המקרה אירע ב-2010 במהלך הרצאה במוזיאון ישראל. שופט בימ"ש השלום בהרצליה קבע כי סביר להניח שמדובר במוצר פגום, וחִייב את החברה המייבאת בפיצויים לפי חוק אחריות למוצרים פגומים.
חוג אמנות במוזיאון ישראל הסתיים בפציעה לא נעימה. אחת המשתתפות בחוג – אישה בשנות ה-60 לחייה – התיישבה על כיסא נייד מתקפל, שלפתע נשבר וקרס. נאנקת מכאבים היא הועברה באמבולנס לביה"ח הדסה הר הצופים, שם נאלצה לעבור ניתוח לקיבוע שבר בקרסול. באותו זמן חברתה השליכה את שברי הכסא לפח.
בעקבות זאת הגישה הנפגעת תביעה לפיצויים בבימ"ש השלום בהרצליה. התביעה הוגשה נגד החברה שמפיצה את הכסא בארץ, ונגד בני זוג שהם בעלי החברה ומנהליה. מבחינה משפטית, התביעה הוגשה בשתי עילות -- גם לפי פקודת הנזיקין וגם בעילה של הפרת חוק האחריות למוצרים פגומים.
התובעת שטחה את גרסתה וסיפרה שרכשה שני כסאות מחנות בנתניה, אחד לה ואחר לחברה שלה. היא טענה בין היתר כי בתוך הניילון שבו היו הכיסאות לא היו דפי הסבר או הוראות בטיחות, וכי המוכרת לא מסרה לה כל הנחייה או איסור בקשר לבטיחות הכסא. היא אף סיפרה כי הספיקה להשתמש בכסא רק פעמיים.
הנתבעים הכחישו שהכסא נרכש מהם וכי החברה יבאה אותו, וטענו כי התובעת והעדות מטעמה אינן אמינות.
בנוסף, הנתבעים טענו, בין השאר, כי מאחר שהכסא הושלך, אין ביכולתם לבדוק אותו ולהדוף את הטענה שלפיה היה בו פגם.
לא בודקת בטיחות
סגן הנשיא השופט יחזקאל הראל כתב פסק דין שיטתי ומפורט, שניתח את המצב העובדתי והמשפטי, צעד אחר צעד. בעיקרו של דבר, השופט השתכנע שהתובעת אכן נפלה כפי שסיפרה, בין היתר לנוכח עדות חברתה והתיעוד הרפואי של מגן דוד אדום.
עם זאת, השופט הבהיר, בין היתר, כי לא הוכח מדוע בדיוק הכיסא נשבר, שכן הוא הושלך לפח. משכך, השופט דחה את התביעה בעילה הנזיקית, בעיקר מכיוון שלנתבעים נגרם נזק ראייתי הפוגע באפשרותם להתגונן.
לאחר מכן השופט בחן את העילה על פי חוק האחריות למוצרים פגומים. כאן התוצאה הייתה שונה, והשופט הגיע למסקנה שהתובעת זכאית לפיצוי.
"אין דרכם של כיסאות להישבר במהלך שימוש שני, שעה שלא הובאה כל ראיה כי התובעת היא שגרמה לנזק. נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה כי הכיסא לא היה תקין, מאשר עם המסקנה כי היה תקין, ועל כן מתקיימת החזקה כי הכיסא היה פגום", קבע השופט.
על כך השופט הוסיף כי לא שוכנע שהחברה מבצעת בדיקות בטיחות סדירות לכיסאות עם קבלתם לרשותה.
לפיכך, בסיכומו של דבר, השופט חייב את הנתבעת – החברה – בפיצויים בסך 48,000 שקל, בין היתר עבור נזק לא ממוני, עזרה חיצונית והוצאות רפואיות, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4%. אלא שמסכום הפיצוי יקוזזו 10,000 שקל הוצאות משפט בהם חויבה התובעת, כיוון שנדחתה תביעתה לחייב גם את בעלי החברה באופן אישי.
* עורך דין תומר זמר עוסק בדיני נזיקין
** הכותב לא ייצג בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין