דנציגר נגד ברק: גישה חדשה לפרשנות צוואה בעליון

בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר יצא שופט העליון יורם דנציגר כנגד גישתו של הנשיא לשעבר, אהרן ברק, וקבע: פרשנות צוואה צריכה להיעשות אך ורק בהתאם ללשון הצוואה. רק במקרים חריגים ביותר ניתן יהיה לפנות לנסיבות החיצוניות.

פסק הדין החדש לא היה הפעם הראשונה בה יצא השופט דנציגר כנגד נשיא בית המשפט העליון בדימוס. לפני כארבע שנים בכנס לשכת עורכי הדין שהתקיים באילת, נערך עימות בין שני שופטי העליון ובמהלך הפאנל האשים השופט ברק את השופט דנציגר באמירת "דברי הבל" ובשליפה מהמותן, אם כי התנצל לאחר מכן על דבריו.

תוהים כיצד מנסחים צוואה?

עורך דין צוואות

הוויכוח המר בין שני השופטים עסק בפסק דינו של השופט דנציגר, ששינה את הלכת 'אפרופים' המיתולוגית שקבע ברק, העוסקת בדרכי הפרשנות לחוזה. באותו הכנס נראה היה כי המחלוקת יצאה מגדר ויכוח משפטי- אקדמי והפכה למשהו אישי יותר, מעין התנגשויות "אגו" בין שני השופטים המהוללים. ברק, ככל הנראה חש שהשקיע עשרות שנים בדרכו, והשופט הטרי דנציגר אך הגיע לבית המשפט העליון והפך סדרי עולם.

עכשיו, בצילו של פסק הדין הנוכחי מפיו של השופט דנציגר, תהיה לברק הזדמנות להביע תרעומת  פעם נוספת. בפסק הדין, שניתן ממש בימים האחרונים, הביע השופט דנציגר ביקורת נוקבת על השיטה החד-שלבית שטבע השופט בפרשת טלמציו וקבע כי יש לחזור לשיטה שהגה השופט מצא בפסק הדין שרש.

במה דברים אמורים?

בפרשת טלמציו (ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי) פסק השופט ברק שצוואה יש לפרש לפי לשונה ונסיבות עריכתה, בגישה שכונתה חד-שלבית – כזו המשלבת את הלשון עם הנסיבות, כאשר בית המשפט רשאי ללמוד על אומד דעתו של המצווה מכל מקור אמין.

בפסק דין זה, משנת 1999, הידוע הרבה פחות לציבור אך מוכר היטב למי שעוסק בדיני משפחה ובצוואות וירושות, קבע ברק מדיניות דומה לזו שהציע בפרשת אפרופים בנוגע לפרשנות צוואות, ולפיה לבית המשפט יש סמכות לפרש את החוזה (במקרה הזה, את הצוואה) בסטייה מלשונו אם הוא מסיק שזו הייתה הכוונה האמיתית של הצדדים.

אלא שלפני כשבוע ימים הגיע השופט דנציגר והביע הסתייגות מגישתו של ברק. לדעתו, הלכת טלמצ'יו אינה הלכה מחייבת וההלכה היא זו שנפסקה בעניין שרש (ע"א 239/89 שורש נ' גלילי) בשנת 1992, מפי השופט מצא. לפי גישה זו, פרשנות צוואה נעשית בדרך דו-שלבית, ולפיה רק אם אי אפשר להבין מלשון הצוואה וממילותיה את כוונת המצווה – רק אז אפשר לפנות לנסיבות חיצוניות.

להיזהר מעריכה

השופט דנציגר הסביר כי הנחת היסוד בפרשנות צוואות היא שהמצווה בחן את דבריו בקפידה רבה, ולכן: "על בית המשפט להימנע מפרשנות שמתרחקת מהלשון הברורה ושעלולה הלכה למעשה להוביל לעריכה מחדש (ובדיעבד) של הצוואה". זאת, למעט במקרים חריגים שבהם יש באמת צורך בפרשנות נוספת המסתכמת על אלמנטים החיצוניים ללשון הצוואה עצמה.

דנציגר הדגיש כי "עצם קיומם של תרחישים פוטנציאליים חריגים אינו מצדיק כינונה של גישה פרשנית שבה מתערבבים הכלל והחריג כבר בנקודת המוצא, ושבה לא תיתכן בכלל הקביעה כי לשון הצוואה ברורה מבלי לבחון תחילה גם את הנסיבות החיצוניות". דברים אלה מביעים בהחלט ביקורת חריפה על פסיקתו של ברק בנושא הפרשנות.

פסק הדין הנוכחי עסק בשאלת פרשנות צוואתו של לואיס רוזנבלום משנת 1919 בעניין קרקע בהוד השרון. הוויכוח נסב על השאלה: האם רוזנבלום המנוח התכוון להוריש את הקרקע לקק"ל או שמא העביר לה את הקרקע בנאמנות בלבד, כשהכוונה הייתה שתגיע בסופו של דבר ליורשיו – המערערים. בית המשפט המחוזי וכעת גם בית המשפט העליון סברו שהצדק עם קק"ל ושלשון הצוואה מעידה על כך שרוזנבלום הוריש את הקרקע לקק"ל. 

פסק הדין הוא בעייתי במובן זה שכעת לא ניתן לדעת מהי הגישה המחייבת: האם זו המשלבת בין לשון הצוואה לנסיבות החיצוניות או שמא זו שטוענת כי קודם כל ובראש ובראשונה לשון הצוואה ורק אחר-כך, במידת הצורך, הנסיבות.

מצד אחד, עניין זה יכול בהחלט לגרום למבוכה בקרב שופטי בתי המשפט בערכאות הנמוכות, שצריכים הלכה מחייבת. מצד שני, במשטר דמוקרטי, הדוגל בעצמאות השופטים, זה אך לגיטימי ומפרה שיובעו דעות שונות וישררו גישות שונות.

• ב"כ המערערים: עו"ד רות אמסטר
• ב"כ המשיבים: עו"ד אפי יגל

* עו"ד אלינור ליבוביץ' עוסקת בדיני משפחה, ירושה וצוואה

** הכותבת לא ייצג בתיק.

*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

www.psakdin.co.il 

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין