ת"פ 8257-06-13 מדינת ישראל נ' מ'

1.הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בכך שהעסיקה במועד נתון בראשית חודש מרס 2008, שלוש עובדות כחדרניות במלון בטבריה, וכן בכך שלא שיתפה פעולה עם מפקחים מטעם המאשימה במובן זה שלא המציאה מסמכים שנדרשה להמציאם בקשר לאותה העסקה.

בפעולותיה אלה ביצעה הנאשמת עבירות לפי סעיף 15ג(ב) לחוק שכר מינימום תשמ"ז-1987, וכן סעיף 2(א) יחד עם 20(ב) לחוק העסקת עובדים ע"י קבלני כוח אדם תשנ"ו-1996.

2.בטיעונים לעונש הצביע ב"כ המאשימה על חומרת העבירות, וביקש להשית על הנאשמת קנסות משמעותיים בשיעורים של בין 50%-70% מהקנס המקסימלי בגין כל דרישה להמצאת מסמכים שלא נענתה ובגין כל עובדת שהועסקה בהעסקה הבלתי חוקית, וכן לחייבה לחתום על התחייבות ל – 3 שנים בשיעור הקנס המירבי בגין כל עבירה.

3.הסניגור, מצידו, ביקש, ראשית, לראות במכלול העבירות שבוצעו בגדר פרשה אחת, והתמקד בטענות הנוגעות למצבה האישי והכלכלי הקשה של הנאשמת, ככזה שמצדיק הימנעות מהשתת קנסות כלשהם עליה.

על פי טיעוניו והמסמכים שהמציא, לרבות משרותי הרווחה, עלה כי הנאשמת במצב כלכלי קשה, מגדלת בעצמה את חמשת ילדיה, שרויה בחובות ונתמכת ע"י בני משפחתה ושירותי הרווחה.

בנסיבות שכאלה, כך נטען, כל קנס שיושת עליה יהא גבוה מיכולותיה ולא תוכל לשאת בתשלומו, והתוצאה תהא השמתה מאחורי סורג ובריח.

לאחר השמעת טיעוני הסניגור, הובעה הסתייגותו של ב"כ המאשימה אך ביחס לטענה לפיה יש לראות במעשים בהם הורשעה הנאשמת ככאלה שנעשו במסגרת "אירוע אחד", ולא בכל הנוגע לאפשרות לשקול מתן צו לעשיית שירות לתועלת הציבור.

4.סעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז – 1987, שעניינו "שירות לציבור", קובע כהאי לישנא-

"(א)  בית משפט שהרשיע אדם ולא הטיל עליו עונש מאסר בפועל, רשאי, במקום כל עונש אחר או בנוסף עליו, לחייבו בצו שיעשה, בשעות הפנאי שלו וללא שכר, פעולה או שירות לתועלת הציבור או הזולת (להלן, בסימן זה - שירות לציבור), למשך תקופה, למספר שעות ובהתאם לתכנית, הכל כפי שיקבע בית המשפט בצו; לצו כאמור ייקרא להלן "צו שירות".

על פי ס"ק ג' לסעיף 71א, ניתן ליתן צו שירות רק לאחר שיונח בפני בית הדין תסקיר של קצין מבחן שנעשו סידורים על פי תכנית מפורטת שיאפשרו לנידון לעשות את השירות.

צו שכזה יינתן רק מקום בו הביע הנאשם –הנידון נכונותו למלא אחר הוראות הצו.