מלצרית שהתפטרה מעבודתה בבר תל-אביבי הוכיחה כי בעל הבר לא שילם לה שכר מינימום. בית הדין לעבודה פסק לזכותה פיצויים בסך כ-44,000 שקל. השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ הבהירה כי במידה שלחברה אין כספים – הבעלים ישלם באופן אישי.
המלצרית סיפרה כי עבדה במשך כשנתיים וחצי (2010-2012) בבר בתל-אביב, שלימים נסגר. בשלב מסוים, היא נקלעה לסכסוך עם המנהל שלה, שלטענתה בעקבותיו לא שובצה יותר למשמרות.
לייעוץ בענייני עבודה:
פנו ל-עורך דין דיני עבודה
כעבור מספר חודשים, פנתה המלצרית באמצעות עורך דין עומרי ארז לבית הדין לעבודה בתל אביב, וביקשה ממנו לחייב את המעסיקה או את בעליה (שבינתיים סגר את שני הברים) בתשלום הזכויות שמעולם לא קיבלה.
כך, היא טענה שלא שילמו לה שכר מינימום, לא הפרישו עבורה כספים לפנסיה ולביטוח לאומי, ואף לא הונפקו לה תלושי שכר.
הנתבע, שלא היה מיוצג בהליך, הודה בכך שהתובעת זכאית לקבל מהחברה כספים עבור זכויות סוציאליות, אך לטענתו היא ממש לא זכאית להפרשי שכר, שכן השתכרה כ-100 שקל לשעת עבודה. הוא סיפר כי שיטת השכר התבססה על טיפים – ואם המלצרים לא הגיעו ל-40 שקל לשעה – החברה הייתה משלימה להם את השכר.
בנוסף, הוא טען שהתובעת ביצעה הפרת משמעת חמורה ביומה האחרון בעבודה, כאשר התחצפה למנהל העבודה. לטענתו, היא גרמה לחברה לנזק בסך 10,000 בעקבות עזיבה ללא הודעה מוקדמת.
ואולם, ככל שייפסקו לה פיצויים, טען הנתבע כי לא הוא זה שצריך לשלם אותם. לטענתו, לא היו בינו לבין התובעת יחסי עובד-מעסיק, שכן לא הייתה לו כל מעורבות בתפעול הברים. כלומר, לטענתו, החברה היא זו שתצטרך לשלם את הפיצוי, אם כי אין לה נכסים בכלל.
לא דיווח למס הכנסה
השופטת אריאלה גילצר-כץ קיבלה את טענת התובעת ככל הנוגע לשכר. השופטת ציינה כי התובעת הוכיחה באמצעות מסמכים את היקף המשרה ושעות העבודה שלה אל מול התקבולים שקיבלה בפועל. מנגד, החברה נכשלה להוכיח שמסרה לה את כל תלושי השכר או כי שילמה לה שכר מינימום.
השופטת הסבירה כי כאשר מעסיק מסכם עם מלצר שמשכורתו תורכב מטיפים, הוא מחויב לדווח על ההכנסה המלאה לרשויות המס, בין היתר, כדי לוודא שהוא מקבל שכר מינימום. אלא שהחברה לא דיווחה על הטיפים של התובעת כהכנסה, ואפילו לא הציגה הסכם עבודה המסדיר את דרך חישוב השכר שלה.
עם זאת, תביעת התובעת לפיצויי פיטורים נדחתה, לאחר שנחשפו בפני השופטת מסרונים המעידים על כך שהיא זו שבחרה שלא לחזור לעבודה. ואולם, מהצד השני – השופטת קבעה כי החברה לא זכאית לפיצוי על העזיבה הפתאומית, כיוון שלא הוכיחה שנגרם לה נזק.
לבסוף, השופטת חייבה את החברה בפיצוי של 44,408 שקל עבור השלמת שכר מינימום, הפרשות פנסיה וזכויות סוציאליות, וכן ב-1,600 שקל לביטוח לאומי. בנוסף, החברה חויבה בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל והוצאות משפט בסך 500 שקל.
באשר לאחריות על התשלום, השופטת דחתה את טענת הנתבע וקבעה כי הוא זה שניהל את המסעדות והפר את חובתו לדאוג לכך שעובדיו מקבלים את זכויותיהם, ולכן, ככל שהחברה לא תעמוד בתשלום הפיצוי – הוא זה שיצטרך לשלם לה – מכיסו.
* המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.