בימ"ש לענייני משפחה בתל-אביב הוציא צו מניעה לטובת "בן ממשיך" במשק, במסגרתו אסר על המשפחה השנייה של אביו לבצע פעולות שירוקנו את זכויותיו מתוכן.
אביו של התובע הגיע לישראל בשנת 1950 במבצע "מרבד הקסמים", כשהוא נשוי לשתי נשים. בשנת 1957 הוא חתם על הסכם עם הסוכנות היהודית, כבר רשות במשק, שחולק לשתי יחידות מגורים: אחת לכל אישה וילדיה.
לשאלות על זכויות במשק:
עורך דין דיני מקרקעין
בשנת 1978, לאחר שאשתו נפטרה, חתמו האב והאישה השנייה על הצהרה שלפיה בנו מאשתו המנוחה יהיה "בן ממשיך" במשק.
ב-1985 נפטר האב, והתפרץ סכסוך בין "שתי" המשפחות שהקים. הבן ביקש להכיר בו כבן ממשיך. האישה השנייה וילדיה בני משפחתה התנגדו. המחלוקת המשפטית נסבה בעיקר סביב השאלה האם המתנה שהאב והאישה השנייה נתנו לתובע הושלמה. הנתבעים טענו שהסוכנות לא אישרה סופית את התובע כבן ממשיך, ולכן מדובר רק בהתחייבות לתת מתנה, ממנה רשאית הנתבעת לחזור.
שלוש ערכאות דנו בסכסוך. בסופו של דבר, ביהמ"ש העליון ניתח את המסמכים והכריע לטובת הבן. העליון קבע שבינו לבין האישה השנייה הושלם "חוזה המתנה", ולכן היא איננה יכולה לחזור בה.
אלא שגם בכך הסכסוך לא הסתיים, ובשנת 2009 הגיש הבן תביעה לצו מניעה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב נגד האישה השנייה ובנה, בה טען שהם מנסים "לעקוף" את פסיקת העליון, על ידי העברת הזכויות במשק לבן.
הנתבעים מצדם הגישו תביעה שכנגד לפינוי התובע ומשפחתו מהמשק, וכן לתשלום דמי שימוש.
התובע טען, בין היתר, כי עמדת הנתבעים מנוגדת לפסיקת ביהמ"ש העליון שבה נקבעו סופית זכויותיו במשק. לטענתו, זכות זו מבססת זכות לקבל זכויות במשק שהנתבעת תלך לעולמה, ולכן היא מנועה מלבצע כל פעולה שנועדה לסכל זכות זו.
הנתבעים טענו כי המושג "בן ממשיך" שייך לתחום דיני האגודות השיתופיות, ונועד להסדיר את מעמדו של הבן הממשיך מול המושב בלבד.
לשיטתם, כיוון שבהסכם המשבצת "הישן" משנת 1978 – שהיה רלוונטי בעת חתימת התחייבות ההורים – אין זכר למונח "בן ממשיך במשק", הרי שלתובע אין זכויות כלשהן, וממילא הנתבעת רשאית לעשות ככל העולה על רוחה.
העליון כבר הכריע
השופט שמואל בר יוסף הסביר שפסיקת בית המשפט העליון מהווה "מעשה בית דין", כלומר מעשה שסיים את הפרשה, ואין יותר אפשרות משפטית להתדיין בעניין.
בהקשר זה השופט ציטט את בית המשפט העליון שציין בפרשה אחרת: "נתבע אינו רשאי לשמור טענות, על מנת לנקוט הליכים נוספים לאחר שההליך הראשון כבר הוכרע.".
יתרה מכך, השופט הבהיר כי "הימנעות הנתבעים מלהעלות בהליכים הקודמים את טענתם דהיום, טענה שלו התקבלה הייתה חוסכת התדיינות ארוכה ביותר משך שני עשורים בשלוש ערכאות, מוכיחה כי הנתבעים ידעו והסכימו, שהכרה בתובע כבן ממשיך משמעותה הכרה בזכויותיו במשק, ולא מעין 'בן ממשיך של כבוד'".
לאחר מכן השופט הבהיר שגם לגופו של עניין, בעיניו, הבן הממשיך מקבל אגד זכויות וחובות, הכוללות גם זכות להחזיק במשק ביחד עם ההורים למשך חייהם, וגם את הזכות לקבל את הזכויות שהיו להם ערב פטירתם. בהתאם לכך, "הנתבעת איננה זכאית לנקוט פעולות שיסכלו את זכויותיו, שתבשלנה במלואן לאחר אריכות ימים", כתב השופט.
בסיכומו של דבר, כפי שביקש התובע, השופט נתן צו מניעה האוסר על הנתבעים לבצע כל דיספוזיציה במשק. התביעה הנגדית נדחתה, והשופט חייב את הנתבעים בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובע (והנתבע שכנגד): עו"ד רן שליש
- ב"כ הנתבעים (והתובעים שכנגד): עו"ד בן ציון כהן, עו"ד משה זוהרי
* עורכת דין מיה רשל ארבל עוסקת בדיני משפחה, ירושות וצוואות
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין