תביעה בגין נזק שנגרם לרכב התובעת כאשר נפל עליו עץ בתחום המוניציפאלי של הנתבע 1 ("הקיבוץ").
רקע
1.ביום 25.10.2015 החנתה התובעת, חברת קיבוץ, את רכבה במגרש חניה בקיבוץ. עקב מזג אוויר סוער שהיה באותו יום, נפל עץ על הרכב וגרם לו נזק. לטענת התובעת, נפילת העץ התרחשה עקב התרשלותו של הקיבוץ בתחזוקת העצים, ותוך הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליו כרשות מקומית. לפיכך, הוגשה התביעה הנוכחית נגד הקיבוץ ונגד הנתבעת 2, שהיא המבטחת שלו. לתביעה צורפה חוות דעת שמאי להוכחת הנזק שנגרם לרכב.
2.לטענת הנתבעים, אין לתביעה כל בסיס. לטענתם, הקיבוץ פועל באופן שיטתי וסדיר על מנת לגזום ולטפח את העצים שבתחומו. נפילת העץ התרחשה בשל סופה בעוצמה גבוהה וחריגה, אשר הגיעה בשלבים מסוימים למהירויות של 65-55 קשר. לטענת הנתבעים, מדובר בכוח עליון אשר לא ניתן היה לצפותו או למנוע אותו בעבודות גינון. להוכחת טענותיהם, הגישו הנתבעים חוות דעת אגרונומית וחוות דעת מטאורולוגית, וכן תצהיר מטעם מר שלמה ניימן, מי שהיה מנהל הקהילה בקיבוץ ואחראי בין היתר על עצי הנוי. כמו כן, הגישו הנתבעים חוות דעת שמאי נגדית בקשר לנזק שנגרם לרכב. במענה לחוות דעת אלו הגישה התובעת מסמך "סיכום חודשי של מזג אויר – אוקטובר 2015", שנערך על ידי השירות המטאורולוגי.
3.במסגרת דיון ההוכחות העידו בתה של התובעת (אשר היא זו שטיפלה בענייני הרכב), מר ניימן והמומחים מטעם הנתבעים. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה הגיעה העת להכריע בתביעה. נבחן תחילה את השאלה הכללית של אחריות רשות מקומית לנזק המתרחש בשטחים ציבוריים בתחומה המוניציפאלי, בדגש על נפילת עץ כתוצאה ממזג אוויר סוער, ולאחר מכן נבחן את השאלה הפרטנית שלענייננו.
אחריות רשות מקומית לנזק הנגרם בשטחים ציבוריים בתחומה
4.אין מחלוקת כי מעמדו של הקיבוץ, בהקשר הרלוונטי, הוא של רשות מקומית. השאלה המתעוררת בענייננו היא גדר אחריותה של רשות מקומית לנזקים המתרחשים בשטחים ציבוריים בתחומה, ובפרט כאשר מדובר בנזק שנגרם כתוצאה מנפילת עצים בעת סערה.
5.הרשות המקומית אחראית על פי חוק לתחזוקה ולהסרת מכשולים ברחובות שבתחומה (סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). כמו כן, נושאת הרשות המקומית בחובת זהירות כלפי העוברים ושבים בתחומה (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ''ד לז(3) 757 (1983) ("עניין עיריית חדרה")). בין היתר, כוללת חובת זהירות זו את החובה לדאוג לתקינות התשתיות שתחת אחריות הרשות, לרבות מצבם התקין של העצים הנטועים בדרכים הציבוריות. למותר לומר, כי חובת זהירות זו אין משמעה כי הרשות המקומית תישא באחריות בכל מקרה בו ייגרם נזק כתוצאה מכשל בתשתית, שכן קיומה של אחריות מותנה בכך שהרשות התרשלה – היינו, חרגה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה ממנה – ובקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.
6.כאשר נגרם הנזק בסיטואציה של מזג אוויר חריג, כגון נפילת עץ בסערה, לא פעם מועלית על ידי הרשות המקומית הטענה כי הסיבה לנזק היא מזג האוויר החריג, ולא רשלנותה. טענה זו יכולה להיות רלוונטית הן לשאלת ההתרשלות והן לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי בינה לבין הנזק. הרשות המקומית אינה חייבת להשקיע את כל המשאבים האפשריים למניעת התרחשותם של נזקים בתחומה, אלא משאבים סבירים (ראו, ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141 (1975)). השאלה מהם משאבים סבירים נגזרת, בין היתר, מחומרת הנזק הפוטנציאלי ומסיכויי התרחשותו. במונחיה של נוסחת "לרנד הנד" המפורסמת, הרשות המקומית תיחשב רשלנית כאשר עלויות המניעה של הנזק נמוכות מתוחלתו. תוחלת הנזק מתקבלת ממכפלה של גובה הנזק והסיכויים להתרחשותו. לפיכך, אם ניצמד לדוגמה של קריסת עץ בסערה, השאלה עד כמה מדובר בסערה חריגה היא נתון רלוונטי על מנת לקבוע מהי תוחלת הנזק, ומכאן האם אמצעי הזהירות שננקטו היו מספיקים או לא.
עם זאת, חובה להדגיש כי עצם העובדה שמדובר במזג אוויר חריג אין בה כדי להצדיק קביעה, מניה וביה, כי אין מדובר בתרחיש שנדרש היה לצפותו. "רמת הזהירות מחייבת לנקוט אמצעים לא רק כלפי סיכון ידוע, אלא גם כלפי סיכון בלתי ידוע, אשר קיימת לגביו הסתברות סבירה של התרחשות" (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 85 (1993)). במסגרת היערכותה של הרשות המקומית לחורף, עליה להביא בחשבון גם את האפשרות כי הוא יהיה סוער מהרגיל. אכן, ככל שמדובר בנזק אשר התרחשותו מותנית במזג אוויר חריג יותר, יש בכך כדי להשפיע כלפי מטה על כמות המשאבים שעל הרשות המקומית להוציא כדי למנוע את הנזקים הצפויים ממנו. אולם, אין בכך שמדובר ברוח שאינה מצויה כדי להביא למסקנה אוטומטית כי לא הייתה רשלנות מצד הרשות.
7.כך, בע"א 750/70 אמזלג נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד כו(1) 7 (1971) ("עניין אמזלג") דן בית המשפט העליון בטענה לפיה סערה חריגה עולה כדי "מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא היה יכול לצפותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה", כלשון סעיף 64(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("פקודת הנזיקין"). בית המשפט קבע כדלקמן (עמ' 11 לפסק הדין):
"כאשר נטענת טענת הגנה של 'כוח עליון', דהיינו גרם תאונה על-ידי התפרצות בלתי-רגילה של איתני הטבע, או בלשון סעיף 64(1) 'מקרה טבעי בלתי-רגיל', ומתעוררת השאלה בדבר סבירות התנהגותו של הנתבע נוכח התפרצות כזו, מבחינת ציפיה מראש ונקיטת אמצעים לקידום פני הסכנה, יש לבחון מצד אחד את מידת נדירותה של אותה התפרצות ומצד שני את מהות האמצעים שהנתבע נקט כדי למנוע מראש נזק מסוג הנזק אשר נגרם. ככל שההתפרצות היתה נדירה יותר וככל שהנתבע יכול להראות שהוא נקט אמצעי זהירות ממשיים, כן ייקל עליו למלא את חובת השכנוע המוטלת עליו".
באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי מערבולות רוח "דמויי טורנדו" במהירות של 140 קמ"ש לא נחשבות ל"כוח עליון" שלא היה צורך לצפותו.
בע"א 2757/93 שרון נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ, פ"ד מט(2) 785 (1995) חזר בית המשפט העליון על ההלכה לפיה יש לבחון את מידת החריגות של אירוע הטבע תוך התחשבות בשיקולי מדיניות משפטיים לעניין השאלה אם ניתן וצריך היה לצפותו (עמ' 789 לפסק הדין):
"כשעולה טענה, כי נשלל הקשר הסיבתי בעטיו של אירוע טבע חריג בעוצמתו, תשמש כאבן הבוחן לקבלת הטענה מידת ה'חריגות' של אותו אירוע, דהיינו, האם האירוע היה כה חריג עד כי לא ניתן היה לצפותו. ובענייננו, יש לבחון אם משב הרוח שהביא להפלת השער היה כה נדיר עד שאדם סביר לא יכול היה לצפותו מראש ולמנוע את תוצאותיו. מובן כי מידת הנדירות של תופעת טבע שעל אדם לצפות נגזרת משיקולים משפטיים באשר לגבול האחריות הרצוי".
הנה כי כן, כאשר עולה טענה כי קריסתו של עץ בסערה נובעת מ"כוח עליון", יש לבחון עד כמה נדיר מזג האוויר המדובר, אולם הבחינה אינה מתמצה בכך. יש לבחון את אמצעי הזהירות שהפעילה הרשות המקומית, והאם אמצעים אלו הינם סבירים, בהתחשב בחריגותו של מזג האוויר, בנזק הצפוי ממנו ובשיקולי מדיניות משפטיים נוספים.
8.השאלה הבאה שעלינו להידרש לה היא כיצד ניתן לקבוע אם בנסיבותיו של מקרה פלוני הרשות המקומית התרשלה. ככלל, נטל ההוכחה כי הנתבע התרשל מוטל על התובע, אלא אם כן מתקיימת איזה מהחזקות המורות על העברת הנטל. עץ אינו "דבר מסוכן" לעניינו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין. דומה כי גם הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין לא יחול במקרה של נפילת עץ כתוצאה ממזג אוויר סוער, ודאי לא באופן קטגורי (ראו, ע"א (מחוזי חיפה) 15084-02-11 מ.מ. פרדס-חנה-כרכור נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (30.10.2011) ("עניין מ.מ. פרדס חנה")). גם אם נניח שניתן לראות עץ הנטוע בשטח ציבורי ככזה המצוי ב"שליטה מלאה" של הרשות המקומית (לעניין פרשנות ההגדרה ראו, ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45, 60, 83-78 (1995)), נראה כי לא ניתן לומר, באופן קטגורי, כי נפילה של עץ במזג אוויר סוער מתיישבת יותר עם רשלנות של הרשות המקומית, מאשר עם העדר רשלנות.