שוהם ואח' נ' מכלוף ואח'

עניינה של התביעה דנן בנזק שנגרם, בתאריך 15.9.16, לרכבם של התובעים, בעת שחנה בנתניה, כתוצאה מפגיעה שנגרמה ע"י רכבו של הנתבע 1.

מכתב ההגנה ניתן ללמוד כי הצדדים אינם חלוקים על קרות התאונה ועל האחריות לה אלא על גובה הנזק.

התובע עותר לקבלת הסכומים הבאים, על בסיס חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה: נזק ישיר בסך של 16189 ש"ח, שכ"ט שמאי 1170 ₪ וירידת ערך של 7% בסך של 1980 ₪, סך הכל 19339 ש"ח.

הנתבעת 2 שילמה סך של 5949 ₪ מתוך הסכום הנתבע.

יתרת התביעה היא ההפרש בסך של 13390 ₪ בצירוף פיצוי בגין הוצאות ועגמת נפש, כך שסכום התביעה הועמד על 18000 ₪.

הנתבעת 2 ציינה בכתב ההגנה כי אירוע התאונה התרחש בתאריך 15.9.16, הרכב נבדק ע"י שמאי ב – 18.9.16, התובעים מכרו את רכבם כחודש וחצי לאחר התאונה, והגישו דרישה לנתבעת 2 לפיצוי כשלושה חודשים לאחר התאונה. דפוס הפעולה של התובעים נגוע בחוסר תום לב וגרם לנתבעת נזק ראייתי גדול, שכן נוכח מכירת הרכב טרם הפניית הדרישה לנתבעת, לא יכלה הנתבעת לבדוק את רכב התובעים ע"י שמאי מטעמה. עוד נטען, כי הרכב נמכר מבלי שתוקן, התובעים לא ציינו מה התמורה שקבלו בגין הרכב, ומשכך לא ניתן לקבוע מהי ירידת ערך הרכב, אם קיימת, ואין לפסוק פיצוי בגינה.

לבסוף, גורסת הנתבעת כי יש לקזז מסכום הפיצוי כ – 30% נוכח התנהלות התובעים ואין לפסוק להם פיצוי בגין הוצאות משפט שכן עסקינן בבית משפט לתביעות קטנות.

בכתב התשובה, טען התובע כי לא הייתה לו אפשרות כלכלית לתקן את הרכב ומשום כך מכר אותו טרם פנייתו לחברת הביטוח. לשיטת התובע, הוא מכר את הרכב בתום לב שכן סבר שדוח מטעם שמאי המקובל על חברות הביטוח יספק את הנתבעת. עוד ציין התובע, כי הנתבעת הציעה לשלם לו, במסגרת פשרה, סכום של 15000 ₪ ברם הוא סרב.

במהלך הדיון שהתקיים היום העידו בפניי התובע ונציג הנתבעת.