לא פעם ולא פעמיים, השופטת אגמון-גונן מביהמ"ש המחוזי בת"א פסקה לטובת נכי צה"ל, ואתגרה את המדינה להרחיב את הסיוע הניתן להם. בשבוע שעבר נמשכה מגמה זו.
לפני כחודש השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן הורתה למדינה לבדוק מחדש נוהל המגביל סיוע סיעודי לנכי צה"ל באחוזי נכות שונים, בעקבות עתירת נכה צה"ל.
הפעם הייתה זו עתירה שהגישו נכה צה"ל ואשתו, והופנתה נגד סעיף מסוים ב"הוראות אגף שיקום הנכים", שלפיה הטיפול הנפשי לבני זוג של נכי צה"ל בעלי דרגת נכות 50% ומעלה מוגבל לתקופה של שלוש שנים.
העותר, הסובל מתסמונת PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית) כתוצאה מפעילות מבצעית בלבנון בשנת 1984, הוכר תחילה בדרגת נכות בשיעור 20%. ב-1995 הוא התחתן ובמהלך השנים לו ולאשתו נולדו שני ילדים.
בשנת 2009, בעקבות החמרה ניכרת במצבו הנפשי, דרגת הנכות שלו עודכנה והועמדה על שיעור של 70%.
בסוף חודש יולי 2014, משהסתיימו שלוש שנים מאז החלה המדינה לממן טיפול לאשתו, הודיעה לה המדינה על הפסקת מימון הטיפול.
טענתם המרכזית של העותרים הייתה שטיפול נפשי הוא חלק מהטיפול הרפואי שאותו אגף השיקום צריך לספק לנכי צה"ל בהתאם לצרכיהם הרפואיים, ללא הגבלת זמן, כל עוד הדבר נדרש כדי להביא לשיפור תפקודו או למנוע החמרה במצבו.
לשיטתם, ההוראה המגבילה בזמן את משך מתן הטיפול הנפשי היא בלתי סבירה באופן קיצוני. במכתב ששלח למנהל מחוז שיקום נכים דן, העותר טען כי ללא טיפול נפשי קבוע ספק רב אם אשתו תצליח להמשיך לחיות איתו.
המדינה טענה כי מאחר שהגדרת המונח "טיפול רפואי" בחוק הנכים אינה כוללת במפורש את הטיפול הנפשי, הרי שאין לראות בטיפול הנפשי חלק מהטיפול הרפואי שעליה לספק, אלא כהטבה בלבד.
עוד נטען בין היתר כי קבלת העתירה תביא לפריצת המסגרת התקציבית, שבסופו של דבר תוביל לפגיעה רחבה באוכלוסיית נכי צה"ל.
המודעות החלה במלחמת ויטנאם
כפי שהבהירה בעבר, השופטת אגמון-גונן ציינה שאת חוק הנכים יש לפרש "ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו", כלשון ביהמ"ש העליון.
בעיקרו של דבר, השופטת חלקה על גישת המדינה וקבעה שהמונח "טיפול" כולל טיפול נפשי, שכן הדבר מתבקש ממשמעותו הלשונית והפשוטה של המונח וגם ממטרתו.
בהקשר זה השופטת הזכירה כי המודעות להפרעות כגון פוסט טראומה החלה להתגבש רק בסוף שנות השבעים בעקבות מלחמת ויטנאם, הרבה אחרי שחוקק חוק הנכים והתקנות שבאו בעקבותיו (1949).
במקרה של טיפול נפשי לבני זוג, השופטת סברה כי כשם שהמדינה לא יכולה לקצוב מראש את פרק הזמן שבמהלכו תממן תרופה שמטרתה למנוע החמרה במצבו של הנכה, כך לא ניתן לקצוב מראש את את מימון הטיפול הנפשי לבן/בת זוגו של הנכה לצורך שיפור תפקודו או מניעה בהחמרת מצבו.
בנוגע לטענה התקציבית, השופטת ציינה כי המדינה לא הביאה עובדות כלשהן לתמיכה בטענה זו, בענייננו, מה גם שלא מדובר על טיפול "מעתה ועד עולם", אלא בכפוף להמלצת גורמים מקצועיים.
לפיכך נקבע כי מגבלת הזמן מגבילה את זכויות נכי צה"ל בחוסר סבירות. "המשיבה מחויבת במתן טיפול נפשי לבן/בת זוגו של הנכה הזכאי ללא הגבלת זמן, בכפוף להמלצת הגורמים המקצועיים".
בהתאם, נקבע כי במקרה של העותרים, טיפול נפשי לעותרת ימומן במידת הצורך. המדינה אף חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
- ב"כ העותרת: עו"ד סאלי אור
- ב"כ המשיבה: עו"ד שירי פלד מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
* עורך דין שרון מאירי עוסק בייצוג נכי צה"ל
** הכותב לא ייצג בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין