בית משפט השלום בתל-אביב חייב את שני הרקדנים הידועים לשלם לבעלת נכס בו הפעילו סטודיו לריקוד בשנים 2007-2009, מאחר שעזבו לפני תום החוזה ומבלי למצוא שוכרים חלופיים.
הרקדנים אנה ארונוב ודני יוחטמן פתחו בשנת 2007 סטודיו לריקוד בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב. הסטודיו הושכר להם לתקופה של שלוש שנים, אלא שארונוב ויוחטמן עזבו אותו הרבה קודם, ובשל כך מצאו עצמם מתגוננים בפני תביעה מצד בעלת הנכס.
לסיוע בניסוח הסכמי שכירות
עורך דין מקרקעין
בתביעה, שהוגשה בגרסתה הראשונית במאי 2010, טענה בעלת הנכס כי ארונוב ויוחטמן הפרו את ההסכם בכמה היבטים. ראשית, הם שיפצו אותו ללא הסכמתה ולא החזירו אותו לקדמותו כפי שמחייב אותם ההסכם. לטענתה, לאחר שעזבו, היא נאלצה לשפץ מחדש בעלות של כ-103 אלף שקל.
שנית, לטענתה, הנתבעים נטשו את הנכס מבלי למצוא שוכר חלופי הולם ולכן עליהם לשלם לה את דמי השכירות עבור כל תקופת ההסכם, למעט תקופות מסוימות שבהן הצליחה למצוא שוכרים זמניים. בסך הכל, לגרסתה, הם חייבים לה 278,588 שקל בתוספת 11,935 שקלים ששילמה לחברת החשמל.
ארונוב ויוחטמן הכחישו שהפרו את ההסכם. לטענתם, לפני שעזבו הם מצאו שוכרים חלופיים ועד אז עמדו במלוא התשלומים כולל חשבונות החשמל. עוד הם טענו כי לאחר שהתובעת איימה שתפנה לתקשורת הם ניאותו לבקשתה ושילמו לה הפרשי שכירות, כי השוכרים החלופיים שילמו פחות מהם.
באשר לשיפוץ, הם טענו כי מצב הנכס לא אפשר להקים בו סטודיו. התובעת ידעה היטב שהם צריכים לשפץ אותו, ואף פטרה אותם מתשלום דמי שכירות בחודש הראשון. עוד לטענתם, השיפוץ רק השביח את הנכס כך שהתובעת התעשרה על חשבונם שלא כדין. ועל כן, אם יחויבו לשלם לה דבר מה, יש לקזז את עלותו – 300 אלף שקל.
התאמצה להקטין את הנזק
השופט עמית יריב קבע שאהרונוב ויוחטמן הפרו את הסכם השכירות בכך שעזבו לפני הזמן. לפי השופט, גם אם הציגו לתובעת שוכרים חלופיים, הם לא הוכיחו שהשוכרים היו מקובלים עליה – כמתחייב מההסכם. כמו כן, העובדה שהנתבעים השלימו את הפרשי דמי השכירות, מעידה על כך שדווקא כן חשו מחויבות מכוח ההסכם.
משכך, קבע השופט, הנתבעים חייבים לשלם לתובעת את כל דמי השכירות שלא שילמו עד תום החוזה, בניכוי הסכומים שקיבלה מהשוכרים השונים שהצליחה למצוא במסגרת מאמציה להקטין את הנזק.
כמו כן, חייב השופט את הנתבעים להחזיר לתובעת את הכסף ששילמה לחברת החשמל עבור החוב שנוצר בתקופת השכירות.
כשהגיע השופט לסוגיית השיפוץ הוא בחר לדחות את טענותיהם של שני הצדדים. לגבי התובעת, הרי שהיא הודתה בעצמה שידעה על השיפוץ ושלא התלוננה עליו בזמן אמת. מכאן שלמעשה, היא הסכימה לשיפוץ בפועל, והוויתור על התשלום הראשון של דמי השכירות מחזק זאת. כמו כן, התובעת לא הוכיחה שהשיפוץ הזה הסב לה לנזקים.
מהצד השני, הנתבעים אינם זכאים לתמורה על השיפוץ. השופט ציטט מתוך ההסכם שקבע מפורשות כי התובעת לא תחויב בפיצוי על שינויים שיבצעו בנכס. משכך, גם אם הנכס הושבח, התובעת התעשרה כדין.
בסופו של דבר, הנתבעים חויבו לשלם לתובעת סך כולל של 227,905 שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ואולם, בשל התנהלות דיונית קלוקלת מצד התובעת – שעיכבה וסרבלה את ההליך – הוא לא פסק לטובתה הוצאות.
מוסר השכל: לא מספיק ששוכר מביא או שולח שוכר חלופי לבעל הבית אלא יש צורך באישור פוזיטיבי מצידו.
- ב"כ התובעת: ייצגה את עצמה
- ב"כ הנתבעים: עו"ד הדס שלח-לוי
* עו"ד חן ורשביאק עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין