בספטמבר 2014 נפל דבר בתחום דיני המשפחה: בג"צ קיבל את הטענה כי תביעת מזונות ילדים, שאב ובעל כרך לתביעת גירושין תידון בבית הדין הרבני, אף ללא הסכמת האם. פסיקה זו משליכה רבות לעניין מרוץ הסמכויות.
עד לפסיקתו האחרונה של בג"צ (5933-14) ההלכה שגובשה במשך עשרות שנים היתה כי בית הדין הרבני אינו רשאי לדון במזונות ילדים אלא אם כן ניתנה לכך הסמכה והסכמה מפורשת של שני ההורים מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953.
בפסק הדין, שניתן מפי השופט הנדל נקבע כי לכאורה, סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים לא נשללה, כיוון שהאם הגישה את תביעת המזונות לבית המשפט לענייני משפחה לפני שבית הדין בכלל דן בתביעת האב ובסוגיית הכריכה.
מה ההשלכות?
המשמעות היא, כי עורכי דין שעד עתה היו יכולים לומר ללקוחותיהם בבטחון מלא שלא ניתן לכרוך מזונות ילדים בבית הדין הרבני – אינם יכולים להמשיך ולומר זאת תוך לקיחת אחריות בעניין.
לאחרונה, ובהסתמך על פסק דינו של בג"צ, בית הדין הרבני בירושלים (תיק 999986/2, גילוי נאות –משרדה של עו"ד אלינור ליבוביץ ייצג את האישה) פסק כי עניין מזונות הקטין נכרך ע"י הבעל בכנות, ולפיכך הסמכות נתונה לו.
יתרה מזו, בית הדין גם פסק מזונות זמניים בסך 1,400 שקל לחודש עבור קטין, מבלי לברר את צרכיו האמיתיים ובלא שניתנה זכות תגובה לאישה. על פסיקה זו הוגש מטעם האם ערעור לבית הדין הרבני הגדול. דיון בתיק טרם התקיים.
סרבול ואי-הבנות
יוצא אפוא, שהפסיקה האחרונה גורמת לסרבול ולאי-הבנות בין הערכאות ונוצר מצב של אי וודאות, שהרי בניגוד לפסיקה זו של בית הדין הרבני, פסיקותיהם האחרונות של בתי המשפט למשפחה קובעות מפורשות כי גם לאחר הבג"צ המדובר ההלכה העקרונית עדיין לא שונתה ומזונות קטינים אינם ניתנים לכריכה.
ראוי לחזור ולהדגיש כי מדובר בהלכה ארוכת שנים, עליה לא היתה מחלוקת ממש עד לפסיקת בג"צ (ראו: ר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171, אריאל רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, ע"א 22/70 זעירא נ' זעירא, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, בג"ץ 552/83 שליו ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח', בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' ביה"ד הרבני, בש"א (י-ם) 54516/03 ר. ג. נ' ר. ע.).
הבג"צ החדשני למעשה ניסה להפוך את היוצרות, ואולם חרף האמור בו– בתי המשפט לענייני משפחה מוצאים דרכי פרשנות יצירתיות ומגוונות כדי לחמוק מפסיקה זו, שיש בה כדי לעשות עוול לילדים, שאמורים להתפרנס מהמזונות (תמ"ש 25034-11-14, תמ"ש 45590-09-14). העוול מתבטא בנטיית בית הדין הרבני לפסוק מזונות מיום קיום הדיון ולא מיום הגשת התביעה – מדובר בפער של כמה חודשים. כמו כן, לרוב, סכומי המזונות שנפסקים שם נמוכים משמעותית מאלה הנפסקים בבתי המשפט, מה גם שבתי הדין נוטים להצמיד את המזונות לתוספת היוקר ולא למדד.
קשה להבין את פסיקתו של השופט הנדל אלא אם מפנימים שמדובר בפסק דין שהותאם ספציפית למקרה המאד מסוים שנדון בפניו. יש להדגיש כי בתיק זה לא הועלתה על ידי האשה הטענה כי תביעת הגירושין של הבעל הוגשה בחוסר כנות או שהכריכה לא הייתה כנה. מכאן שעל פי המסד המשפטי הרלבנטי - החומר שהוגש איננו מצביע על כל עילה להתערב בהחלטת בית הדין הרבני הגדול.
מנגד נאמר באותו בג"צ כי, ככלל, במהלך השנים הכירו בתי המשפט ביכולתו של קטין לפתוח מחדש הסכמות אליהן הגיעו ההורים בהסכם הגירושין בקשר למזונותיו. את התביעה עצמאית יוכל הקטין להגיש לבית המשפט לענייני משפחה על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני (ראו בג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, בג"ץ 8533/13).
על פני הדברים נראה כי מדובר בשתי קביעות סותרות ממש באותו פסק דין, כאשר מחד נקבע כי הסמכות לפסוק מזונות קטין נתונה לבית הדין הרבני, ומנגד נפסק כי דרכו של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה פתוחה.
הדרך היחידה "לצאת מזה" היתה להבהיר כי פסק הדין מתייחס למקרה עם עובדות ספציפיות שאינן חלות במרבית המקרים.
בתגובה לפסק דינו של השופט הנדל כתב השופט נחשון פישר בתמ"ש 45590-09-14, כי ההלכה לא השתנתה תוך שציטט את דברי השופט הנדל עצמו: "יודגש כי הכרעה זו עניינה עתירה בפני בית המשפט הגבוה לצדק נגד בית הדין הרבני הגדול. היא נשענת על טענות הצדדים כפי שהוצגו בפנינו. זו המסגרת הדיונית ממנה נובעת ההכרעה". דהיינו – כל מקרה על פי נסיבותיו.
אם משנים הלכה – צריך להודיע
לעניות דעתנו, כאשר ביהמ"ש העליון משנה הלכות עליו להקדים ולציין זאת במפורש בפסק דינו. הדבר כבר נעשה בפסקי דין אחרים ששינו הלכות והשופטים גם מצאו לנכון להרחיב ולנמק את מהות שינוי ההלכה ואולם, השופט הנדל לא אומר דבר בנושא. (ע"מ 1966/02 המועצה המקומית מג'אר נ' ג'מאל אבראהים; ע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' משה סמי; ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי, דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע, רע"א 3749/12 ששון בר-עוז נ' דניאל סטר) .
למען הסדר הטוב בל נשכח כי נפסק זה מכבר שמקום בו ערכאה אחת כבר פסקה – מנועה הערכאה האחרת מלפסוק וזאת לא רק מחמת נימוס אלא על מנת למנוע מצב בו תתקבלנה שתי החלטות סותרות. תקינות המערכת השיפוטית לא מאפשרת כי מזונות קטין מסוים יפסקו גם בבית משפט וגם בבית הדין הרבני.
משכך, ומשביהמ"ש העליון לא קבע במפורש כי הוא משנה את ההלכה הנוהגת מזה שנים, הלכה שהינה בבסיס דיני המשפחה ובמהותם, אין זה מופרך לומר שהיא טרם שונתה, ועל כן כל קביעה של ערכאה שיפוטית בדבר כריכת מזונות הילדים – בלא הסכמה – היא שגויה וככל הנראה לא תעמוד במבחן של ערעור.
עדכון אחרון לפני סיום
לדעתנו, במצב הנוכחי עדיין כדאי לעורכי דין המייצגים אשה/אם להימנע מלקחת סיכון ו/או אחריות בנושא זה, ולכן יותר מאי-פעם יהא זה נכון וראוי להגיש במקביל ליתר התביעות בבימ"ש לענייני משפחה גם תביעת מזונות, כדי למנוע מבית הדין הרבני "לחטוף" סמכות. מנגד, כאשר מייצגים גבר – אפשר לנסות ולהסתמך על פסק הדין שלעיל על מנת לנסות ולהעביר את סוגית מזונות הקטינים לבית הדין הרבני.
זאת, אף שממש בתום כתיבת שורות אלו נדחתה בקשה לדיון נוסף בתיק על ידי נשיא ביהמ"ש העליון אשר גרוניס, שקבע כי פסק דינו של השופט הנדל אינו מהווה הלכה חדשה (דנגץ 6454/14). השופט גרוניס קבע כי דרכו של קטין לפנות בתביעת מזונות בבימ"ש לענייני משפחה פתוחה על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני.
* עוה"ד אלינור ליבוביץ' ודניאל אילן עוסקות בדיני משפחה
** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברות ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין