אין גבול לחוצפה: עיריית קריית אונו הגישה תביעה נגד תושב לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות והעלתה טענות סותרות ומקוממות, שהוציאו מהשופט ביקורת נדירה בחריפותה.
הסיפור החל בינואר 2007 כאשר העירייה שלחה לאדם בשם ארצי עובדיה דרישה לתשלום כ-28,000 שקלים בגין "אגרות פיתוח למגרש". כשש שנים לאחר מכן, ומשארצי לא שילם את החוב, הגישה העירייה בבימ"ש השלום בתל-אביב תביעה נגד ירושת "מנור חסידה-ארצי" (אמו המנוחה של אותו עובדיה) לתשלום כ-58,000 שקל בגין אותה דרישת תשלום.
לייעוץ בנושאי מיסוי עירוני:
פני ל- עו"ד מיסוי עירוני
בפברואר 2014 – למעלה משבע שנים מדרישת התשלום המקורית – העירייה נזכרה להגיש כתב בקשה לתיקון כתב התביעה ו"להוסיף כנתבע נוסף את [מי אשר] פרטיו נשמטו מכתב התביעה המקורי מר ארצי עובדיה, המחזיק אף הוא בנכס בשותפות עם יורשי המנוחה".
ביהמ"ש אישר את בקשתה, והעירייה ניצלה זאת לתיקון סכום התביעה, על אף שלא ביקשה רשות לתקן רכיב זה.
הנתבע, בתגובה, ביקש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. לטענתו, מאחר שהודעת התשלום נשלחה לו בינואר 2007, הרי שהתביעה נגדו התיישנה בסוף ינואר 2014.
העירייה טענה כי המבקש נתבע גם בכתב התביעה המקורי, שהוגש בטרם חלפו שבע שנים ממועד דרישת התשלום. לדבריה, אמנם שמו הפרטי ומספר תעודת הזהות שלו הושמטו מן התביעה, אך שמו הופיע בכתב התביעה.
טענה זו לא הפריעה לה לטעון כמעט "באותה נשימה" כי: "הוברר לתובעת לאחר הגשת התביעה כי קיים בעל נכס / מחזיק נוסף בשם ארצי עובדיה אשר מחויב בתשלומי החובה היות והינו שותף במקרקעין ביחד עם המנוחה, אך לא צורף לכתב התביעה עקב השמטה".
מעבר לכך, נטען כי דרישה לתשלום היטלי פיתוח אינה מתיישנת.
הנייר סובל הכל
בשאט נפש גלויה ונדירה, דחה השופט עמית יריב את טענות העירייה. אכן, שם משפחתו של הנתבע הופיע בכתב התביעה המקורי – אך כחלק משמה של הנתבעת שם, הדגיש השופט.
"טענה זו – מוטב שלא הייתה מועלית כלל", ציין השופט, ותהה האם העירייה סבורה באמת ובתמים שמספיק להזכיר שם משפחה על מנת לחייב את כל מי שהם בעלי אותו שם המשפחה, ולשלול מהם את טענת ההתיישנות? "טענה כזו – כשהיא נשמעת מפי עירייה, שהיא גוף ציבורי החב חובת תום-לב מוגברת בניהול הליכי המשפט שלו היא מחפירה, לא פחות מכך", כתב השופט.
אם לא די בזה, לנוכח הטענה השנייה של העירייה, השופט התפלא כיצד ניתן לתבוע מלכתחילה את מי שדבר קיומו נודע לו רק לאחר הגשת כתב התביעה. "לעירייה פתרונים", הוסיף השופט, והבהיר כי משטענה העירייה כי דבר קיומו של הנתבע נודע לה רק לאחר הגשת כתב התביעה, היא מושתקת מעצם העלאת הטענה של הכללתו של הנתבע בהליך הקודם.
"נראה כי העירייה סוברת, שניתן להעלות כל טענה, והנייר (כמו גם אולם בית המשפט) סובל הכל", התמרמר השופט.
בכל מקרה, "עדכון" סכום התביעה בכתב התביעה השני ללא נטילת רשות, מלמד כי גם לשיטת העירייה מדובר בתביעה חדשה, הוסיף השופט.
הצדדים התווכחו גם בנוגע למועדי ההתיישנות, והשופט הבהיר כי הספירה מתחילה ביום שבו נשלחה דרישת התשלום, ממש כשם שהרשות מתחילה לחייב את התושב בהפרשי הצמדה וריבית.
בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה. לנוכח התנהלות העירייה, נקבע כי היא תישא בהוצאות משפט בסך 2,500 שקל, ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 שקל.
פעם נוספת אנו עדים לכך שבתי המשפט מקפידים על חובת הרשויות המקומיות לנהוג בתום לב מוגבר ובסבירות אל מול תושביהם.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
* עו"ד נלי בן-דרור דרור עוסקת במיסוי עירוני ומשפט מנהלי.
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין