ב-2005 העביר האחיין לדודו במתנה את זכויותיו בבית שרכשו יחד. חצי שנה לאחר מכן התחרט וביקש מבית המשפט להצהיר כי הסכם המתנה בטל. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו אך שופטי העליון קבעו ברוב דעות כי הזכויות בנכס שייכות לדוד.
בשנת 2001 רכשו האחיין ודודו בית בן שתי קומות והסכימו כי האחיין יתגורר באחד החדרים והיתר יושכרו.
לייעוץ בתחום:
פנו לעורך דין חוזים
בשנים שלאחר מכן חלה התדרדרות במצבו הרפואי של האחיין והוא החליט להעניק לדודו את חלקו בבית במתנה, בשל מערכת היחסים הקרובה ששררה ביניהם אז.
הענקת המתנה עוגנה בהסכם שנחתם ביניהם במאי 2005. בהסכם נקבע כי הדוד לא יוכל להעביר את זכויותיו בבית לאחר אלא לאחר מות האחיין, שאף יוכל להתגורר בבית עד יומו האחרון.
חצי שנה בלבד לאחר מכן הודיע האחיין לדוד כי הוא מבטל את ההסכם והגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בה טען כי הוא חוזר בו מהתחייבותו "מחמת התנהגותו המחפירה" של הדוד כלפיו.
בטרם החלו הדיונים בבית המשפט, נפטר האחיין ואֶחיו המשיכו לנהל את התביעה במקומו. בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי ההסכם אוסר על הדוד לנהוג "מנהג בעלים" בנכס ומטיל עליו מגבלות עד למותו של האחיין ולכן מדובר בהסכם "מתנה מחמת מיתה" (הסכם בו אדם מעניק מתנה לרעהו אך קובע כי תעבור אליו רק לאחר מותו) שהוא חסר תוקף לפי חוק הירושה.
הדוד ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון וטען כי הכוונה הייתה שהזכויות בבית יעברו אליו לאלתר ולא לאחר מות אחיינו, כך שזו לא "מתנה מחמת מיתה". לדבריו, ההסכם נערך על רקע יחסי הקרבה והחברות ששררו בינו לבין אחיינו, והיותו בן המשפחה היחיד שהיה עמו בקשר.
האחים, לעומת זאת, צידדו בהחלטת המחוזי והוסיפו כי עוד בימי חייו אחיהם המנוח הביע את רצונו לחזור בו מהענקת המתנה, ויש להתחשב בכך.
לא "מתנה מחמת מיתה"
שופטת בית המשפט העליון ענת ברון הבהירה כי הרציונל העומד בבסיס ההוראה האוסרת על "הסכם מתנה מחמת מיתה" בחוק הירושה הוא רצון המחוקק להבטיח כי הענקות לאחר המוות ייעשו רק בצוואה, מכשיר משפטי המבטיח את רצינותו של המוריש ובעיקר – מאפשר לו להתחרט.
השופטת הוסיפה כי הוראה זו מטילה מגבלה משמעותית על חופש החוזים ולכן יש לפרש אותה בצמצום ולהפעילה (כלומר, לבטל בגינה הסכמים) רק במקרים בהם ברור כי הצדדים התכוונו שהמתנה תתגבש לאחר המוות.
במקרה זה, ממכלול הראיות הסיקה השופטת כי כוונת הצדדים הייתה להעביר לדוד את הזכויות בנכס באופן מידי, והמגבלות שהוטלו על השימוש של הדוד בנכס נועדו אך ורק להבטיח את רווחתו של האחיין ולא לדחות את מועד מסירת המתנה.
בנסיבות אלה, עם חתימת הסכם המתנה עברו הזכויות בנכס לדוד במלואן, ולא היה מקום לקביעה כי מדובר ב"מתנה מחמת מיתה", כתבה השופטת.
לפיכך קיבלה השופטת את הערעור וקבעה כי הסכם המתנה תקף. המשיבים חויבו בהוצאות המערער בסך 40,000 שקל.
השופט עוזי פוגלמן הצטרף לפסק דינה של השופטת ברון. השופט יצחק עמית סבר בדעת מיעוט כי אכן מדובר בהסכם מתנה שלאחר מיתה ויש לדחות את הערעור.
- ב"כ המערער: עו"ד נתן שמואל נחשון
- ב"כ המשיבים: עו"ד עו"ד דוד שהרבני, עו"ד מיכל שהרבני, עו"ד לאה לי
* עורכת דין מריון בנדורי עוסקת בדיני מקרקעין
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין