האישה תבעה לקבל מחצית הזכויות בדירה שבעלה ירש ב-2012, בטענה שהם גרו בה יחד מעל 10 שנים והיא שופצה "מהיסוד" בכספים משותפים. השופט דחה את תביעתה, בין היתר, משום שבזמן המגורים המשותפים הדירה עדיין הייתה בבעלות אם הבעל, הנתבע.
בני הזוג נישאו ביוני 1988 ונולדו להם 3 ילדים. בנובמבר 2014 האישה עזבה את הבית והגישה תביעת רכוש נגד הבעל. בין היתר, היא דרשה לקבל חצי דירה בנתניה שהבעל ירש מאמו שנתיים קודם לכן.
לייעוץ בתחום:
עו"ד משפחה
לטענת, האישה, לאחר נישואיהם בעלה הציע לה כי הם ירכשו דירה לאמו במרכז נתניה. ואכן, ב-1990 הם רכשו דירה באמצעות כספים שקיבלה במתנה מסביה והלוואת משכנתא. אמו של הבעל עברה לגור בדירה זו למשך מספר שנים, עד שעברה לבית אבות.
במקביל, הצדדים שיפצו את דירתה של האם, גם היא בנתניה, ועברו לגור בה למשך כ-10 שנים. לאחר מכן השכירו אותה ודמי השכירות נכנסו לחשבון המשותף. ביחס לדירה זו, שמאוחר יותר הבעל ירש, האישה טענה כי הייתה "כוונת שיתוף" ולכן יש לחלק אותה בחלקים שווים ביניהם.
הבעל טען מנגד כי מכיוון שהדירה התקבלה בירושה, אין לכלול אותה באיזון המשאבים (חלוקת הרכוש המשותף). הוא הוסיף, כי לפני שאמו נפטרה, כספי השכירות שהתקבלו מהדירה שימשו לתשלום לבית האבות.
לטענת הבעל, אמו מעולם לא הסכימה כי לתובעת יהיו זכויות בדירה, והדבר גם לא עולה בקנה אחד עם מערכת היחסים העכורה ששררה בין השתיים. עוד נטען, כי השיפוץ שבוצע בדירה היה מינורי ואינו מלמד על כוונה לתת לתובעת זכויות כלשהן בנכס זה.
מגורים תמורת מגורים
השופט בנימין יזרעאלי מבית המשפט למשפחה בפתח תקווה הבהיר, כי על פי חוק יחסי ממון נכסים שהתקבלו בירושה בתקופת הנישואין לא נכללים במסגרת איזון המשאבים. יחד עם זאת ניתן עקרונית, בנסיבות מסוימות, להוכיח כוונה ליצור שיתוף גם ביחס לנכסים מעין אלה.
השופט ציין, כי להתרשמותו ממכלול הראיות, אמו של הנתבע רצתה למכור את דירתה ולעבור לבית שיתאים יותר לדרישותיה. במקביל, בני הזוג החליטו שהם מעוניינים לגור בדירת האם והנתבע הציע לתובעת כי הם ירכשו לאם דירה אחרת ויעברו לגור בדירתה הקיימת. למעשה, כתב השופט, מדובר היה בהסכמה ל"החלפה בדיור" – מגורים תמורת מגורים.
השופט קבע שאין ספק כי הדירה שרכש הזוג ושבה גרה האם עד למעבר לבית אבות שייכת לשניהם. עם זאת, המצב שונה ביחס לדירת האם שהבעל קיבל בירושה.
השופט יזרעאלי קבע, כי אמנם הצדדים השקיעו בשיפוץ של דירת האם, אך התובעת כלל לא הוכיחה כי היה זה שיפוץ "מסיבי". בהקשר זה השופט קיבל את גרסת הנתבע, כי היוזמה לשפץ הייתה של התובעת "כדי שיהיה יותר נעים לחיות" וכי הסכום שהושקע היה זניח ביחס לתקופת המגורים.
השופט הדגיש כי בזמן המגורים המשותפים בדירת האם, הנתבע עדיין לא היה הבעלים של הדירה וממילא הוא לא יכול היה להקנות בה זכויות לתובעת, גם אילו התכוון לחלוק אותה עמה.
כמו כן, לדברי השופט, לא הוכח שהאם התכוונה לתת את הדירה במתנה לבני הזוג. בנסיבות אלה השופט דחה את תביעת האישה ביחס לזכויותיה בדירת אם הנתבע. נכס זה, שהבעל ירש מאמו, אינו חלק מהרכוש המשותף של הצדדים, והוא יוותר בבעלות הבעל ואחיינו, יורשי אם הבעל. לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ התובעת: עו"ד דורית (דורין) גלוברמן-קרט
- ב"כ הנתבע: לא צוין
* עורכת דין רונית אלאג'ם זיסמן עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין