מחלוקת בין אח ואחותו הגיעה לבית המשפט לאחר שהאם נתנה לאח דירה במתנה, בניגוד לצוואה שערכה קודם לכן עם האב המנוח. האחות טענה שהדירה צריכה להתחלק ביניהם שווה בשווה, האח טען שהאם פחדה מפני השתלטות בעלה של אחותו על הדירה. ביהמ"ש האמין לו.
בשנת 1984, ערכו בעל ואישה צוואה הדדית, לפיה לאחר פטירתו של אחד מהם כל רכושו יועבר לבן הזוג שנותר בחיים ולאחר פטירתו יחולק הרכוש בין בנם ובתם, הסובלת ממחלת נפש.
רוצים לערוך צוואה?
פנו ל- עו"ד דיני משפחה
במהלך השנים רכשו בני הזוג דירה עבור בתם לרגל נישואיה, אך שמרו לעצמם מחצית מהזכויות בדירה.
בשנת 1996 נפטר הגבר, ובהתאם לצוואה, אשתו ירשה את עיזבונו. כשלוש שנים לאחר מכן, החליטה האישה להעביר את זכויותיה בדירתה לטובת בנה ובנוסף העבירה לו גם את זכויותיה בדירה בה התגוררה בתה. בשלב זה ערכה האישה גם צוואה שנייה, בה ציוותה את כל הרכוש שנותר לה לשני ילדיה.
ביולי 1999 זכויות האישה בדירת מגוריה נרשמו על שם בנה בטאבו, ובשנת 2011 היא נפטרה.
כעבור שנה, הגישו בנה ובעלה של הבת – שכזכור לוקה במחלת נפש – תביעה בשמה לבית המשפט לענייני משפחה.
השניים טענו שלאמה לא הייתה כל זכות להעביר לאחיה את הדירה במתנה וביקשו מביהמ"ש שיקבע שהסכם המתנה נערך שלא כדין.
הבן והאב טענו בשם התובעת, כי מכיוון שאמה חתמה על צוואה הדדית עם אביה, העברת הדירה ששימשה את הוריה במתנה לאחיה נעשתה בניגוד לחוק הירושה ובחוסר תום לב. הם הוסיפו כי לפי הצוואה השנייה ניתן ללמוד שרצון האם המנוחה היה להוריש לילדיה את כל רכושה שווה בשווה.
הנתבע, אחיה של התובעת, ציין כי בנסיבות העניין יש להסתמך על הלכת זמיר שקובעת כי עצם קיומה של צוואה ההדדית לא מונע מבן הזוג שנותר בחיים לעשות ברכוש שירש כרצונו.
הנתבע דחה את הטענה לפיה העברת הזכויות בדירה נעשתה בחוסר תום לב, וסיפר כי אימו המנוחה אהבה מאוד את התובעת ועזרה לה באופן קבוע, אך במקביל חששה ממערכת היחסים שלה עם בעלה, ופחדה שזה יעזוב את התובעת עקב מצבה הנפשי.
עוד הוא הסביר כי חשש זה הביא את אמו להעביר על שמו את זכויותיה בדירת המגורים של אחותו בנאמנות, זכויות שבחר להעביר לבנה – אחיינו.
בנוסף, ציין הנתבע כי בעוד שהוריו סייעו לאחותו באופן קבוע, הרי שהוא נאלץ להסתדר בכוחות עצמו, וכי אמו העבירה לו במתנה את דירתה מכיוון שהרגישה צורך לפצות אותו על כך.
לא הוגבלה
לאחר ששמעה את טענות הצדדים, קיבלה השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר את טענות הנתבע.
השופטת בדקה האם הצוואה ההדדית הגבילה את זכותה של האם המנוחה לעשות שינויים במצבת הרכוש והגיעה למסקנה שהתשובה לכך שלילית, ושלא נכתב בצוואה דבר ממנו ניתן היה ללמוד על כוונת ההורים למנוע מהצד השני מלערוך צוואה חדשה.
מכאן קבעה השופטת כי לא הייתה כל מניעה חוקית להעביר במתנה את הדירה לנתבע, וכי הסכם המתנה תקף.
בנסיבות העניין, חייבה השופטת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד שמואל מורן
- ב"כ הנתבע: עו"ד עמי סדן-תגר עמיאל
* עו"ד רן רייכמן עוסק בדיני משפחה, ירושות וצוואות
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין