שביל הגישה שמוביל לבתיהם של שני זוגות המתגוררים בהרצליה היה מקור לסכסוך משפטי ואישי בין הזוגות, שהיו בעבר חברים טובים. שמונה שנים לאחר שהוגשה התביעה הראשונה בתיק הכריע בית המשפט למי הזכויות בשביל.
שכנים החיים בבתים סמוכים ויחסיהם היו "מושא לקנאה", כדברי אחד מהם, הסתכסכו באופן קיצוני בשל ריב על זכויות בשביל גישה בגודל של כ-100 מ"ר. הסכסוך התגלע בעקבות בקשה שהגיש אחד הזוגות להיתר בנייה של שתי חניות על חלקו המזרחי של השביל, שלטענת הזוג השני – שייך להם לפי הסכם השיתוף בקרקע שנחתם בשנות ה-90'.
לשאלות על זכויות בנכסים
פנה ל-עו"ד מקרקעין
הליכים משפטיים רבים התנהלו בין הזוגות הניצים. בסופו של דבר הגיעה השעה שבית משפט השלום בהרצליה יכריע: למי הזכות במזרח השביל?
הזוג שביקש למקם חניות שלמען הנוחיות יכונה "התובעים", טען כי הנתבעים אינם רשאים למנוע ממנו את הגישה לשביל המזרחי מה גם שהכניסה האחורית לביתם ממוקמת שם. לטענתם, שביל הגישה כולו – המזרחי והמערבי – הוא דרך גישה להולכי רגל ולרכבים של שני הצדדים.
התובעים טענו בין היתר כי השכנים הכירו בזכויותיהם בשביל, ואף אישרו בקשה קודמת שהגישו להיתר בנייה ב-1993.
בנוסף, בפועל, במשך השנים הם השתמשו במקום כחנייה, כך שלא ברור על מה ההתלהמות מצד הנתבעים, שנקטו בפעולות פולשניות כמו בניית שער חשמלי וחומה.
השכנים הנתבעים טענו לעומת זאת שהשביל שייך להם, כפי שנכתב במפורש בהסכם השיתוף. לטענתם, ההסכם חילק את שביל הגישה לשני חלקים – המזרחי שלהם והמערבי של התובעים, כאשר להם יש זיקת הנאה, כלומר, אישור מעבר בשביל המערבי, אולם ההסכם לא אפשר גישה כזו גם לתובעים.
לדבריהם, הם אפשרו לתובעים להשתמש בשביל מתוך יחסי שכנות טובה, וגם החתימה על היתר הבנייה הראשון הייתה כדי לאפשר לתובעים לקבל טופס 4. אלא שהם הבהירו להם במפורש שההסכמה היא למראית עין בלבד.
רשאים למנוע גישה
לאחר עיון בהסכם השיתוף קבעה השופטת לימור ביבי כי שביל הגישה המזרחי שייך באופן ברור וחד-משמעי לנתבעים – והם רשאים למנוע מהתובעים את הגישה אליו.
כך, ציינה השופטת שהעובדה כי כתוב במפורש ששביל הגישה המערבי שייך לתובעים אולם תהיה לנתבעים זיקת הנאה, וזיקה כזו לא ניתנה לתובעים הוא עניין מהותי המעיד על כך שהתובעים ידעו היטב כי אינם רשאים להשתמש בחלקו המזרחי של השביל.
התובעים גם נמנעו מלצרף את הסכם המכר שלהם בטענות שונות ומשונות שהתגלו בסוף כ"עורבא פרח", שהרי הנתבעים הציגו אותו ללא כל קושי.
השופטת הוסיפה ודחתה טענות נוספות שהעלו התובעים, למשל שהכניסה לבית שלהם היא דרך החלק המזרחי. השופטת לא סברה שטענה זו נתמכת בהסכם או בעדויות. הנתבעים אמנם הסכימו לאפשר לתובעים כניסה אחורית לביתם, אך הסכמה זו לא מקנה להם אי-אילו זכויות בשביל.
השופטת גם קיבלה את הטענה שבחתימת הנתבעים על היתר הבנייה הם סייעו לנתבעים מרצון טוב בלבד. מעבר לזה, בניגוד מוחלט לטענת הנתבעים כלל לא נבנתה שם חנייה, טענה תמוהה לנוכח הבקשה מ-2006 שבה התבקש היתר לחניה באותו מקום.
בסופו של דבר התביעה לקבלת הגישה לשביל המזרחי נדחתה והוצהר שהנתבעים הם בעליו. התובעים חויבו בהוצאות משפט של 3,000 שקל ובשכר טרחת עורך דין של 40 אלף שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד שמואל גלינקא
- ב"כ המשיבים: עו"ד מרדכי שפירא
* עו"ד אילן עוז ממשרד עוז ושות' עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין