תא"ק 20518-08-16 פי אלף נ' בלילי

לפניי בקשה למחיקת כותרת או למתן רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר שעילתה חוב קצוב שלא נפרע בגין מוצרי חשמל שרכש המבקש מהמשיבה בסך של 34,575 ש"ח.

1.המשיבה היא שותפות מוגבלת המפעילה אתר אינטרנט למכירת מוצרים שונים. המבקש רכש מהמשיבה, באמצעות אתר האינטרנט, מוצרי חשמל בסך כולל של 56,445 ש"ח. במהלך הרכישות הוא אישר את תקנון האתר והתקשר עם המשיבה בהסכם. המבקש שילם עבור המוצרים באמצעות כרטיס אשראי שהונפק לו בחו"ל. המשיבה סיפקה חלק מהמוצרים שמחירם מגיע כדי סכום התביעה, אך לפני שסיפקה את היתר קיבלה הודעה מחברת האשראי שלפיה העסקאות לא אושרו ואין בכוונתה לכבדן. בשלב זה חדלה המשיבה מלספק למבקש את יתרת המוצרים שהזמין, ודרשה ממנו לשלם את הסכום שהתחייב לשלם בגין המוצרים שקיבל. המבקש סירב בטענה שהתקשר בעסקאות על סמך מצג של המשיבה שלפיו חברת האשראי כיבדה אותן. לדבריו, אם היה יודע שחברת האשראי לא תכבד את העסקאות, לא היה מתקשר בהן. לאחר שקיבל את המוצרים הוא מסר אותם במתנה לילדיו ולנכדיו, וכעת אין באפשרותו להשיבם. בכך הוא שינה את מצבו לרעה, באופן שפוטר אותו, לשיטתו, מחובת השבת המוצרים או שווים.

2.התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. נטען בה גם כי המבקש הונה את המשיבה, אך טענה זו הועלתה במישור העובדתי ולא כעילת תביעה עצמאית.

3.המבקש עותר למחיקת כותרת ולחלופין למתן רשות להתגונן.

4.אשר למחיקת כותרת – לדעתי התביעה מתאימה להידון בסדר דין מקוצר. היא מבוססת על עילת עשיית עושר שלא במשפט לאחר שבהסכם שנכרת בין המבקש למשיבה דבק, לטענת המבקש, פגם בכריתה מסוג הטעיה. פגם זה מקנה למבקש, אם תתקבל טענתו, זכות לבטל את ההסכם (סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). ככל שאראה במבקש כמי שביטל את ההסכם, הרי שקמה לשני הצדדים חובת השבה מכוח סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. ככל שאראה במבקש כמי שלא ביטל את ההסכם, הרי שקמה למשיבה זכות לתבוע אכיפתו. כך או אחרת חלה על המבקש חובה להשיב את מה שקיבל מכוח החוזה או את שוויו. עסקינן אפוא בתביעה לסכום קצוב הניתן לחשבון אריתמטי פשוט אשר נשענת על ראיה בכתב. תביעה זו מתאימה להידון בסדר דין מקוצר.

5.אשר לשאלה אם יש מקום לתת רשות להתגונן – המבקש טוען כי יש לפטור אותו מהשבה מאחר שהוטעה ושינה את מצבו לרעה. לצורך הדיון אני מניח שהעובדות שהמבקש טוען נכונות כולן. אלא שבד בבד היה עליו להניח תשתית מלאה ומפורטת לביסוסן. כזאת לא נעשה. המבקש לא הוכיח שמסר את הטובין לילדיו ולנכדיו כפי שטען, ומתי עשה כן.

6.יתר על כן, ספק בעיני אם מסירת הטובין כמתנות לילדיו ולנכדיו של המבקש עולה כדי שינוי מצב לרעה הפוטר מהשבה בנסיבות העניין. בפסיקה נקבע כי מקום שהנתבע העביר כסף שקיבל בתור התעשרות שלא במשפט לצד שלישי מוטל עליו "לפחות לעשות מאמץ סביר להיפרע מן האדם שקיבל ממנו את הכסף או שיראה שמאמץ כזה לא נשא פרי" (ע"א 827/76 ישראל נ' בנק הפועלים, פ"ד לב(1) 153, 161 (1977)). בענייננו לא נטען שנעשה ניסיון כזה.

7.המבקש אף לא ניסה לתת מענה לשאלה מדוע שלא ישלם עבור המוצרים שקיבל. אם, כדבריו, לא ידע שחברת האשראי לא תכבד את העסקאות ואין סיבה טובה לכך שלא כיבדה אותן, מן הראוי היה שישקיע מאמץ בבירור העניין ויראה שניסה לגרום לה לכבדן בדיעבד. מקום שהמבקש לא נהג כך ואף לא דאג לשלם עבור המוצרים – ספק אם צודק לפטור אותו מהשבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 – הגנה שהנטל להוכיח את יסודותיה ממילא מוטל עליו.

8.למעשה, אם נפשט את העובדות, טענות המבקש מעוררות קושי על פניהן: אין חולק שהוא קיבל מוצרים שהזמין, לא שילם עבורם, ולא סיפק גרסה של ממש בשאלה מדוע שלא יסדיר את העניין בעצמו עם חברת האשראי. קשה לראות כיצד חובת ההשבה אינה צודקת בנסיבות אלו. ההיפך הוא הנכון. דומה אפוא שסיכויי ההגנה של המבקש נמוכים ביותר.