בני זוג בדואים התפנו מהיישוב עומר לאחר מאבק משפטי במהלכו הערימו קשיים על עבודות הפיתוח. לאחר הפינוי, תבעו השניים לקבל את סכום הפיצוי שהובטח למתפנים מרצון. ביהמ"ש קיבל את התביעה והמועצה תצטרך לשלם להם 155 אלף שקל.
המועצה המקומית החליטה להרחיב ולפתח את היישוב עומר על חשבון שטחים בהם ישבו שבטים בדואים. מאמציה הניבו פרי ובשנת 2005 היא חתמה עם נציגי השבט טארבין אלצאנע על הסכם פינוי מרצון, במסגרתו הוסכם כי כל משפחה שתתפנה מהיישוב תקבל תוך 30 יום 100 אלף שקל ממינהל מקרקעי ישראל ו-155 אלף שקל מהמועצה.
לייעוץ בענייני מקרקעין:
פנה ל- עו"ד דיני מקרקעין
היות ולא כל בני השבט התפנו מהיישוב, בשנת 2010 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים, לפיו המתפנים יהרסו את המבנים שבנו ליד עומר, יעברו ליישוב באחר באזור נחל שומריה, ויפנו את המקרקעין כשהם פנויים מכל אדם או חפץ.
עוד צוין בהסכם, כי המינהל יהיה בעל הסמכות הבלעדית לקבוע מי זכאי להיכלל בהסכם, וכי מי שלא יחתום על הסכם אישי לפינוי, יפונה באמצעים משפטיים, ולא יהיה זכאי לפיצוי.
בתביעה שהגישו לבית משפט השלום בבאר שבע בני זוג חבריה שבט, הם טענו כי למרות העובדה שפינו את השטח בדצמבר 2012 הם לא קיבלו את הפיצוי הכספי שהובטח להם מהמועצה. לטענתם, ההסכם הספציפי עמם נחתם ביוני 2012 ברוח ההסכם מ-2010 ואושר על ידי המינהל.
לדבריהם, הם פינו את המקרקעין לחלוטין, ודרשו כי המועצה תשלם להם את הפיצויים כפי שהתחייבה.
לטענת המועצה, התובעים בכלל לא היו זכאים לפיצוי, שכן בניגוד לשאר בני השבט, הם סירבו להתפנות מהמקום לאורך זמן, ואם לא די בכך, הם גם הפריעו לביצוע עבודות הפיתוח בדרכים שונות, והואילו בטובם להתפנות רק לאחר שהמועצה והמינהל הרסו את המבנים הבלתי חוקיים בהם ישבו. לטענת המועצה, לנוכח התנהלות זו, היא סירבה לחתום על ההסכם האישי מול התובעים, ומכאן שאינה מחויבת לו.
הסכם מחייב
לאחר ששמעה את טענות הצדדים, ציינה השופטת אורית ליפשיץ כי התרשמה כי התובע, שהפגין חוסר ידיעה מוחלט לגבי פרטי התביעה, אינו אדם ישר והוא פעל בחוסר תום לב מול הרשויות. השופטת הוסיפה כי אילו הייתה נשענת התביעה על עדותו בלבד, דינה היה להדחות, ואולם, למזלם של התובעים – הכרעתה נשענת על הראיות שהוגשו לה על ידי נציגי המועצה.
השופטת אמנם קיבלה את טענת הנתבעת, לפיה התובעים התפנו רק לאחר מאבק משפטי, אך תמהה מדוע לא חתמה על חוזה הפינוי האישי עם התובעים, בזמן שחתמה עם מפונים נוספים שסירבו להתפנות.
השופטת קבעה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כל שונות בין התובעים למפונים האחרים, וכי ההחלטה שלא לחתום על הסכם הפינוי האישי נבעה מטעמיו האישיים של ראש המועצה, ולא מטעמים עניינים של המועצה עצמה.
לפיכך, פסקה השופטת כי בין הצדדים היה חוזה מחייב, וחייבה את המועצה לשלם לתובעים 155 אלף שקל. לנוכח התנהלות התובעים, ולפנים משורת הדין תשלם המועצה הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד זעומים של 3,900 שקל בלבד.
- ב"כ התובעים: עו"ד גדי אלפסי, עו"ד נטע קפטינוב
- ב"כ הנתבעת : עו"ד עמירם קראוס
* עו"ד סם ואטורי עוסק בדיני מקרקעין, עסקאות מכר דירה ותמ"א 38
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין