הליך רפואי של כמה דקות שינה את חיי התובעת מקצה לקצה. מאישה פעילה הפכה לנכה, הסובלת מדיכאון וחרדות. במשך שבע שנים המדינה – בעלת ביה"ח רמב"ם – התכחשה לאחריותה, אך לאחרונה התעשתה והודתה: הרופאים לא חשפו בפני התובעת את הסיכונים.
התובעת – שסבלה מכאבי צוואר עזים – עברה בהיותה כבת 46 פרוצדורה רפואית המכונה "אמבולציה" – במהלכה נערך דיקור של אחת החוליות והוזרק לתוכה אלכוהול.
נפגעתם במהלך הטיפול הרפואי?
עורך דין רשלנות רפואית
הטיפול, שבוצע באפריל 2006 וארך מספר דקות מועט, גרם לתובעת נזק קשה ביותר שתסבול ממנו עד אחרית ימיה: חולשה משמעותית בפלג גוף שמאל (המיפלגיה); אי-יכולת להתנייד באופן עצמאי או להתרוקן כדרך הטבע, דיכאון וחרדות.
שלוש שנים לאחר המקרה היא הגישה את תביעת הרשלנות נגד המדינה – בעלת בית החולים רמב"ם שבחיפה – בו בוצע ההליך.
במשך שבע שנים של התדיינויות מיאנה המדינה להכיר באחריותה לנזקי התובעת, ואולם בינואר 2016 הקשיבה המדינה להמלצת בית המשפט, והסכימה =ליטול אחריות על כך שהצוות הרפואי לא נתן לתובעת הסברים מספקים וראויים בנוגע לסיכון שטומן בחובו ההליך או לגבי דרכי טיפול חלופיות. משכך נקבע שהתובעת לא נתנה הסכמה מדעת לטיפול.
לאחרונה, אחרי שמשא ומתן שניהלו הצדדים בנושא הנזק והפיצוי עלה בתוהו, הם ביקשו מבית המשפט להכריע ולתת פסק דין.
ומה עם פגיעה באוטונומיה?
השופט רם וינוגרד הבהיר כי אין מחלוקת בדבר הנכות קשה שנגרמה לתובעת, הכוללת פגיעה אורולוגית שמצריכה אותה לערוך צנתור עצמי מספר פעמים ביום, ומגבלות קשות ביותר בתחום הנוירולוגי והאורתופדי. שני הצדדים גם הסכימו שלתובעת נכות נפשית של 20%.
אחרי שבחן את עמדות המומחים השונים קבע השופט כי הנכות המשוקללת של התובעת – הפיסית והנפשית גם יחד – עומדת על כ-92%, והולמת גם את הפגיעה התפקודית, המקשה עליה את המציאות היומיומית.
מכאן ניגש השופט וינוגרד לסוגיית הפיצוי. הנזק הראשון שהשופט דן בו הוא הנזק הלא ממוני – כלומר, עגמת הנפש, הכאב והסבל שהסבו לה נזקי הגוף והנפש שמלווים אותה מזה כעשור ושינו את החייה "מהקצה אל הקצה", ובתוכם כלל גם את קיצור תוחלת החיים שהועמדה על שש שנים (בהתאם להסכמת הצדדים). בסך הכל נפסקו לתובעת על נזקים אלה 960 אלף שקל.
בשלב הבא דן השופט בהפסדי השכר של התובעת, אך התקשה להגיע למסקנה מאחר שנוכח לדעת שתלושי השכר שהציגה אינם משקפים את המציאות, שכן עבדה אצל בעלה ורבים מהם הוצאו לצורכי מס. משכך, השופט החליט לפסוק את הפיצוי על דרך האמדן והגיע ל-1,345,000 שקל.
דיון מעמיק נוסף הוקדש לסוגיית הפגיעה באוטונומיה. מאחר שגם זהו נזק לא ממוני נשאלה השאלה אם יש מקום לפיצוי נוסף על פגיעה זו, כאשר לטענת המדינה, יהיה בכך משום כפל פיצוי.
השופט סקר את הפסיקה הרווחת בנושא, ועל אף שאין הלכה חד-משמעית, החליט שלתובעת לא מגיע פיצוי נוסף ברכיב זה. לפי השופט, "אין כל שוני בין הפגיעה ברגשות האדם בעצם ביצוע העוולה כלפיו בשל העדר הסכמה מדעת לפגיעה ברגשותיו הנלוות לביצוע כל עוולה אחרת".
מלבד זאת, השופט סבר, כי במקרה הפרטני, התובעת כלל לא הוכיחה פגיעה מובחנת באוטונומיה.
בסופו של דבר, כלל הנזקים של התובעת, בהם הוצאות רפואיות, עזרה סיעודית ועוד, הוערכו ב-6,745,000 שקל. לאחר הפחתת תגמולי ביטוח לאומי של 2,985,000 שקל – נותר למדינה לשלם עוד 3,760,000 שקל, בתוספת שכ"ט בשיעור 23.4% מהפיצוי והוצאות משפט.
- ב"כ התובעת: עו"ד אסף פוזנר, עו"ד שמואל רוזנר
- ב"כ הנתבעת: עו"ד דב לוין
* עורכת דין יעל פלג עוסקת ברשלנות רפואית
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין