בימ"ש השלום בתל אביב נדרש להכריע בגובה הפיצויים שישלמו אדריכל ומהנדס, שהחלו לבנות בית בניגוד לתכנית בנייה, ותקעו את הבעלים עם שלד שעמד 17 שנה. מאידך, גם הוא נמצא אחראי לחלק מהנזקים.
התובע רכש מגרש בשנת 1996 והתקשר עם אדריכל ומהנדס, שבשלב מאוחר יותר יהפכו לנתבעים. ב-1999 אושרה תכנית בנייה ובוצעה יציקה ראשונה. במאי 99 נבנה גג הרעפים, אך מאז העניינים השתבשו.
לייעוץ בענייני מקרקעין:
עורך דין דיני מקרקעין
האדריכל והמהנדס חישבו את שטח הבנייה בשונה מהיתר הבנייה, ובעקבות ביקורת שנערכה במקום, הוציא מפקח בנייה צו הפסקת עבודות.
התובע נקלע למבוי סתום: מחד, לא יכול היה לעמוד בתשלומים שהיו כרוכים באישור תכנית שנייה מוגדלת, ומאידך לא יכול היה להשיב את המצב לקדמותו משנבנה כבר השלד. וכך עד היום, השלד עומד באותו מצב שבו הופסקו העבודות באוגוסט 1999, כאילו הזמן עצר מלכת.
בתחילת 2014 בית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע שהנתבעים אחראים לנזקיו הנטענים של התובע בשיעור של 75%, והחזיר את התיק אל בימ"ש השלום להכרעה בשאלת גובה הנזק.
לאחרונה הכריעה השופטת הדס פלד בתביעה המתוקנת שהוגשה על סך של למעלה מ-2.5 מיליון שקלים.
בין היתר, התובע טען לנזקים הבאים:
1.3 שקלים בגין הפסד שכירות עבור 177 חודשים שחלפו מאז עצירת הבניה ועד מאי 2014, סכום המבוסס על שמאות מומחה מטעמו; תשלום לרשות מקרקעי ישראל בסכום שהוערך על 560,000 שקל לצורך הכשרת המבנה בגודלו הנוכחי; החזר סכומים ששולמו בגין רכישת חומרים לבניית הבית ועל ההפסד הכלכלי שספג לאור עליית מדד תשומות בנייה ועלויות המימון מאז עצירת הבנייה, וכן פיצוי על עוגמת נפש.
הנתבעים טענו, בין היתר, כי, לאחר שהוצא צו הפסקת העבודות הוצע לתובע פתרון שאילו היה מיושם, ניתן היה לבטל את הצו ולהשלים את הבנייה כבר בשנת 2000.
בנוגע להפסדי שכירות, הנתבעים טענו כי איש לא כפה על התובע לשקוט על השמרים במשך 20 שנה והתובע נטל על עצמו את הסיכון והסיכוי הכרוכים בכך. לשיטתם, התובע אינו זכאי לפיצוי על הפסד שיכול היה למנוע.
אין היגיון כלכלי
בפסק דין ארוך ומפורט, השופטת הדס פלד תיארה את טענות הצדדים והשתלשלות האירועים ובסופו של דבר קיבלה רק חלק מטענות התובע.
"מעדותו של הנתבע עצמו עולה כי ההצעה כפי שפורטה בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, לא הוצגה לתובע בזמן אמת" ציינה השופטת.
השופטת קיבלה את תביעת התובע לפיצויים עבור תשלום לרמ"י. הכשרת המבנה הקיים – ולא הריסתו או התאמתו לתכנית הבנייה – היא האפשרות הסבירה ביותר בנסיבות שנוצרו, קבעה.
עם זאת, חלק ניכר מהתביעה נדחה. בין היתר, השופטת סברה כי הפיצוי על אבדן שכירות צריך להיות תחום לשנתיים בלבד, ולשקף את אבדן הרווח למשך תקופה מוגבלת, בה יכול היה התובע להשלים את הבניה ולהקטין את נזקיו.
כמו כן, השופטת קבעה כי התובע אינו זכאי לפיצוי על עוגמת נפש. "יודגש, כי ממועד הוצאת צו הפסקת העבודות חלפו 17 שנים. המנעותו של התובע מלנקוט פעולות להקטנת נזקיו משך כל השנים, וגם כיום, נטולת כל הגיון כלכלי ואינה סבירה בעליל", כתבה השופטת.
בסיכומו של דבר, השופטת קבעה כי התובע זכאי לפיצוי בסך 560,000 שקל עבור תשלומים לרמ"י, ו-180,000 שקל בגין 24 חודשי שכ"ד. בהתאם לקביעת המחוזי, הנתבעים יישאו ב-75% מהסכומים, ובנוסף חויבו בהוצאות המומחים מטעם התובע בסך 15,000 שקל, ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 שקל.
* עורכת דין רינת שפרוט עוסקת בדיני מקרקעין
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את גט לויר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין