בעוד שהמדינה ביקשה לשמור על הריאה הירוקה שלאורך נחל הירקון באזור פתח-תקווה, החליטו שלושה נאשמים לעשות בקרקעות כבשלהם: אחד הפעיל במקום גן אירועים ושניים אחרים גרו והשכירו מבנים למגורים. על כל הנאשמים הוטלו קנסות משמעותיים.
בשנת 1992 פורסמה תכנית מתאר מקומית, שקבעה כי שטח המשתרע על 3,050 מ"ר בפתח תקווה הוא שטח חקלאי.
לשאלות בענייני מקרקעין:
היכנסו ל- פורום מקרקעין
מטרת התכנית הייתה , בין היתר, לשמר משאבי טבע ונוף לאורך נחל הירקון ולהותיר לטובת הציבור ריאה ירוקה באזור המרכז הצפוף.
למרות הוראות התכנית, ב-2004 הופעל במקום אולם האירועים "לב האצולה". בנוסף, שני אחים, שהחזיקו חלקות במתחם התכנית, החליטו להתגורר במקום.
בשנת 2012 הגישה המדינה נגד בעלי האולם ושני האחים כתב אישום שייחס להם עבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר, ובנוסף האשימה את אחד האחים באי קיום צו בית משפט.
לאחר הליך גישור, הגיעו הנאשמים להסדר טיעון – שלא כלל הסכמה לעניין העונש – ולפיו הודו והורשעו בכל העבירות המיוחסות להם, ועניינם הועבר לבית משפט השלום בפתח תקווה לשם גזירת עונשם.
המדינה ביקשה להטיל על החברה שמפעילה את האולם קנס של 350 אלף שקל בנוסף לקנס אישי על המנהל בסך 100 אלף שקל.
באשר לאחים, טענה המדינה כי עוד ב-1999 הוצא נגד אחד מהם צו האוסר שימוש חורג במקרקעין, אך הוא המשיך להפר אותו, ואף השכיר את השטח תמורת 10,000 דולר בחודש.
לגבי האח השני, המאשימה לא ידעה מתי החל להשתמש בקרקע שלא למטרות חקלאות, ובהיעדר מידע אם השכיר את המקום וקיבל דמי שכירות או לא, הודיעה כי תסתפק בקנס בגובה 15 אלף שקלים.
חברת ההפקות ומנהלה ביקשו מבית המשפט להתחשב במצבה הכספי הקשה של החברה, המצויה בהפסדים של 1.7 מיליון שקלים, וכן במנהלה, שמצוי אף הוא בקשיים כלכליים עקב הלוואה בנקאית גדולה שנטל לצורך מימון של שיפוץ הגן.
בנוסף, ביקש המנהל לציין כי בניגוד למקרי עבר, בהם נערך שימוש במבנים בשטח חקלאי תוך סיכון שלום הציבור, הרי שלגן האירועים הייתה תכנית בטיחות מאושרת וכן אישורי תברואה.
האחים גם הם ביקשו מבית המשפט להתחשב בנסיבותיהם האישיות: האח הראשון טען שהוא המפרנס היחיד במשפחתו, הכוללת שני ילדים שנאלצו לעבור ניתוחים לתיקון מום בלבם, וכן נאלץ לדאוג לאחיו, המוכר כבעל 80% נכות וסובל ממחלת ניוון שרירים.
האח השני ציין כי ירש את הקרקע מאביו ולא היה מודע לכך שנעשה בה שימוש חורג.
צריך להרתיע
טרם החלטתה, ציינה השופטת שלהבת קמיר-וויס, כי מערכת המשפט עמדה רבות על הצורך להטיל ענישה מרתיעה בעבירות על חוקי התכנון והבנייה, שכן מדובר בעבירות הפוגעות במקרקעי הציבור ובערכים של שלטון החוק והסדר הציבורי.
השופטת שמעה את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, אך קבעה כי אין להתעלם מחומרת מעשיהם, שכן שימוש בשטחים ציבוריים לצרכים אישיים היא "מכת מדינה" אותה יש לחסל על ידי הרתעה חזקה.
לבסוף, הוציאה השופטת צו הפסקת שימוש במקרקעין, האוסר על הנאשמים לבצע בהם כל שימוש שאינו חקלאי, ובנוסף, פסקה קנסות לכל אחד מהנאשמים: החברה תשלם 200 אלף שקל ומנהלה 75 אלף שקלים. האח הראשון נקנס ב-200 אלף שקל ואילו אחיו ב- 15 אלף שקלים.
- ב"כ המאשימה: עו"ד עופרה אורנשטיין
- ב"כ הנאשמים: עו"ד רועי וייסמן, עו"ד איתן בן דוד
* עו"ד גלית יוסף-עוז עוסקת בדיני מקרקעין וגישור.
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין