1. מונחת בפני תביעה כספית לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע לטענתו כתוצאה מצו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו על ידי הנתבעת.
2. התובע והנתבעת הינם בעל ואשה המנהלים ביניהם הליכים משפטיים מזה שש שנים.
3. ביום 6.11.06 הגישה הנתבעת בקשה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים לעיכוב יציאה מהארץ כנגד התובע, בשל חששה כי התובע יצא מהארץ לצמיתות ויותיר אותה עגונה. במסגרת הבקשה חתמה הנתבעת על הצהרה, בה היא התחייבה להודיע לתובע על קיומו של הצו תוך 4 ימים מיום מתן הצו, ולשאת בכל ההוצאות שייגרמו לתובע אם בקשת העיכוב לא היתה דרושה או עקב אי הודעתה כנ"ל.
4. אין מחלוקת שהנתבעת לא המציאה את הצו לתובע עד ליום 13.11.06, כשבאותו יום ממש עמד התובע לטוס לחו"ל בענייני עבודתו.
5. לטענת התובע, בעצת עורך דינו פנה בבוקרו של אותו יום למשטרת הגבולות כדי לברר, ליתר ביטחון, האם הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. לאחר שחששו אושר ונודע לו על קיומו של צו כאמור, נאלץ לבטל את כל תוכניותיו לשעות שלפני הטיסה ולפעול לביטול הצו; כך, בין היתר, לא הספיק לארוז מזוודותיו ולהיפרד מקרוביו, ביטל הרצאה שהתחייב לתת בפני סטודנטים מחו"ל אותו בוקר, ונעדר משתי מסיבות פרידה שתוכננו עבורו על ידי קולגים. בנוסף, בעצת עורך דינו ביקש ממכרה לעזוב את מקום עבודתה ולהתלוות אליו כדי שתוכל לשמש כערבה בתמורה לביטול הצו כנגדו. בסופו של דבר הסכים ביה"ד להמיר את צו עיכוב היציאה, בערבות התובע שחתם בפניו כי כל החסכונות וחלקו בדירה יעברו כולם לנתבעת, אם הוא לא ישוב לישראל עד ליום 5.2.07.
טענות הצדדים
6. לטענת התובע, בבקשתה למתן הצו הציגה הנתבעת מידע כוזב, כאילו עומד התובע לעזוב את הארץ לצמיתות, כשידעה היטב כי לתובע עבודה קבועה ומכובדת בישראל, והיא עצמה תבעה את חלקה במוניטין שלו על בסיס עבודתו בישראל כשמעולם לא טענה כי הוא עלול לנסוע לחו"ל. כמו כן, מציין התובע שהבקשה לעכב את יציאתו מהארץ הושתתה על החשש של הנתבעת מעגינות, כשלאמיתו של דבר אין לעילה זו על מה שתעמוד נוכח העובדה שלטענתו, הנתבעת היא זו המעגנת אותו והיא המסרבת להתגרש ממנו. מוסיף התובע וטוען כי על אף התחייבותה, ובניגוד לתקנות סדר הדין של בית הדין הרבני, הנתבעת כלל לא המציאה לתובע את הצו בתוך 4 ימים, ואי-עמידה בהוראה זו גרמה לו לנזקים רבים. לפיכך עותר התובע לפיצויים מהנתבעת, מכוח עוולת הרשלנות, עוולת הפרת חובה חקוקה, והפרת החובה לנהוג בתום לב לפי סעיפים 12(א), 39 ו - 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. לטענתו, התנהגותה של הנתבעת בנסיבות המתוארות גרמה לו עוגמת נפש, סבל וכאב רב, ולדבריו, העמיד את תביעתו על סך 75,000ש"ח בלבד רק עקב מצבו הכלכלי העגום ואגרת משפט הגבוהה.
7. לטענת הנתבעת, התובע לא השכיל לעמוד בתנאים הדרושים כדי לזכות בפיצויים ממנה, הואיל ולא הוכח כל נזק שנגרם לו מהתנהגותה. הנתבעת לא התרשלה עת הגישה את הבקשה לעיכוב היציאה מהארץ, וזו היתה סבירה בנסיבות העניין. אף העובדה שהצו לא נמסר בתוך 4 ימים מיום הינתנו, אינה מקנה לתובע זכות לפיצוי, בשל העובדה שלא נגרם לו כל נזק. כמו כן, טוענת הנתבעת שאף אם הייתה ממציאה את הצו לידי התובע במועד, לא היה יכול לפעול לביטול הצו מוקדם יותר מן המועד שפעל לשם כך בפועל, הואיל שהיום המוקדם ביותר שבו חל חיוב ההמצאה יצא בערב שבת, ואז ממילא סגור ביה"ד; ולמעשה גם ביום ראשון לא היה באפשרותו לבטל את הצו, הואיל שבאותו יום השתתף בדיון בנושא המוניטין שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, ודיון זה נמשך לאורך כל היום. יוצא, אם כן, שבכל מקרה היה נאלץ להמתין בטיפול בביטול הצו עד יום ב' בבוקר. הנתבעת מציינת גם כי כשבקשה לקבל את הצו ולהמציאו לתובע, הודיעה לה פקידת בית הדין שהנוהל הוא שהצו נשלח למשרדה של באת כוחה, ומניין הימים להמצאת הצו מתחיל רק עם מסירת הצו במשרדה; זאת, כדי שמשטרת הגבולות תספיק לקבל את הצו ולרשום אותו לפני כן. בפועל, מסיבות כלשהן לא הומצא הצו למשרדה של עורכת דינה עד ליום 15.11.06. לאור האמור ונוכח העובדה שלטענתה כלל לא ידעה מהו מועד נסיעתו המדויק של התובע, טוענת הנתבעת כי היא לא התרשלה בהתנהגותה. גם לא ניתן לטענתה לבסס את התביעה על הפרת חובה חקוקה הואיל ותקנות סדר הדין הרבני אינן מהוות חיקוק; לטענתה, בתי הדין הרבניים לא הוסמכו על פי חוק להתקין תקנות, אלא ערכו אותם מכוח סמכותם הטבועה לקבוע את סדרי הדין שיחולו באותה ערכאה, ברם, גם אם היה מדובר בחיקוק, הרי שלפי טופס ההתחייבות עליו חתמה - שאף נוסחו נקבע ע"י בית הדין - נאמר מפורשות כי הפרת התקנות תגרור בעקבותיה ל"נשיאה בכל ההוצאות שייגרמו למשיב", ולטענת הנתבעת, משמעות נוסח זה היא חיוב רק בהוצאות ממשיות, להבדיל מהוצאות בגין עוגמת נפש וכיוצ"ב. אי לכך, מאחר שהתובע אינו טוען להוצאות ממשיות שנגרמו לו בעקבות אי ההמצאה בזמן, הרי שאין ביכולתו לדרוש פיצוי כלשהו בגין האמור. יתרה מכך, התובע כלל לא הוכיח שנגרמה לו עוגמת נפש, ובודאי שלא עוגמת נפש שאדם סביר היה תובע בגינה פיצוי כלשהו. מן הסיבות האמורות, יש לטענתה לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.
דיון
עוולת הרשלנות
8. עוולת הרשלנות מעוגנת בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין, לפיהם אמות המידה המקובלות לבחינת קיומה של רשלנות הינן: ראשית, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק; שנית, האם הפר את אותה חובת זהירות; ושלישית האם הפרת החובה היא שגרמה נזק.
9. בענייננו, נשאלת השאלה האם הנתבעת כבעל דין סביר, חבה חובת זהירות כלפי התובע הן בעצם הגשת הבקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ נגדו והן באי-המצאת הצו לידיו בתוך ארבעה ימים מיום הינתנו.
10. יפים לענייננו דברי השופט גייפמן בתמ"ש (ת"א) 78950/01
תמיר נ' תמיר (לא פורסם):
סטנדרט הזהירות המוטל על בעל-דין, כאשר עסקינן בפגיעה בזכות חוקתית, פעולתו במספר מישורים:
ראשית
, על בעל-הדין המבקש עיכוב יציאה מהארץ כנגד בן-זוגו לנהוג בתום-לב ולהביא בפני בית-הדין את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו - גלוי נאות של העובדות.ו
השוו: רע"א 1565/95
סחר ושרותי ים בע"מ נ' וינשטין בע"מ
פ"ד נד(5) 311.נ
שנית,
חלה חובה על המבקש להודיע לצד שכנגד, שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, וזאת כדי למנוע גרימת נזק, אם הנתבע תיכנן נסיעה עיסקית או נסיעה אחרת לחו"ל. ההודעה צריכה להינתן תוך פרק זמן קצוב.בהחובה לעניין זה קבועה בתקנה קז(א)(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים. מטרה נוספת של חובת ההודעה, החלה על המבקש, היא לאפשר למשיב להגיש התנגדות, ולקיים בהקדם דיון בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ.וראו: תקנה קז(א)(3) לתקנות הדיון בבתי הדיון הרבניים.נ
שלישית
, על בעל-הדין המבקש צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד בן-זוג לפעול במסגרת מטרת עיכוב היציאה מהארץ המעוגנת בדין. משפגה העילה המקורית להוצאת הצו (לדוגמא: הצדדים התגרשו וצו עיכוב היציאה הוצא למניעת עגינות), על המבקש לנהוג בסבירות והגינות, ולפעול לביטול הצו שהוצא לבקשתו או ליתן הסכמה או הודעה מתאימה לצד שכנגד.ב
11. באשר לעצם הגשת הבקשה לעיכוב יציאה מהארץ, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי הגשת הבקשה לעיכוב יציאתו של התובע מהארץ בשל החשש מעגינותה, לא היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. הנתבעת טוענת כי חששה שהתובע לא ישוב לישראל וישתמש באזרחותו האמריקאית וברישיון שיש לו לעסוק ב.... בארה"ב, זאת לאור אמירותיו לחבריו כי בארץ אין לו כל סיכוי של קידום..... כוונתו המוצהרת לנסוע לארה"ב, עזיבתו את הבית וסירובו לדון עם הנתבעת על תנאי הגירושין שהוצעו על ידי בית הדין ואשר התקבלו על דעתה של הנתבעת, כל אלה מלאו את הנתבעת חשש כי התובע גמר אומר בדעתו לעזוב את הארץ ולהשאיר אותה עגונה אם תתעקש להתגרש רק לפי התנאים שהוצעו לה על ידי בית הדין הרבני. טענותיו של התובע כי הוא זה שרוצה להתגרש וכי הנתבעת היא זו שמסרבת להתגרש ומעגנת אותו, נדחו בשני פסקי דין של בית הדין האזורי ושל בית הדין הגדול, אשר קבעו את זכאותה של הנתבעת להסכים להתגרש כנגד פיצוי. בנסיבות אלה, כשהתובע הודיע כי הינו מתעתד לצאת לחו"ל בקרוב, החשש שהתובע שלא השיג מבוקשו בבית הדין, יבחר באפשרות לעזוב את הארץ ולהשאיר את הנתבעת בעגינותה עד שתסכים לגט ללא תנאי, לא היה בלתי סביר; והא ראיה, שצו עיכוב היציאה לא בוטל בסופו של דבר, אלא הומר בבטוחות להבטחת שובו של התובע, לרבות הפקדת גט. בנוסף, עיכוב היציאה כנגדו חודש למשך שנה לאחר שובו לישראל, ומשך כל אותו זמן לא נקט התובע בשום הליך לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא כנגדו; וכשעמד לצאת שוב מהארץ במהלך חודש מאי 2007, התובע לא עתר לביטול הצו, אלא ביקש להמיר את הצו בהפקדת בטוחות לשובו. לאור האמור, איני סבור כי בנדון חבה הנתבעת בחובת זהירות מושגית או קונקרטית כלפי התובע בעצם הגשת הבקשה, והמסקנה המתבקשת היא כי התנהגותה לא חרגה מהסביר.
12. שונים הם הדברים בכל הנוגע לאי המצאת צו עיכוב היציאה מהארץ לתובע תוך ארבעה ימים. בנסיבות המקרה מסקנתי היא כי הנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות כי אם לא תמסור את צו עיכוב היציאה מהארץ לתובע תוך ארבעה ימים, יהא בכך כדי לגרום לו לנזקים.