בית המשפט המחוזי קיבל את התנגדות המדינה להוצאת צו הבאה לבדיקת רקמות. נקבע כי הסמכות לאכוף על אדם בדיקה ניתנת מכוח פקודת ביזיון בתי המשפט בלבד. כן הוסבר שאם בית המשפט ישתמש בצו ההבאה, עלול להיווצר מצב בו משטרת ישראל תהפוך ל"שירות הסעות חינמי".
בפברואר 2015 הגישה אם תביעה לקביעת אבהות על בנה הקטין. האב לכאורה לא השיב לתביעה, ובאפריל החליטה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, ענבל קצב-קרן, להורות למשרד הפנים לבצע בדיקת רקמות במעבדה בבית החולים רמב"ם שבחיפה.
לייעוץ בנושא
פנו ל- עורך דין דיני משפחה
לאחר מספר התחמקויות של האב הנטען מלהתייצב לבדיקה האמורה, הוציאה נגדו השופטת צו הבאה.
על בסיס החלטה זו פנה משרד הפנים אל בית המשפט לקבל הבהרה. לעמדתו צו ההבאה נועד לגרום לאדם להתייצב בבית המשפט לצורך דיון, אך לא ניתן להשתמש בו כדי לגרום לאדם להתייצב לבדיקה רפואית.
השופטת דחתה את הבקשה, ומשרד הפנים ביקש לערער עליה בבית המשפט המחוזי בחיפה.
לטענתו, בית המשפט נהג בחוסר סמכות כשפעל במסגרת צו ההבאה, במקום להפעיל את סמכותו לפי פקודת ביזיון בתי המשפט.
לגרסת האם על משטרת ישראל לבצע את תפקידה ולהביא את האב הנטען לבדיקה הרפואית.
דרך טובה יותר
השופט חננאל שרעבי קיבל את הערעור, לאחר שהסכים עם טענת משרד הפנים כי הדרך הנכונה בה היה צריך בית המשפט לפעול, הייתה דרך פקודת הביזיון.
מקריאת סעיף החוק המורה על צו ההבאה עולה כי מטרתו היחידה היא להבטיח את התייצבותו של אדם בבית המשפט. אם הוא לא התייצב או לא הביא עמו מסמך שנדרש "אז ורק אז, יבוצע צו ההבאה ע"י שוטר או בידי מי שנקב בית המשפט...".
בכל מקרה אחר ולכל מטרה אחרת, ציין השופט, אין לעשות שימוש בצו ההבאה, ואין זה תפקידה של משטרת ישראל להביא אדם לבדיקת רקמות בבית החולים, ובכך למעשה לשמש כ"שירות ההסעות" שלו.
אם בית המשפט ישאיר את החלטת השופטת על כנה, הדבר עלול להוביל למצב בו נתבעים, עדים או צדדים אחרים לדין המשפטי, שבית המשפט דרש מהם לבצע פעילות מחוץ לאולמו, יסרבו לבצע את אותה פעילות כדי לקבל שירות הסעה חינמי על ידי המשטרה במסגרת צו הבאה לא תקין.
לכן סבר השופט שרעבי כי השופטת הייתה צריכה להשתמש בפקודת הביזיון שעמדה לרשותה, מאחר שבאמצעותה לא רק שניתן היה לגרום לאב הנטען להתייצב לבדיקת הרקמות, אלא גם היה אפשר לאכוף עליו לבצע את הבדיקה בחסות חוק המידע.
ובכל אופן, סייג השופט את הכרעתו, גם אם יש סמכות להפעיל את צו ההבאה, אז מדובר בצעד חריג שעדיף היה שלא לנקוט בו מאחר שקיימת דרך טובה יותר לפעול. במסגרת צו ההבאה האב הנטען יכול להגיע ולא להסכים לביצוע הבדיקה, ואז גם ככה השופטת הייתה נאלצת לאכוף זאת עליו דרך פקודת הביזיון.
מאחר שהשופט קיבל את הערעור, הוא קבע כי יש לבטל את הצו והציע לשופטת לנקוט בדרך שהמליץ כדי לאכוף את הבדיקה.
לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
* עו"ד עודד פסקל עוסק בדיני משפחה, ירושות ובוררויות
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין