ביהמ"ש העליון דחה אתמול בקשת רשות ערעור, בה האישה חזרה וטענה כי הדירה שייכת לה בלבד, לאחר ששתי ערכאות קודמות קבעו שבין השניים הייתה "כוונת שיתוף".
בני הזוג נישאו בשנת 1971. באותה עת, הוריה של האישה העניקו להם דירה שנרשמה על שמם בחלקים שווים. ב-1985 הם מכרו את הדירה ורכשו בית פרטי בהרצליה שנרשם על שם האישה (לאחר שתחילה נרשם על שניהם). לימים הבית נמכר, ובמקומו נרכשה דירה שנרשמה רק על שם האישה.
ב-2014, כחלק מהליכי הגירושין בין בני הזוג, הגיש הבעל תביעה בביהמ"ש למשפחה בת"א, בה ביקש, בין היתר, להצהיר כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לו. הוא טען שהדירה נרשמה על שם האישה כיוון שחשש מנושים פוטנציאליים, בהיותו איש עסקים עצמאי.
מנגד, האישה טענה כי הרישום משקף את בעלותה הבלעדית בדירה, שכן הדירה נרכשה ממכירת הבית בהרצליה, שהוענק לה במתנה "כמחוות פיוס" – אם כי האישה לא הסבירה באיזה פיוס או מחווה מדובר.
בפסק דין חלקי, ביהמ"ש למשפחה הכריע לטובת הבעל וקבע כי הוכח שהייתה "כוונת שיתוף כללית" בין בני הזוג, שהיו נשואים זה לזו בהרמוניה במשך כ-35 שנה, וכי אין כל הצדקה לנשל את הבעל מזכויותיו בדירה.
לאחר שביהמ"ש המחוזי בתל-אביב דחה ערעור שהגישה האישה, היא הגישה בקשת רשות בבית המשפט העליון.
האישה טענה בין היתר כי בשנת 2009 נקבע במסגרת הליך פשיטת הרגל שהתנהל נגד אחי בעלה, כי השניים פעלו יחד להברחת נכסים. בהליך זה, לטענת המבקשת, הוא אמר שהדירה שייכת רק לה. לטענתה, בעלה לא יכול לטעון "פעם 'שחור' ופעם 'לבן'" ולבוא בידיים לא נקיות.
הבעל – "המשיב" – טען שלא הגיש כל עמדה לבית המשפט המחוזי בהליך פשיטת הרגל של אחיו, וכמובן שלא "היתל" בבית המשפט. טענות המבקשת, לדבריו, "לא היו ולא נבראו".
כמו כן, המשיב סיפר שהוא והמבקשת חיים 11 שנים בפירוד, ונשואים עד היום לנוכח סירובה של להתגרש. לטענתו, מטרת המבקשת היא להמשיך לעכב את הגירושין, וכפועל יוצא את תשלום סכום הכתובה (400,000 שקל), שבית הדין הרבני הורה לקזז מחלקו ברכוש המשותף.
הכי טוב פשרה
אלא שגם הפעם נדונה לאישה אכזבה מרה. המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין סבר כי אין הצדקה לערעור ב"גלגול שלישי" במקרה זה. השופט הבהיר כי מדובר בסכסוך שכולו שאלות עובדתיות שהוכרעו בשתי ערכאות, בעוד שערעור נוסף נדון במקרים שמעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים.
השופט הוסיף שלא השתכנע באשר לנכונות הטענה שהעלתה המבקשת בנוגע לאמירותיו של המשיב בבית המשפט של פשיטת רגל, טענה שיש בה גוון של מה שנקרא "השתק שיפוטי" (טענה שאומרת כי צד להליך אינו יכול להעלות טענות סותרות לאלה שהעלה בהליך משפטי אחר).
בתוך כך, ועל מנת שלא להעמיק עוד את הסכסוך, השופט רובינשטיין החליט שלא לחייב את המבקשת בהוצאות משפט.
בסיום ההחלטה הוא המליץ לצדדים לנסות להגיע להסכמות במקום להתדיין בערכאות משפטיות ללא סוף. "ראיתי לא מעט התדיינויות בין בני זוג שאהבתם משכבר נמוגה והיתה לרגשות עזים הפוכים... אין טוב מהגעה להסדר פשרה, שלעולם אין אדם יוצא בו ומלוא תאוותו בידו, אך הוא מניח מאחוריו את הסכסוך התובעני, ויכול לפתוח דף חדש", חתם השופט.
- ב"כ המבקשת: עו"ד שלומי באשי
- ב"כ המשיב: עו"ד שירה טולדנו
* עו"ד מירב בלאיש עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין