א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת דותן) מיום 2.1.07 בתיק בר"ע 2124/06, בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (השופטת מארק-הורנצ'יק) מיום 5.5.06 בתיק בש"א 151858/06.
ב. ביום 19.8.03 נכרת בין המבקשת 2 (להלן אימפקס) - חברה שעיסוקה בין היתר בשיווק מוצרי טבק ואביזרים נלווים, למשיבה (להלן החברה הישראלית לטבק), הסכם שמטרתו העיקרית היתה להבטיח לחברה הישראלית לטבק את זכויות היבוא וההפצה הבלעדיות של חברת Swedish Match. עוד נקבע בהסכם כי זכויות יבוא והפצה בלעדיות שנקשרו בין אימפקס לחברות אחרות בתחום (ולרבות House of Prince) יועברו בעתיד לחברה הישראלית לטבק - ונקבע תחשיב לפיצוי אימפקס בגין העברת זכויות אלה (להלן התשלום הנוסף). בהמשך התגלע סכסוך בין אימפקס והחברה הישראלית לטבק ביחס לתשלום הנוסף. הסכסוך נדון בפני הבורר עו"ד בכר; הוא דן בעיקר בפרשנות ההסכם, אימץ את טענות אימפקס והורה לחברה הישראלית לטבק לשלם לאימפקס את התשלום הנוסף. ביום 23.1.06 אושר פסק הבורר בלא התנגדות בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 1489/05).
ג. ביום 25.12.05 הגישה החברה הישראלית לטבק תביעה בבית משפט השלום, בה נטען כי המבקש 1 (להלן הרשקוביץ), שהיה בעת חתימת ההסכם מנהל השיווק של קבוצת דובק (הכוללת את החברה הישראלית לטבק), עשה יד אחת עם המשיב 3 - מנכ"ל אימפקס (להלן אלמגור) לניצול החברה הישראלית לטבק. נטען כי הרשקוביץ ואלמגור הקימו בעבר עסק משותף שכשל, ושהרשקוביץ הבטיח לפצות את אלמגור באמצעות ההסכם שנחתם בין אימפקס והחברה הישראלית לטבק. נטען עוד, כי הרשקוביץ הסתיר את קשריו האישיים עם אלמגור, וניצל את עובדת מינויו של מנהל כללי חדש לדובק, כדי לקדם את ההתקשרות הפסולה לטובת אלמגור. נטען כי התנהגותו של הרשקוביץ מהווה תרמית כהגדרתה בפקודת הנזיקין, והפרה של חובת האמונים שלו כלפי החברה הישראלית לטבק. לחלופין נטען כי מדובר בהתנהגות רשלנית והפרת חובת זהירות של נושא משרה. ביחס לאלמגור נטען שאף התנהגותו עולה כדי תרמית, ולחלופין - רשלנות. בעילות אלה נתבעו המבקשים לשלם את מלוא הסכום שנפסק בבוררות ואת הוצאות הבוררות.
ד. בתגובה הגישו המבקשים בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה שהסכם הבוררות מהוה מעשה בית דין (בש"א 151858/06). ביום 5.5.06 דחה בית משפט השלום את הבקשה בהחלטה קצרה. נקבע כי "התשתית העובדתית שהובאה בבקשה אינה תואמת את האמור בכתב התביעה אשר אם יוכח מקים עילת תביעה לתובעים. בפסק הבורר לא נדונו טענות נזיקיות: תרמית, התרשלות ומצגי שווא וכן - אין מדובר באותם צדדים". כלפי החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 2124/06). ביום 2.1.07 דחה בית המשפט את הבקשה, ובכללה את טענת המבקשים שמדובר למעשה בהליך לביטול פסק הבורר. נקבע כי הליך הבוררות עסק אך ורק בפרשנות ההסכם, "ההגיון הכלכלי של ההסכם ואומד דעתם של הצדדים" (עמ' 4), בעוד שהתביעה מעלה טענות בדבר פגמים שנפלו בכריתת ההסכם. נקבע כי הכרעת הבורר מהוה מעשה בית דין רק בשאלת פרשנות ההסכם ורק ביחס לצדדים להליך הבוררות. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית.
ה. בבקשה נטען, כי בהינתן שהסעד המרכזי שנדרש בתביעה הוא השבת התשלום הנוסף, מדובר למעשה בהליך לביטול פסק בורר שלא על פי הדרך והעילות הקבועות בחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968. כן נטען כי פסק הבורר יוצר מעשה בית דין, וכי דוקטרינת מעשה בית דין אינה מתייחסת רק לטענות שהועלו בהליך הראשון, אלא גם לטענות שהיה על בעל דין להעלותן (ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)) - ובכללן הטענות בדבר הפגמים בכריתת ההסכם שביסוד הבוררות. נטען כי "העלאת טענה נגד תוקפו של הסכם המכר רק לאחר שהסתיימה הבוררות וניתן פסק הבורר, מנוגדת בעליל לעיקרון סופיות הדיון ולכלל מעשה בית דין" (עמ' 4) - כל זאת בפרט לאור העובדה שהחברה הישראלית לטבק לא טענה כל עיקר, כי התביעה מבוססת על עובדות חדשות שלא היו ידועות לה בעבר. לבקשה אף צורפו תצהירים שהוגשו בהליך הבוררות מטעם החברה הישראלית לטבק, מהם עולה כי כבר באותה עת היתה החברה הישראלית לטבק מודעת לקשר העסקי שבין הרשקוביץ ואלמגור (בין היתר סעיף 33 לתצהיר שבתאי יעקובי; עמ' 61-59 לפרוטוקול הבוררות). נטען כי החברה הישראלית היתה רשאית להעלות במסגרת הבוררות כל טענה כלפי חיובה בתשלום הנוסף - לרבות בדבר פגמים בכריתה, אלא שהיא בחרה להתמקד בסוגיית הפרשנות.
ו. עוד נטען, כי על אף העובדה שהרשקוביץ לא היה צד להליך הבוררות עומדת לו טענת מעשה בית דין, וכי החברה הישראלית לטבק היא צד בשני ההליכים, ולפיכך היא מנועה מהעלאת טענות שיכלה להעלותן בהליך הראשון (ע"א 258/88 משה פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2), 576), אך אין מניעה שהרשקוביץ יטען למעשה בית דין כלפיה. נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שמהות הליך הבוררות היתה פרשנות ההסכם, בעוד שבפועל היתה מהות ההליך בירור כל טענת הגנה אפשרית של החברה הישראלית לטבק נגד חיובה בתשלום הנוסף. נטען כי הבקשה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי שכן היא מעוררת שאלות משפטיות כלליות, בכללן השאלה האם יכול בעל דין שהפסיד בתביעה חוזית שבה העלה טענות הגנה המתבססות על פרשנות החוזה, להגיש תביעה נפרדת בה הוא טוען לפגמים בכריתה.
ז. (1) לאחר העיון בבקשה - המנוסחת באופן מקיף ויסודי - אין בידי להיעתר לה. זאת, אף שאודה כי הסיטואציה מותירה במונחי שכל ישר תחושה לא נוחה, שלא אקבע לגביה כמובן מסמרות, משלא נתבקשה תשובה גם כדי לא להכביר הוצאות, וכיוון שהנושא עודו בהליכים משפטיים. אין צורך להרבות מלים באשר לתחושה זו, נוכח העובדה שאכן ניתן פסק בוררות בסכסוך בין הצדדים העיקריים, ועתה - לאחר שאושר - מתבקש בלא כחל ושרק איונו העקיף בהליך נוסף, שאינו נובע מחוק הבוררות אלא מוגש במישור דיני הנזיקין.
(2) דוקטרינת מעשה בית דין היא אכן מורכבת, ושאלת תחולתה על טענות שלא נטענו בהליך קודם, ובפרט כאשר זה מתנהל בפני בורר - אינה פשוטה. ככלל חל עקרון מעשה בית דין לא רק על טענות שהועלו בהליך הראשון, אלא גם על "טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה" (פרשת גורה; ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741). בנוסף, אין ספק שדוקטרינת מעשה בית דין חלה עקרונית גם על הליך שהוכרע בבוררות (סעיפים 23,21 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968; ע"א 1084/99 נחמיה עיני נ' דוד קאסוטו (לא פורסם); נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א) סעיף 1 הערה 2; ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (כרך שני, תשס"ה) סעיפים 396-391). כאמור, שאלת צרוף שני היסודות אינה תמיד פשוטה, והיא תלויה בנסיבות המקרה, בתוכן ההסכמה לבוררות וברצון הצדדים ביחס להתדיינות עתידית. כך סיכם את הדברים באחת הפרשות בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ד"ר אפל-דנון):
"השאלה איפוא היא, האם נתבקש הבורר לדון בכל השאלות הכספיות הנובעות מיחסי השותפות... או שסמכותו הוגבלה לנושאים מסויימים בלבד. הכלל הוא כי אם הוסמך הבורר לדון במכלול הסכסוך הכספי... אם לא תבע בפניו, מנוע הוא מלחזור ולתבוע והפסק יהוה מעשה בית דין, לא רק לגבי תביעות שהוגשו אלא גם לגבי תביעות שלא הוגשו. לכלל זה יש יוצאים מהכלל. הנסיבות בהן יכול שותף להגיש תביעה כספית חדשה נגד שותפו לשעבר לאחר שניתן פסק בורר בגין יחסי השותפות הן: כאשר שטר הבוררין היה מוגבל לנושאים מסויימים; כאשר התביעה החדשה מבוססת על עילה שונה מזו שנדונה בבוררות; כאשר נטען והוכח כי הפסק הושג בתרמית.
בבקשה זו לדחייה על הסף אין בידי את הכלים המתאימים כדי לקבוע האם נתבקש הבורר לדון במכלול הסכסוכים הכספיים שבין הצדדים, או שהוגבל בנושאים מסויימים. יש בחומר הכתוב ראיות לכאן ולכאן. לפיכך אין לדחות את התביעה על בסיס טענה זו בלבד" (ת"א (נצרת) 525/98 סמי חזן נ' צדיק ודבורה חזן (לא פורסם); ההדגשה הוספה - א"ר)
ח. בניגוד להליך בפני בית משפט היוצר תדיר מעשה בית דין, הנה בהליך בוררות מסור הדבר לצדדים (בשעת ההסכמה לבוררות, ואף לאחר מתן הפסק; ראו בג"צ 750/89 שרשרת נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם)), ורשאים הם להסכים כי לא יווצר מעשה בית דין: "האפשרות הנתונה בידי צדדים להסכם בוררות להתנות על הכלל בדבר מעשה בית דין נובעת מאופיו הדיוני של כלל זה, שבגינו יכול כל בעל דין במסגרת הליכים משפטיים לוותר על תחולתו של הכלל" (ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6), 447 - השופט גרוניס; סעיף 21 לחוק הבוררות; אוטולנגי, סעיף 391). המדובר אפוא במשוכה כפולה: האם נמסר עניין פלוני להכרעת הבורר, וככל שהתשובה חיובית - האם הסכימו הצדדים שהכרעתו תיצור מעשה בית דין. שאלות אלה הן שאלות שבעובדה ובפרשנות. הערכאה הדיונית סברה כי לא הוצגה בפניה תשתית מספקת לדחיה על הסף, וביקשה להמשיך ולברר את התביעה לגופה, וזאת גם בהתחשב בצירופם של צדדים חדשים להליכים המתנהלים - הרשקוביץ ואלמגור. בנסיבות כאלה תמעט ערכאת הערעור להתערב, כל שכן בגלגול ערעורי שלישי:
"כאן השיקול שבית משפט השלום טרם סיים את מלאכתו ומדובר בפסק דין שעדיין אינו מכריע בזכויות בעלי הדין הוא בעל חשיבות רבה, ומקטין עוד יותר את הסיכוי שבית המשפט ייעתר לבקשה. הדברים הם כך ביתר שאת כשמדובר בבקשת רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית המשפט המחוזי שדחתה בקשת רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית משפט השלום" (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 181-180.
ראו גם רע"א 8674/04 א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ נ' FRANCO BELGES (לא פורסם); בע"מ 4381/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); רע"א 5423/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם); רע"א 1353/06 שלמה עקרי נ' בנק לאומי לישראל בע''מ (לא פורסם)).
גם העובדה ששתי ערכאות מצאו פוטנציאל לכאורי בעמדת המשיבה לגופה בהקשר דנא, מקשה להיעתר לבקשה ולחייב את הערכאה הדיונית להתעלם מטענה שהיא מבקשת להעמיק בה, ובסופו של יום לדון בה לעיצומה, ותהא התוצאה כאשר תהא. אלה מן הנושאים - ואיני מדבר דווקא בתיק זה - שניתן לפצות עליהם בהוצאות משתוברר השורה התחתונה.
ט. ועוד, נוספו בהליך הנוכחי צדדים כאמור, שלא היו צדדים בבוררות: אף אם נקבל את טענת המבקשים לפיה בהליך הבוררות יכלה החברה הישראלית לטבק להעלות כל טענה נגד ההסכם, ושהיא היתה מודעת לאפשרות זאת ובחרה שלא לנצלה תוך יצירת מעשה בית דין - ברי כי בהליך הבוררות לא היה מקום לדון בטענות שהרשקוביץ הפר את חובת האמונים שלו לחברה הישראלית לטבק (עילת תביעה לפי סעיף 254 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999) או את חובת הזהירות כנושא משרה בחברה (הקבועה בסעיף 252(א) לחוק החברות). טענות אלה, כיתר הטענות הנזיקיות כלפי הרשקוביץ, לא ניתן היה להעלותן במסגרת הליך הבוררות. גם לשיטת המבקשים, אפילו נניח שהחברה הישראלית לטבק סברה שטענות התרמית לא יעמדו לה במישור החוזי, אין בכך כדי להסיק שהיא מושתקת מלטעון כלפי הרשקוביץ במסגרת דיני הנזיקין, מכוח דיני החברות. דומה כי הוא הדין גם ביחס לתביעה כנגד אלמגור, שאף הוא לא היה צד להליך הבוררות. ולבסוף, לא למותר להזכיר את הספקות שהעלו הערכאות הקודמות בשאלה האם מדובר בתביעה באותה עילה. אין מקום לדון בטענות אלה לגופן במסגרת החלטה זו.
י. סיכומו של דבר: אין בידי להיעתר לבקשה. בית משפט השלום ביקש לברר את הסוגיה לגופה - ולא מצאתי לעילה להתערבות בהחלטתו שלו או בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים - שכאמור, אי הנחת הדיונית שלהם מובנת, בלא שאקבע מסמרות - יוכלו להעלות במסגרת הבירור את טענותיהם, לרבות בעניין מעשה בית דין, ובית המשפט ידון בהן לגופן.
ניתנה היום, א' בניסן תשס"ז (20.3.07).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עש + מפ