תקופת אישפוז מרבית של 25 שנים - פרשנות ראויה לתיקון 8 לחוק טיפול בחולי נפש

השופט צבי סגל – אב"ד:

1. כנגד הנאשם הוגש ביום 12.3.12 כתב אישום המייחס לו, בין היתר ובעיקר, עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ומספר עבירות נוספות של תקיפה, איומים וגניבה, הנוגעות לאירועים שונים.
2. הנאשם סובל מגיל צעיר ממחלה אפקטיבית בי-פולארית כרונית עם החרפות פסיכוטיות חוזרות וליקוי ניכר באישיותו. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חוסר אחריותו של הנאשם למעשים המיוחסים לו בכתב האישום בשל מחלתו הנפשית ומשכך חל בענייננו הסייג לאחריות הפלילית הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. המחלוקת בין הצדדים נסבה אך בשאלת כשירות הנאשם לעמוד לדין פלילי.
3. בהחלטתנו מיום 6.9.15 קבענו, כי בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק טיפול בחולי נפש"), הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין מחמת היותו חולה, והורינו על הפסקת ההליך הפלילי כנגדו בהתאם להוראת סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), ועל אשפוזו במקום עליו יורה הפסיכיאטר המחוזי.

עוד קבענו, כי לאור כניסתו לתוקף של תיקון 8 לחוק טיפול בחולי נפש, דרישת החוק האמורה בסעיף 15(א1) לחוק טיפול בחולי נפש מתקיימת בענייננו, זאת בהתבסס על האמור במסמכים הרפואיים בעניינו של הנאשם, על עדויות המומחים שהעידו בבית המשפט, ועל הסכמת ב"כ הנאשם לבקשות להארכת המעצר עד תום ההליכים, המבססים את קיומן של ראיות לכאורה לכך שהנאשם ביצע את מעשה העבירה בו הוא מואשם.

המחלוקת בין הצדדים נסבה כעת בשאלת תקופת האשפוז המרבית ובשאלת שיקול הדעת הנתון בידי בית המשפט לקצוב את תקופת האשפוז.

4. עמדת המאשימה היא, כי יש להשית על הנאשם את תקופת האשפוז המרבית הקבועה בחוק, היינו – 25 שנים לעבירה שדינה מאסר עולם חובה. לשיטתה, אין לבית המשפט שיקול דעת לקבוע תקופת אשפוז מרבית פחותה מתקופת המאסר המרבית.

מנגד, עמדת הסנגור היא, כי יש להגביל את משך הצו לתקופה שלא תעלה על 20 שנה. לשיטתו, יש לפרש את לשון החוק כך שבית המשפט מוסמך לשקול תקופת אשפוז מרבית הפחותה מתקופה המאסר המרבית.

5. סעיף 15(ד1) לחוק טיפול בחולי נפש קובע כי:

"(1) בית משפט לא יקבע בצו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) את תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי, ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי המרבית לפי הוראות פסקאות (2) ו-(3) (להלן – תקופת האשפוז או הטיפול המרבית);

(2) תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לא תעלה על תקופת המאסר המרבית; לעניין זה, "תקופת המאסר המרבית" –

...

(ג)  היתה עבירה כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב), עבירה שדינה מאסר עולם חובה – 25 שנים;"

6. לאחר שקבענו בהחלטתנו בעניין כשירות הנאשם לעמוד לדין פלילי כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהנאשם ביצע את מעשי העבירה שיוחסו לו בכתב האישום, ניצבת לפנינו השאלה האם בהתאם להוראות סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק טיפול בחולי נפש, מצווים אנו לקבוע כי תקופת האשפוז המרבית, בגין העבירה המיוחסת לנאשם, שדינה מאסר עולם חובה, תעמוד על 25 שנים.
7. אף אם מובנת לי עמדת הסניגור המלומד, ואף אם קשה להשתכנע מטיעון ב"כ המאשימה, לפיו המחוקק אכן התכוון ליטול מבית המשפט כל שיקול דעת בדבר והותיר בידינו אך פעולה טכנית במהותה, אין בידי לקבל, על פי נוסח החוק הקיים, את פרשנות ההגנה לנוסח האמור, וכנגזר מאותו שיקול דעת מוקנה אף לקבוע, כי תקופת האשפוז המרבית תהיה קצרה יותר מהעונש המרבי שקצב המחוקק בגין העבירה. מקובל עלי, כי בית המשפט אינו נדרש – ואף אינו מוסמך – לקצוב את תקופת האשפוז, אלא אך להורות על משכה המרבי בהתאם לתקופת המאסר המרבית הקבועה לעבירה. מתן פרשנות, לה טוען הסניגור המלומד, לפיה יש לבית המשפט שיקול דעת בכל מקרה ומקרה לקצוב את משך תקופת האשפוז; שיקול דעת, שאין חולק שהוא לחם חוקו של בית המשפט עובר למתן החלטה - כל החלטה באשר היא, לבטח כשהיא נוגעת לזכות יסוד בסיסית של נאשם, אלא אם כן שלל זאת ממנו המחוקק במילים מפורשות - עלולה לגרום לסרבול הדיון ולגרירת הצדדים למעין הליך של השמעת "טיעונים לעונש" בטרם אשפוז, זאת, כאשר הרציונל העומד בבסיס התיקון הוא, בין השאר, לחסוך בדיונים מיותרים (ראו: ת"פ (ת"א) 13546-08-15 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 24.9.15) מאת כב' השופט ג' קרא, סגן הנשיאה). 
8. אף לטעמי יש לפרש את לשון סעיף 15(ד1)(2), הקובעת כי "תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לא תעלה על תקופת המאסר המרבית" [ההדגשה שלי – צ' ס'], כאוסרת על בית המשפט לקבוע תקופת אשפוז מרבית העולה על תקופת המאסר המרבית הקבועה בצד העבירה, ולא ככזו המסמיכה את בית המשפט לשקול להורות על תקופת אשפוז מרבית פחותה מתקופת המאסר המרבית הקבועה בחוק, בהינתן, בין השאר, שבמועד מתן הצו אין בפני בית המשפט תשתית-ראייתית-רפואית-פסיכיאטרית או אחרת (ככל שהיא רלוונטית למסגרת זו של דיון) מספקת, כדי לקבוע, כאן ועתה, לכמה זמן יהיה הנאשם זקוק לאשפוז או לטיפול, ועד מתי הוא יהיה מסוכן לציבור בשים לב למצבו הנפשי; ויודגש - כל זאת במסגרת "צו אשפוז פלילי" (להבדיל מ" צו אשפוז אזרחי" הנכנס לתמונה, ככל שנדרש הדבר, בתום תקופת ה"אשפוז הפלילי" ולפי שיקול דעתו הבלעדי של הפסיכיאטר המחוזי).
9. למעלה מן הנדרש אבהיר, כי גם אם הייתי נכון לאמץ את עמדת ב"כ הנאשם, לפיה בית המשפט מוסמך לשקול תקופת אשפוז מרבית פחותה מתקופת המאסר המרבית הקבועה בחוק, הרי שבנסיבות התיק דנא המדובר בעבירת רצח, כך שאם היה הנאשם מורשע בעבירה זו, היה ככל הנראה מושת עליו עונש מנדטורי מתחייב של מאסר עולם (למעט אם היה מקום לעשות שימוש בענישה מופחתת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין). הנה כי כן, משנקבע בסעיף 15(ד1)(ג) לחוק טיפול בחולי נפש כי התקופה המרבית לעבירת הרצח היא 25 שנים, לא נראה לי כי אף אם גישת הסניגור המלומד הייתה מתקבלת היה מקום להתערב ולהפחית את משך האשפוז מהתקופה המרבית שנקבעה על ידי המחוקק.
10. עוד אוסיף, כי ככל שיש שיקול דעת לבית המשפט בנושא דידן, ודעתי העקרונית, הבלתי נוחה, בדבר מצב בו יישלל בחוק שיקול-דעת-שיפוטי משופט, בוטאה לעיל, הרי קם הצורך לפתח את המתווה ואת הכללים המתאימים ליישום בגדר אותו שיקול דעת מוקנה, ואלה, כך נראה לי, רבים ומגוונים, חלקם אף עלה בגדר הדיון דנא, שהיה נרחב יחסית בשל היכנס התיקון לחוק אך לאחרונה; אלא, שבהינתן מסקנתי דלעיל, לא מצאתי כי יש להרחיב בהם במסגרת דיון זה, ואותיר זאת לאחר שתיקבע הכרעה עקרונית במחלוקת על ידי בית המשפט העליון, אשר תחייב זאת, במידה שכך אכן יוכרע.