לפניי תביעה ותביעה שכנגד. התביעה היא על סך של 6,863 ש"ח ועילתה הלוואה בסך של 1,500 דולר שנטל הנתבע מהתובע ולא הושבה. התביעה שכנגד היא על סך של 8,235 ש"ח ועילתה חוב בגין תכשיטים שרכש הנתבע שכנגד מהתובע שכנגד שלא שולם.
1.בכתב התביעה נטען כי ביום 14.3.2012 לווה הנתבע והתובע שכנגד (להלן – "הנתבע") מהתובע והנתבע שכנגד (להלן – "התובע") סך של 1,500 דולר לתקופה בת שבועיים ימים, אך הסכום לא הושב. כשנתיים וחצי לאחר מכן (ביום 26.5.2014) מסר הנתבע לתובע מסמך בכתב יד שזו לשונו: "מגיע ל[תובע] $1,500 אלף חמש מאות דולר אמריקאי [...] העניין יוסדר תוך 60 יום". החוב של הנתבע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, הוא סכום התביעה.
2.בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד טען הנתבע כי מעולם לא נטל הלוואה מהתובע, אלא התובע רכש ממנו שלושה תכשיטים בשנים 2012 ו-2013 וטרם שילם את מלוא תמורתם. הנתבע טוען כי הוא והתובע מכירים שנים רבות, ונעשו ביניהם עסקאות לרכישת תכשיטים ויהלומים אשר התבססו על אמון הדדי. במהלך שנת 2012 רכש התובע מהנתבע תליון בצורת מגן דויד גדול משובץ ביהלום של כ-0.7 קראט בצבע ייחודי "פנסי" ויהלומים קטנים נוספים. מדובר בתכשיט עתיק שהוסכם שיימכר בעד 2,500 דולר. מספר ימים לאחר מכן ביקש התובע מהנתבע תליון נוסף, אף הוא בצורת מגן דויד ומשובץ יהלומים, אך קטן יותר. המחיר שסוכם הוא 650 דולר. כשבוע לאחר ביצוע עסקה זו, מסר התובע לנתבע סך של 1,500 דולר על חשבון התמורה. זהו הסכום שהתובע עותר לקבלו מהנתבע. במעמד זה מסר התובע לנתבע כי יש לו קונים לרכישת התליונים, וכי יתרת התמורה, בסך של 1,650 דולר, תשולם תוך תקופה קצרה. מפעם לפעם, כאשר שאל הנתבע את התובע לגבי תשלום היתרה, מסר התובע כי הוא בתקופה כלכלית לא טובה, וביקש מהנתבע להתאזר בסבלנות תוך הבטחה לשלם בהקדם. הנתבע הסכים. ביום 12.5.2013 ביקש התובע לרכוש מהנתבע תליון נוסף. הנתבע מסר לתובע תליון כאמור והצדדים סיכמו על מחירו – 1,800 ש"ח. במעמד זה הבטיח התובע לנתבע לשלם את החוב תוך חודש ימים, וחתם על פתק המאשר שקיבל לידיו את התליון. זמן מה לאחר מכן דרש הנתבע את כספו מהתובע. או אז ביקש התובע להשיב לנתבע את התליונים ולקבל חזרה את הכסף ששילם עבורם, בניכוי הסכום שנותר חייב בגין העסקה השלישית. הנתבע לא הסכים לקבל את התליונים אלא לאחר שיוכל לוודא כי היהלומים המשובצים בהם הם היהלומים המקוריים. לאחר ויכוחים, ביום 26.5.2014 חתמו התובע והנתבע על שני פתקים "נגדיים": האחד, הפתק מושא כתב התביעה, שבו מאשר הנתבע שקיבל לידיו סך של 1,500 דולר; השני, פתק שבו מאשר התובע שקיבל לידיו את שני התליונים מושא העסקאות הראשונה והשנייה. הנתבע טוען כי התובע "שכח" לציין בכתב התביעה שרכש תכשיטים מהנתבע ושמסר פתקי התחייבות בכתב כאמור. עד מועד זה מוחזקים התכשיטים בידיו של התובע. לשיטתו, התובע חייב לו 1,600 דולר ועוד 1,800 ש"ח, כמפורט גם בכתב התביעה שכנגד.
3.בכתב ההגנה לתביעה שכנגד מאשר התובע כי קיבל מהנתבע שני תכשיטים (להבדיל משלושה) לבדיקה בלבד, והוא מוכן להשיבם לתובע בכל עת, ובלבד שיקבל את הכסף שהלווה לנתבע.
4.לנוכח המחלוקת הקוטבית הציע בית המשפט שהצדדים ייבדקו בפוליגרף, ושתוצאות הבדיקה יהיו סופיות ומכריעות. הצדדים נתנו הסכמתם לכך, לאחר שהובהרה להם משמעות הדבר, ובעקבות זאת נערכה בדיקה. לתובע הוצגו השאלות הבאות: (1) האם נתן לנתבע הלוואה בגין התליונים? (2) האם התליונים מושכנו כנגד הלוואה שנתן לנתבע? (3) האם השאיר למכירה את התליון הגדול בחנות התכשיטים באלנבי? התובע השיב על שלוש השאלות בשלילה ונמצע דובר אמת. לנתבע הוצגו השאלות הבאות: (1) האם התליון מגן דוד הגדול שהוצג בבית המשפט ובתמונה באייפון מכיל אבן מסוג "פנסי ילו" מקורית? (2) האם נתן לתובע שלושה תליונים? (3) האם נתן לתובע שני תליונים? (4) האם התליון הקטן עם השרשרת שהוצג בבית המשפט ובתמונה באייפון הוא התליון שמסר לתובע? (5) האם 1,500 דולר שקיבל מהתובע נמסרו לאחר שהתליונים היו בידי התובע? הנתבע השיב בחיוב לשאלות 1, 2 ו-5, ובשלילה לשאלות 3 ו-4. בודק הפוליגרף קבע שלגבי תשובתו של הנתבע לשאלה מס' 1 לא אותרו ממצאים המעידים על אמירת אמת או שקר, ואשר לתשובותיו ליתר השאלות נמצאו ממצאים המעידים על אמירת שקר.
5.על יסוד בדיקת הפוליגרף, ולאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מהם, החלטתי לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד. בדיקת הפוליגרף שנערכה לנתבע – ושהוסכם שתחייב – מעלה כי גרסת הנתבע שלפיה מסר לתובע שלושה תליונים אינה נכונה. על כל כן אני מאמץ את גרסת התובע שלפיה הנתבע מסר לו שני תליונים, וקובע כי הם נמסרו לבדיקה בלבד. עוד עולה מבדיקת הפוליגרף שגרסת הנתבע שלפיה קיבל את הסכום של 1,500 דולר לאחר ששני תליונים היו בידי התובע – אף היא אינה נכונה. הנתבע גם אמר לא אמת כשטען שהתליון הקטן שהוצג בבית המשפט שונה מהתליון שמסר לתובע. ככלל, גרסתו של הנתבע נמצאה לא נכונה והיא נדחית.
6.הנתבע משליך יהבו על כך שבודק הפוליגרף לא גיבש ממצא ברור בשאלה אם אבן החן שמשובצת בתליון הגדול היא מסוג "פנסי ילו" מקורית, אם לאו. הוא טען בתוקף בדיון שמדובר באבן שונה. דא עקא, העובדה שמכון הפוליגרף לא מצא ממצא בנושא זה אינה מעידה שהתובע דובר אמת. היא לכל היותר מעידה שלא ניתן לקבוע אם הוא דובר אמת או שקר. הואיל והנתבע הוא שהעלה את הטענה, הרי שהנטל להוכיחה מוטל עליו. משנמצא כי הנתבע אמר לא אמת ביחס ליתר השאלות, ולאחר ששמעתי את עדותו, אני מאמץ את גרסת התובע וקובע כי האבן שמשובצת בתליון הגדול אינה שונה מזו שהנתבע מסר לתובע מלכתחילה.
7.יתר על כן: התביעה העיקרית נתמכת בפתק מיום 26.5.2014 שבו מאשר הנתבע כי הוא חייב לתובע סך של 1,500 דולר ושהעניין יוסדר תוך 60 יום. אם גרסת הנתבע הייתה נכונה, הרי שבשלב זה סך של 1,500 דולר כבר שולם על חשבון התכשיטים שרכש התובע. מדוע שהנתבע יאשר במועד זה שהוא חייב לתובע סך של 1,500 דולר בשעה שהנתבע הוא זה שחייב לו כסף? יתר על כן, בפתקים האחרים צוין לגבי שני התליונים כי הם נמסרו לתובע לבדיקה. לא צוין כי הם נמכרו לו. הגרסה המסתברת מן הפתקים, ושנתמכת בתוצאות בדיקת הפוליגרף, היא שהתליונים אכן נמסרו לבדיקה בלבד, ואילו הנתבע הכיר בהתחייבותו הבלתי תלויה לשלם לתובע סך של 1,500 דולר, אשר ניתנו לו קודם לכן כהלוואה. על כן אני קובע, כממצא עובדתי הדרוש להכרעה, כי שני התליונים שהוצגו בבית המשפט הם שני התליונים שמסר הנתבע לתובע לבדיקה.
8.פועל יוצא מן האמור הוא שהתביעה מתקבלת במלואה והתביעה שכנגד נדחית. הנתבע ישלם לתובע סך של 6,863 ש"ח. כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בסך כולל של 2,000 ש"ח. בסכום זה הבאתי בחשבון את עלויות בדיקת הפוליגרף ואת העובדה שהתקיימו בתיק שני דיונים, וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק הדין. לנוכח הסכמת התובע להשיב לנתבע את התליונים כנגד התשלום, אני מורה כי התובע יפקיד את שני התליונים בכספת בית המשפט תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. הנתבע ישלם את סכום פסק הדין ישירות לתובע, או לחלופין יפקיד אותו בקופת בית המשפט. התליונים ישוחררו לנתבע עם קבלת אישור מהתובע שקיבל את הכסף, או לאחר שסכום פסק הדין יופקד בקופת בית המשפט, לפי העניין.