לפני תביעה על-סך 33,000 ₪ בגין נזק שנגרם לתובע, לאחר שהותקף על ידי כלבו של הנתבע וננשך על ידו.
התובע, שהינו פקח במחלקה הווטרינרית "עמק חפר", טען כי נקרא על-ידי האחראים עליו, ביום 04/01/14, לתפוס כלב, שעל פי הטענה, תקף אישה. מפאת דחיפות הענין ובשל העובדה שהדבר אירע ביום שבת כשהתובע לא הוצב כתורן אותה עת, הוא ניגש למקום בבהילות, ללא הציוד הנלווה עימו הוא עובד ברגיל. הכלב שוטט ברשות הרבים, התובע ניסה לתפוס את הכלב כשהוא דורך על שרשרת שהיתה קשורה לצווארו, הכלב תקף אותו, נשך אותו וקרע את חולצתו באופן שגרם לסימן בבטנו של התובע ולחבלה בקרסול שמאל. התובע קיבל זריקה ונעדר עשרה ימים מעבודתו. כן נגרמו לתובע כאב וסבל. התובע הבהיר כי הגיש תביעתו בחלוף שלוש שנים ממועד האירוע, בשל קושי באיתור הנתבע.
הנתבע טען כי הכלב היה מצוי במשתלה, שהיתה בזמנו בבעלות אביו המנוח, בה עבד הנתבע כשכיר. לפיכך טען כי אין הוא בעליו של הכלב וזה לא היה באחריותו. הנתבע טען כי האישה שנטען כי ננשכה על ידי הכלב, ביקשה לפרוץ למשתלה ולגנוב ממנה צמחים, ולפיכך הכלב קרע את השרשרת ויצא מפרצה בגדר. התובע לא הצטייד בציוד המתאים לשם תפיסת הכלב לצורך הסגרתו והסתכן מרצון, ולכל הפחות, התרשל. הנתבע ביקש להעביר את הדיון בתביעה לבית משפט השלום לשם הבאת עדים וחשיפת תיקו הרפואי של התובע, בקשתו זו נדחתה על ידי. כן טען הנתבע לנזק ראייתי שנגרם לו בשל מועד הגשת התביעה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את טיעוני הצדדים בפני, להלן החלטתי:
בגין האירוע האמור הוגש כנגד הנתבע כתב אישום שנדון בתיק פק"ח 62347-03-14. עיון בתיק זה מעלה כי מלכתחילה נטען בכתב האישום כי הנתבע היה הבעלים והמחזיק של הכלב, אשר שוטט בשטח ציבורי ללא רצועה וללא מחסום לפיו. כן נטען כי נשך את התובע וגרם לו לשתי שריטות בבטן ולדימום. בכתב האישום המתוקן נמחקה הטענה להיות הנתבע הבעלים והמחזיק של הכלב וכן הטענה לנשיכת הכלב את התובע. הנתבע הורשע על פי הודאתו בכך שהכלב שוטט בשטח ציבורי ללא רצועה וללא מחסום לפיו.
עם זאת, אין בידי לקבל את טענת הנתבע, כי נוכח תיקון כתב האישום, הדבר מחזק טענתו לפיה אין הוא בעליו של הכלב ולפיכך יש לדחות התביעה כנגדו. הנתבע הורשע על פי הודאתו בסעיף 1 לכתב האישום, בו נטען כי ביום 04/01/14 "שוטט כלבו של הנאשם... בשטח ציבורי". הנאשם הורשע בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק העזר לעמק חפר (פיקוח על כלבים ובעלי חיים אחרים), התשמ"ט – 1988 וכן לפי סעיף 11(א) לחוק להסדר הפיקוח על כלבים, התשס"ג – 2002. סעיף זה אוסר על "המחזיק בכלב" לאפשר את יציאתו מתחומי חצריו, אלא אם הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו באמצעות רצועה. היינו, הנאשם הורשע על פי הודאתו בהיותו "המחזיק בכלב". כך גם סעיף 5 האמור לחוק העזר אוסר על "אדם" "להחזיק" בעל חיים במקום ציבורי אלא אם הוא קשור היטב ויש מחסום לפיו. "אדם" מוגדר באותו חוק כמי שבעל החיים נמצא ברשותו, בפיקוחו או בשליטתו. היינו, גם הוראה זו עוסקת ב"מחזיק" הכלב או מי שהכלב נמצא בשליטתו, ולאו דווקא בבעליו.
למעשה בהודאת הנתבע ובהכרעת הדין בהליך האמור, מגולמת הקביעה כי הנתבע היה מחזיק הכלב במועד הרלבנטי ומי שהכלב היה מצוי בשליטתו או בפיקוחו, והדבר מהווה ראיה לכאורה גם בהליך שבפני (ראה סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971). ראיה זו לא נסתרה, אלא על ידי אמירה מפיו של הנתבע, כי לא היה מחזיק הכלב או בעליו, אך זו, כאמור, איננה עולה בקנה אחד עם הודאתו בהליך הפלילי האמור.
כך גם אין בביטול כתב האישום השני שהוגש כנגד הנתבע, בגין נשיכת הכלב את האישה ואת התובע, כדי לסייע לנתבע, שכן כתב האישום בוטל בשל טענה ל"סיכון כפול" ולאור הרשעת הנתבע בהליך הקודם.
אני מקבלת את הצהרת התובע, שלא נסתרה, ואף נתמכה בדו"ח תפיסת הכלב ובמסמכים הרפואיים שצורפו, באשר לאופן התרחשות האירוע ותקיפתו על ידי הכלב.
לאור האמור, הנתבע הפר את החובה המוטלת עליו לפי סעיף 11(א) האמור, כך שהכלב יצא מתחומי חצריו ללא רצועה ובהעדר אדם המסוגל לשלוט בו. כך גם אין חולק כי הכלב שוטט ללא מחסום לפיו. סעיף 41א' לפקודת הנזיקין מחייב את מי שמחזיק בכלב דרך קבע לפצות את הניזוק בשל נזק גוף שנגרם על ידי הכלב, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים. בענייננו, לא מצאתי כי קמה איזו מההגנות המנויות בסעיף 41ב' לפקודה.
עם זאת, ניתן לייחס לתובע אשם תורם בשל העובדה שהגיע על מנת לתפוס את הכלב ולהשימו בהסגר, ללא הציוד הנדרש, שיכול שהיה בו כדי למזער את הנזק שנגרם. כן אביא בחשבון את העובדה שהתובע הוזעק למקום בבהילות ביום שבת בו לא שימש כתורן. לפיכך, אני מייחסת לו רשלנות תורמת בשיעור 20%.
לענין הנזק, בדו"ח ההסגרה מצוין כי נגרמו לתובע שתי שריטות (פצעים) בבטנו על ידי שיני הכלב. התובע צירף מסמך רפואי המעיד על "פצע נשיכה באיזור הבטן עם אודם מסביב לפצע רגישות ונפיחות בקרסול שמאל". התובע לא צירף תמונות המעידות על הפצע סמוך לאחר האירוע. כיום ניתן אך בקושי להבחין בשני "כתמים" קטנים ובהירים מאוד בבטנו של התובע. התובע צירף אסמכתא לקבלת חיסון בעקבות האירוע. התובע לא צירף אסמכתא לימי אי כושר.
בשל האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך 6,000 ש"ח. בניכוי האשם תורם, חיוב הנתבע בגין כך עומד על סך 4,800 ₪.
לפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך 4,800 ₪, בתוספת אגרת המשפט והוצאות גלובליות, בסכום כולל של 700 ₪.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 45 יום.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.