהן או לערער עליהן. קיימות לא מעט החלטות של ועדות ערר שבהן נכתב "החלטנו לדחות את הערר" או "החלטנו לקבל את הערר", הא ותו לא, ללא נימוק או הסבר.

משכך היו פני הדברים, ולאור העובדה שוועדות ערר רבות כוללות גם כיום מי שאינם משפטנים, בעייתית מעט מגמת בית המשפט העליון כפי שבאה לידי ביטוי בבר"ם 1114/14 שמואל יוסף עו"ד נ' עיריית באר שבע, (שם) ובבר"ם 901/14 עבוד ויקטור נ' עירית חיפה, (שם), שבתמצית מקנה לוועדת הערר סמכות להארכת מועדים מעל ומעבר לאמור בחוק הערר.

7.       סיכום

מטרת סעיפים 3 ו-4 לחוק הערר הייתה ליצור וודאות. לוח זמנים מוכר, ברור ומאפשר הפעלה פשוטה. כך שעון המועדים דופק ומתקתק. לא הוגשה השגה בתוך 90 ימים – איבד האזרח את זכותו להשיג על חיוב הארנונה, השומה הפכה לחלוטה ועליו לשלם את הודעת התשלום השנתית שהוצאה לו.

איחר מנהל הארנונה להשיב להשגה, אחרי 60 ימים – ההשגה התקבלה כלשונה. סעיפים ברורים שכל אדם יכול לחשבם ולדעת מהו מצבו המשפטי בהליך השגה.

דווקא החלטות בתי המשפט המקנות למנהל הארנונה ולוועדת הערר סמכות להארכת מועדים מעבר לכתוב בחוק, עלולות ליצור בלבול, אי וודאות וניסיונות למשיכת ההליכים עד אין קץ.

הפתרון יכול לבוא בדרך של תיקון לחוק הערר ולתקנות, שבו יבהיר המחוקק את כוונתו בצורה מפורשת ובהירה, לצד כל הליך ינקוב המחוקק את המועדים לו, ואת הסנקציה המיועדת במקרה שאחד הצדדים לא עמד במועדים. רצוי שמערכת המועדים והסנקציות שבעקבותיהם תהיינה ברורות יותר הן לאזרח, הן למנהלי הארנונה והן לעורכי הדין שמייצגים בתיקים אלו. כן מוצע לכלול בתיקון גם את ההכרה בסמכות לקבל דחייה בהסכמה, אם זו נערכה בכתב ללא מגבלת זמן ומטעמים שיירשמו.

עוד מוצע שכל בקשה לדחייה צריכה להיות מוגשת במסגרת משך הזמן המותר להגשת ההליך מאותו צד. באופן שכזה יהיו הזמנים ברורים יותר לכל הצדדים.

[1] רז לבנת, מוסמך למשפט מסחרי באוניברסיטת תל אביב. מכהן כיושב ראש ועדת הערר לענייני ארנונה עירונית בגני תקווה משנת 2009. שותף במשרד סהר, סטוביצקי ושות' עורכי דין.
תודותיי לד"ר מיכל אגמון גונן ולד"ר הנריק רוסטוביץ על הערותיהם המפרות. טעויות ככל שתמצאנה בחיבור זה - הן באחריותי הבלעדית.

[2] להרחבה ראה: ועדת ערר על קביעת ארנונה כללית 2013, מהדורה רביעית, ספטמבר 2013, משרד הפנים מפע"ם
http://mifam.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/hoveret_10_Vadat_Arar.pdf

[3] סעיף 6(א) לחוק הרשויות המקומיות  (ערר על קביעת ארנונה כללית) , תשל"ו – 1976.

[4] סעיף 6 (ב) לחוק הרשויות המקומיות  (ערר על קביעת ארנונה כללית) , תשל"ו – 1976.

[5] למעט סמכויות פרוצדורליות שמוענקות רק לוועדה כפי שנראה בהמשך

[6] ראו להלן בפרק 2.

[7] כאמור לעיל, על החלטות ועדת הערר יש זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט מנהלי. ניתן לצפות שבית המשפט המנהלי ינסה להכניס סדר בעניין במידת הצורך, ככל שערעורים יגיעו לפתחו בעניין זה.

[8] לא מעט ביקורת על חוקי הארנונה נשמעת בין היתר בשל העובדה שעל פי החוק, כל רשות מקומית קובעת לעצמה את צו הארנונה. קיים פער ניכר ומהותי בין הגדרות שונות לאותם נכסים בין הרשויות השונות. קיימות שיטות מדידה שונות בין הרשויות (נטו/ברוטו) והגדרות מה נכלל או שאינו נכלל בחיובי דירה, למשל, מתוך הרכוש המשותף, בין הרשויות השונות. עלתה לא מעט התמרמרות בקרב דיירי רשויות סמוכות שהפער בתשלום הארנונה בין דירתם לבין דירה זהה מעבר לכביש המצויה ברשות מקומית שכנה הוא משמעותי וניכר.

[9] בקשת רשות ערעור מנהלי על החלטתה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון ע"י כבוד השופט ג'ובראן בברמ 6333/09 רם חן חניונים נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (פורסם בנבו 11-10-2009).

[10] עוד ראו ב עת"מ 362-08 עמותה לאגרוף מקצועי בישראל נ' מנהל ארנונה, (פורסם בנבו 08-06-2012) בסעיף 11 ומראי המקום המצוינים בו.

[11] (שם).

[12] ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ, (פורסם בנבו 08-03-2005).

[13] ועדת הערר היא טריבונל משפטי המקביל לבית משפט שלום, שעל החלטותיו ערעור בזכות אל בית  המשפט המחוזי. ראו בספרו של ד"ר הנריק רוסטוביץ "ארנונה עירונית", ע' 475, "וועדת הערר היא אינסטנציה משפטית המקבילה לבית משפט השלום".

לדיון בשאלת הסטטוס של ועדת הערר לענייני ארנונה עירונית, האם היא גוף מעין שיפוטי או גוף שיפוטי - ראו בהרחבה את החלטתו של כבוד סגן הנשיא (כתוארו אז) הנדל בעמנ 15/10 מפעלי תובלה בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת, (פורסם בנבו 08-12-2006).

[14] שאלה ראויה היא האם בסמכותו של מנהל הארנונה להחליט שלא לטעון טענת איחור. היש לו שיקול דעת או שבמקרה של איחור עליו לטעון זאת כדבר ראשון? האם אין הדבר מהווה חוסר שוויון בין המשיגים? האם אין זו הפרה של חובתו המנהלית לנהוג בהגינות כלפי כל אזרח? ומה במקרה שבו יש למנהל הארנונה צורך טקטי להעלות סוגיה אל פתחה של ועדת הערר כדי לקבל אחת ולתמיד הכרעה בעניין חיוני, שלשמו הוא מחליט להימנע מהעלאת טענת איחור?

[15] הקניית הזכות לשמש כחבר ועדת ערר רק למי שרשאי היבחר כחבר מועצה היא חרב פיפיות. מצד אחד הכוונה הייתה להציב מעין רף כניסה, ומנגד הדבר מחייב למנות כחבר ועדת הערר רק מי שהוא תושב אותה רשות מקומית. ברשויות קטנות ואינטימיות מהווה הדבר מגבלה על עבודת הוועדה. בלא מעט מקרים תיאלץ הוועדה לפסול את עצמה עקב קשרים חבריים והיכרויות קודמות עם עוררים. אמת המידה הזו הינה ארכאית, מיותרת ומוצע לקבוע שחברי ועדת הערר יהיו אנשי מקצוע המנוסים ובקיאים בדיני ארנונה. הסרת התנאי הזה מתבקשת גם כדי לנצל את מומחיותם של חברי ועדת ערר מנוסים לכהן בוועדות ערר לענייני ארנונה גם ברשויות נוספות. מאגר עורכי הדין הבקיאים בדיני ארנונה מצומצם באופן יחסי ויש לנצלו בצורה מיטבית ויעילה. עורכי דין המייצגים רשויות מקומיות מסוימות יוכלו לכהן בוועדות ערר של רשויות אחרות.

[16] ביקורת על המצב הקיים והצעות לשיפור מינוי ודרכי עבודת ועדת ערר נמצא אצל סלי בסון, ועדות הערר לענייני ארנונה: מעסקנות עירונית למקצוענות משפטית, (פורסם בנבו).
http://www.nevo.co.il/books/%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/sally%20bason.pdf

[17] (1) מי שמקום מגוריו הקבוע שוב אינו בתחום העיריה;

(2) מי שהוכרז פסול דין לפי סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962;

מיום 19.1.1996 תיקון מס' 59 ס"ח תשנ"ו מס' 1557 מיום 19.1.1996 עמ' 44 (ה"ח 2437) החלפת פסקה 120(2) הנוסח הקודם:

(2) חולה רוח;
(3) שוטר;
(4) עובד המדינה בשכר, שעבודתו קשורה בעניני המינהל המחוזי או השלטון המקומי, או שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין תפקידו בשירות המדינה ובין תפקידיו כחבר המועצה;
(5) עובד בשכר באותה עיריה;
(6) עובד בשכר בכל רשות מקומית אחרת, שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין תפקידיו בשירות הרשות המקומית ובין תפקידיו כחבר המועצה;
(7) מי שהוכרז פושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל, 1936, ואם ניתן לו צו שחרור החלטי לפי הפקודה האמורה או צו המבטל את ההכרזה משום שחובותיו של פושט הרגל שולמו במלואן – טרם עברו שנתיים ממועד תחילתו.

(8) מי שהיה זכאי להיכלל ברשימת מועמדים ולהיבחר חבר המועצה וחוייב, לאחר הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו, בפסק דין סופי, על עבירה שיש עמה קלון או שחוייב על עבירה כזו קודם להגשת הרשימה ושמו נכלל בה על אף האמור בסעיף 7(6) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965; אין הוראה זו באה לפגוע באמור בסעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975.

(9) מי שנידון למאסר כאמור בסעיף 7 לחוק הבחירות ולא הצהיר אמת, או לא הגיש הודעה או בקשה לפי הוראות סעיף 7א לחוק האמור;מיום 26.11.2000 תיקון מס' 74 ס"ח תשס"א מס' 1758 מיום 26.11.2000 עמ' 18 (ה"ח 2912) הוספת פסקה 120(9)

(10) מי שחייב חוב סופי בשל ארנונה או אספקת מים בעד שישה חודשים, ולא שילם אותו ממועד התשלום של חלקו האחרון של החוב ובמשך תקופה העולה על שנה; לעניין זה, "חוב סופי" – חוב, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין, ואם הוגשו ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד.

כן ראו סעיף 16 (א) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] קובע:

"נקבע בצו הכינון או על פיו, כי השומה של תשלומי חובה תיעשה בעריכת לוח שומה על ידי ועדת שומה, וכי תהיה זכות ערר לפני ועדת עררים על החלטות ועדת שומה - יהיה ערעור על החלטת ועדת העררים לפני בית המשפט המחוזי והוא ידון בו כשופט יחיד, הכל בתנאים ובדרך שנקבעו בתוספת השניה".

[18] http://www.moin.gov.il/ChozreiMancal/2012-01.pdf

[19] ראו גם תקנה 19א לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר), תשל"ז – 1977 (להלן: "תקנות הערר").

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין