פרשת קריסתה של מכללת איסט לונדון – שלוחה ישראלית של אוניברסיטה אנגלית – מתנהלת בבתי המשפט מאז 2005. בעל המכללה טען כי בכירים בשלוחה התרשלו בתפקידיהם והביאו לגירעונות של מיליוני שקלים. הפרשה הגיעה לתומה לפני כמה ימים, לאחר שהעליון קבע כי הבכירים לא אשמים.
מכללת איסט לונדון החלה לפעול כשלוחה ישראלית של אוניברסיטה אנגלית בשנת 1998. חודשים ספורים לאחר החתימה על ההסכם עם האוניברסיטה נרכשה השלוחה על ידי בעל מניות חדש, ששימש כמנהלה עד 2003 – כשסיימה לפעול. בתקופתו עזבו את המקום בכירים רבים.
העסק קורס?
עורך דין ליווי עסקי
היה זה בשנת 2001 כשהאוניברסיטה באנגליה הודיעה שהיא מממשת את זכאותה לפי ההסכם ומבטלת אותו בתוך חצי שנה. בעקבות הודעה זו נדחתה בקשת המכללה להכיר בה כמוסד מורשה ללימודי תואר ראשון במשפטים, ושנתיים לאחר מכן היא הפסיקה את פעילותה.
בשנת 2005 הגישה המכללה תביעה נגד שבעה בכירים שפרשו בזמנו, ולטענתה חתמו על הסכם התקשרות לא סביר עם האוניברסיטה. המכללה טענה כי הם התרשלו בכך שהסכימו לתנאי המאפשר לבטל את ההתקשרות בתוך חצי שנה בלבד, והסבו לה נזק של למעלה מ-2.6 מיליון שקל, מה שהביא לבסוף לפירוקה.
הדיונים הסבוכים בתביעה הסתיימו שבע שנים לאחר מכן, כשבית המשפט המחוזי דחה אותה. בסמוך לאחר מכן הגישה המכללה ערעור לבית המשפט העליון, שם חזרה על טענותיה לגבי תנאי הביטול והוסיפה כי העובדה שההסכם לא כלל זמן התקשרות מינימלי שימנע את ביטול החוזה במשך 7-10 שנים, מהווה רשלנות ונטילת סיכון בלתי סביר. לטענתה, צעד זה הותיר אותה לממש את התחייבויותיה כלפי הסטודנטים לבדה.
המשיבים, לעומת זאת, תמכו בפסק הדין של המחוזי וטענו כי המערערת לא הוכיחה שתנאי הביטול היה חריג או רשלני. לטענתם, הם חתמו על ההסכם לאחר משא ומתן ממושך, תוך הפעלת שיקול דעת עסקי ולאחר שקיבלו ייעוץ משפטי.
שיקול דעת רחב
השופטים חנן מלצר, נעם סולברג וסלים ג'ובראן הסכימו עמם. השופט מלצר, שכתב את רוב רובו של פסק הדין, הדגיש כי נושאי משרה נהנים משיקול דעת עסקי רחב שבית המשפט אינו נוטה להתערב בו.
השופט פירק את תניית הביטול לגורמים והראה מדוע הגיע למסקנה שניסוחו היה סביר: תנאי הביטול העניק לשני הצדדים את זכות הביטול וכלל גם חובה הדדית שלא לפגוע בסטודנטים הרשומים. משכך, המערערת לא הייתה חייבת לשאת בעצמה בכל העלויות הכרוכות בהפעלת המכללה עד לסיום לימודיהם. למרות זאת, היא לא ביקשה עזרה מהאוניברסיטה ואף לא ניסתה למצוא לסטודנטים פתרונות חלופיים שלא היו מחייבים אותה להמשיך לפעול.
השופט ציין כי אולי הודעת ביטול ארוכה יותר יכולה הייתה להקל על המערערת אולם אי אפשר לקבוע כי בתנאי שסוכם היה סיכון בלתי סביר "ודאי לא ברמה המצדיקה התערבות בשיקול דעתו של הדירקטוריון".
השופט קבע גם שלא הוכח בפניו שזמן התקשרות מינימלי הוא תנאי נפוץ או מקובל בהסכמים כאלה, והוסיף כי עצם העובדה שהמערערת נקלעה לגירעון אינו מוכיח שתנאי הביטול לא היה סביר.
בתוך כך השופט רמז לחוסר תום לב מצדו של בעל המכללה. בהקשר זה הוסיף השופט סולברג כי העובדה שהבעלים לא תבע את המשיבים בסמוך לרכישת המכללה מעידה על כך שבזמן אמת לא חשב שיש בעיה עם ההסכם.
לפיכך, הערעור נדחה והמערערת חויבה ב-60,000 שקל הוצאות.
- ב"כ המערערת: עו"ד נמרוד בכר
- ב"כ המשיבים: עו"ד אמיר בירמן, עו"ד אמיר שאשא, עו"ד אילנה פרידמן-שאשא, עו"ד רן פינגרר, עו"ד דנה פינגרר
* עורך דין רועי ויסמן עוסק במשפט אזרחי-מסחרי, דיני חוזים וליווי עסקי לחברות
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין