תביעות נגד גרוש מוסלמי למדור ולדמי שכירות בשל איסור מגורים משותפים

פתח דבר

1.             לפני שתי תביעות של אישה (להלן: " התובעת") כנגד בעלה לשעבר (להלן: " הנתבע"): הראשונה, לתשלום דמי מדור בסך של 154,000 ש"ח, והשנייה לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 130,000 ש"ח.

2.             התובעת והנתבע, בני העדה המוסלמית, נישאו זה לזו ביום 2.7.1982, ומנישואין אלה נולדו להם ארבעה ילדים: ה. ילידת 30.4.1984, מ. יליד 27.5.1985, ע. יליד 25.4.1990 ו-ל. ילידת 14.4.1991 (להלן: " הילדים").

בני הזוג התגרשו זה מזו ביום 19.12.2000 על פי פסק דינו של בית הדין השרעי מאותו מועד.

3.             התובעת ילידת שנת 1958, עובדת כמורה בבית ספר, ומתגוררת בכפר ע. בסמוך לבית הוריה.

הנתבע יליד שנת 1956, עובד אף הוא כמורה מטעם משרד החינוך ומתגורר בבית המגורים המשותף של הצדדים הבנוי על המקרקעין הידועים כחלקה ___ בגוש ___ בכפר ד.  (להלן: " דירת המגורים"). הנתבע התחתן בשנית ומנישואיו אלה נולדו לו שלושה ילדים נוספים שהינם קטינים.

שלושת הילדים הצעירים המשותפים מתגוררים עם אימם ואילו הילד הבכור מתגורר עם אביו.

ההליכים המשפטיים

4.             בין הצדדים התנהלו מספר הליכים משפטיים הן בבתי הדין השרעיים והן בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה,  בפני כבוד השופטת אסתר בוהדנה. עניינם של הליכים אחרונים אלה סב סביב שלוש תביעות, האחת למזונות, השניה למשמורת והשלישית לאיזון משאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: " חוק יחסי ממון").

5.             במסגרת פסק דין מיום 27.12.2001 שניתן בבית הדין השרעי בחיפה, נקבע כי על הנתבע לאפשר לתובעת להתגורר ביחד עם שתי בנותיהם בדירת המגורים.

6.             לעומת זאת בתביעה למזונות שנדונה בבית משפט לענייני משפחה חויב הנתבע לשלם למזונות שלושת ילדיו מהתובעת סך של 3,000 ש"ח לחודש, כאשר ברור היה כי התובעת והילדים אינם מתגוררים בדירת המגורים נשוא פסק דינו של בית הדין השרעי ונשוא התביעה שלפני. 

באשר לתביעה לאיזון משאבים נפסק, כי כל הנכסים אשר נצברו החל מיום הנישואין - 2.7.1982 ועד ליום הפירוד - 19.12.2000, הם של שני בני הזוג בחלקים שווים.

7.       נראה לכאורה, כי תביעות אלה היו צריכות להידון אך לחלופין, שכן התובעת אינה זכאית לשני הסעדים יחד, זה לחיוב הנתבע במזונות בגין מדור וזה לחיובו בשכר ראוי. וכל כך מדוע? התובעת טוענת, כי היא היתה זכאית על פי פסק דינו של בית הדין השרעי להתגורר עם ילדיה בדירת המגורים, וכי הנתבע מנע מהם מגורים אלה ועל כן חייב הוא לשלם לה בגין מדור הילדים, ובה בעת ממשיכה וטוענת, כי היא זכאית לשכר ראוי בגין אותה דירת מגורים בהיותה משותפת לה ולנתבע. לכאורה, שתי דרישות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ברם יש לזכור כי אין זהות בין בעלי הדין בשני התיקים שכן התביעה לדמי מדור היא של הילדים ואילו התביעה לדמי שימוש היא של האשה לבדה ובשל זכויותיה בדירה.

          במקרה שלנו לא ראיתי להתעכב על סוגייה זו, שכן כפי שניווכח בהמשך, דין התביעה לדמי מדור להידחות לגופה. 

התביעה למדור

אדון תחילה בתביעה לחיוב הנתבע בדמי מדור.

טענות הצדדים בתמצית

8.      התובעת סומכת את שתי ידיה על פסק דינו של בית הדין השרעי בחיפה, וטוענת כי חרף קביעתו  לפיה על הנתבע לאפשר לה ולילדיהם המשותפים להתגורר בדירת המגורים, הרי שהנתבע טרם עזב את הדירה ואף התחתן בשנית, כאשר הדירה משמשת למגוריו ולמגורי אישתו השניה וילדיהם המשותפים.

התובעת טוענת, כי בשל מצב דברים זה נאלצה לדאוג למדור עבורה ועבור ילדיה, וכיום היא מתגוררת בבית שבבעלות אחיה בכפר ע., וזאת כנגד התחייבותה לשלם לו דמי שכירות חודשיים בסך של 2,000 ש"ח, ברגע שהנתבע ישלם לה סכומים אלה. לטענתה, העובדה לפיה משפחתה עוזרת לה אינה פוטרת את הנתבע מחובתו לדאוג לילדיו ולספק את מדורם.