ת"פ 28222-11-14 מדינת ישראל נ' ביטון ואח'

לפניי בקשת המאשימה להכריז על נאשמים 4-2 (להלן: "המשיבים") כעל סוחרי סמים, וזאת לצורך הגשת בקשה לחילוט רכוש. בקשתה המקורית של המאשימה מתייחסת גם לנאשם 1, אלא שלגביו הגיעו הצדדים להסכמות בסוגיית החילוט, ומשכך הדיון בעניינו התייתר.

טיעוני המבקשת-המאשימה

המאשימה סבורה כי נוכח העבירות בהן הורשעו המשיבים יש להכריז עליהם כעל סוחרי סמים, בהתאם לסעיף 36א(ב) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: "הפקודה"), אשר קובע כי "בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה של עסקת סמים והוכח לו כי הנידון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח מעבירה כאמור, יקבע בהכרעת הדין, על פי בקשת תובע, שהנידון הוא סוחר סמים".

במקרה דנן, עקב שגגה לא חזרה המאשימה על בקשתה להכריז על המשיבים כעל סוחרי סמים טרם מתן הכרעת הדין, אף כי הדבר צוין על גבי כתב האישום המקורי וכתב האישום המתוקן, ועל כן הגישה בקשתה לאחר מתן הכרעת הדין.

לגופו של עניין טענה, כי העבירות בהן הורשעו המשיבים מוגדרות בסעיף 1 לפקודה כעבירות "של עסקת סמים", וכן כי עובדות כתב האישום מעידות כאלף עדים על כוונת המשיבים להפיק רווח מן העבירות. בתוך כך הפנתה לכך שהמשיבים הפיקו וגידלו את הסם המסוכן בהיקפים מסחריים תוך שימוש בקרקע החקלאית שברשותם; שהסמים שנתפסו ברשותם של המשיבים 2-1 היו בתהליכים שונים של ייצור והפקה, חלקם בייבוש, חלקם ארוזים בשקיות וחלקם בתפזורת; שהמשיב 2 ניסה לבצע עסקה בסם המסוכן; שהמשיבים 4-3 קשרו קשר לגידול והפקה של הסם; ושהמשיב 3 החזיק עם אחר כמות גדולה של סם לצורך מסחר בו.

לגבי משיב 4 טענה המאשימה, כי עניינו לא שונה מיתר המשיבים, כאשר עובדות כתב האישום מלמדות שביקש לגדל בחלקה החקלאית שברשותו סמים שלא לשימוש עצמי, וכאשר לא נשמע מפיו הסבר לגידול ולהחזקה של כמות הסם המסוכן שנתפסה. גם עצם קשירת הקשר עם המשיב 3, לדבריה, שגידל את הסמים לצורך מסחר, מעידה על כוונותיו של משיב 4. מכאן שהמסקנה המתבקשת בעניינו היא שמטרת העבירה המתוכננת הייתה השגת רווח כספי.

טיעוני המשיבים

בא-כוחו של נאשם 3 טען בדיון מיום 15.07.15, כי היה על המאשימה לבקש להכריז על מרשו כעל סוחר סמים בעת מתן הכרעת הדין, ושנוכח התנהלותה והגשת הבקשה בשלב מאוחר יש מקום לדחותה. כן נטען, כי המאשימה עושה שימוש בראיות שהושגו לאחר מתן הכרעת הדין, בהן אמירותיו של נאשם 3 בפני שירות המבחן, על מנת לבסס את התנאים להכרזה, ולדבריו אין מקום להסכים לכך. באופן ממוקד יותר ביחס למשיב 3, נטען כי לא קיימת כל ראיה לכך שהפיק רווח כלשהו מן העבירות ושמדובר בהשערה בלבד, שעה שמידת ההוכחה בקשר לכוונותיו צריכה להיות מעל לכל ספק סביר (ע"פ 4496/04). לבסוף נטען, כי העבירות המיוחסות לנאשם 3 נעברו בצוותא עם אחר, שזהותו אינה ידועה, ושבכך יש להקים ספק באשר לכוונות.