אם ובתה חשבו שהן נכנסות לשירותים אך נפלו לפיר של חדר מכונות ונפצעו. ביהמ"ש קבע שמחזיקי הבניין התרשלו.
הדבר קרה בשנת 2010, כאשר אם ובתה היו בדרך לפגישה עם עורך דין במשרד בבאר שבע. הן נכנסו ללובי של בניין משרדים, והאם חיפשה שירותים. ליד המעליות, הבחינו השתיים בדלת חומה, הן פתחו אותה ונכנסו למתחם חדר המדרגות. השתיים המשיכו לצעוד, והלחץ של האם להתפנות התגבר והלך.
לייעוץ בנזקי גוף:
פנו ל- עו"ד דיני נזיקין
בקצה המסדרון הן מצאו דלת נוספת וחשבו שאולי שם נמצאים השירותים. האם פתחה את הדלת וגילתה חושך מוחלט. היא הרימה את רגלה וחיפשה רצפה מן העבר השני, ולפתע צנחה למטה לתוך פיר בעומק של מספר מטרים.
הצעקות הגיעו מיד לאוזני הבת, שהדליקה אור באמצעות הטלפון הסלולרי. אלא שהיא לא ראתה מה יש שם, צעדה פנימה ונפלה גם היא.
לאחר שהשתיים חולצו, התברר כי הבת נחבלה קלות, אולם האם סבלה משברים ברגל וכ-15% נכות. בעקבות האירוע הגישו השתיים בבימ"ש השלום בבאר שבע תביעה לפיצויים נגד המחזיק בבניין והחברה שבנתה אותו.
הן טענו, בין היתר, כי הנתבעים התרשלו בכך שלא דאגו לביטחון המבקרים במקום, ולא נקטו באמצעים למניעת התאונה.
עוד נטען כי הנתבעים לא שמרו על כללי הבטיחות, כיוון שלא הייתה תאורה נאותה, ואף לא שלט המזהיר מפני סכנה, מה גם שדלת כזאת הייתה צריכה להיות נעולה.
הנתבעים טענו, בין היתר, שאין כאן התרשלות, אלא תאונה בלתי ניתנת לצפייה. המקום לא נועד לשירותים ולא היה בו שום סימון כזה.
לחלופין נטען כי יש לייחס לתובעות חלק מהאשמה, שכן דווקא הן אלה שהתנהגותן אינה סבירה – הן נהגו בחוסר תשומת לב ונכנסו למקום לא מסומן באזור לא מוכר, שאינו דומה לשירותים.
הנתבעים הוסיפו כי הדלת תמיד נעולה, וככל הנראה נפרצה מבלי שהדבר היה ידוע להם.
לא סיכון יומיומי
השופטת מיכל וולפסון קיבלה את התביעה וקבעה כי הנתבעים התרשלו במחדליהם. הותרת הדלת פתוחה, היעדר שלט והיעדר תאורה מהווים התנהגות לא סבירה של בעל השליטה במקום ולא סיכון יומיומי, הסבירה השופטת.
גם אם גורם אחר פרץ והותיר את הדלת לא נעולה, לא ברור מדוע איש לא גילה את זה בזמן, ובכל מקרה הדבר לא מנתק את הקשר של הנתבעים לאירוע ולנזק. בהקשר זה צוין כי הנתבעים לא הביאו שום ראיות לגבי אופן הפיקוח או האחזקה בבניין.
השופטת קבעה כי גם הבעלים ומחזיק של בניין שבו מושכרים שטחים לבעלי עסקים, חייב להזהיר מפני מכשולים ולהקפיד שמי שמתחזק את הבניין ידאג לכך שלא ניתן יהיה להגיע לפיר. למשל, להציב שלט על הדלת ולשמור עליה נעולה בכל עת.
עם זאת, השופטת ייחסה גם לתובעות אשמה מסוימת, מאחר שלא הייתה אינדיקציה לכך שהדלת מובילה לשירותים.
בסיכומו של דבר, נקבע כי הנתבעים יפצו את האם בסך 257,000 שקל, כאשר מסכום זה תופחת אשמתה היחסית (35%), והיתרה תעמוד על 167,000 שקל. הפיצוי העיקרי ניתן על כאב וסבל (100,000 שקל), ובנוסף על הפסדי שכר, עזרה חיצונית והוצאות רפואיות.
כמו כן, הבת תפוצה ב-8,500 שקל. הנתבעים חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגובה 20% מהסכום.
- ב"כ התובעות: עו"ד רון רשף
- ב"כ הנתבעים: עו"ד מיכאל אלטמן
* עו"ד דניאל אדזיאשוילי עוסק בדיני נזיקין.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין