ת"ד 3821-06-11 מדינת ישראל נ' טופז

הנאשם זכאי מחמת הספק.

מבוא

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה לאחור בחוסר זהירות ונהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלות של ממש. בכתב האישום נטען כי ביום 19.9.10 סמוך לשעה 17.30 נסע הנאשם לאחור עם רכבו, ג'יפ סוזוקי, ופגע בהולך רגל יליד 1929. עוד נכתב בכתב האישום – הגם שלא היה בכך צורך לשם ביסוס יסודות העבירות המיוחסות לנאשם – כי הנאשם עלה עם הגלגל האחורי של רכבו על רגלו של הולך הרגל. כתוצאה מהתאונה נגרמו להולך הרגל חבלות של ממש (חבלת ראש, אובדן הכרה ושברים בצלעות 6-11 מימין)

פרשת התביעה

2.במסגרת פרשת התביעה העידו הולך הרגל, מר א', הבוחן נסים חורי וגב' ל' ט' שהייתה עדת ראיה. הולך הרגל טען כי הלך עם כלבו בחזרה אל ביתו ועבר דרך רחוב שרת בת"א והתקרב לרחוב עקיבא מאיר. כשלושה מ' לפני מעבר החצייה מימין מצוי כלב הנוהג לנבוח. לפתע, טען הולך הרגל, חש במכה עזה ("מכת מוות") בכתף ימין. הוא הועף אל שפת המדרכה כאשר 90% מגופו על המדרכה והיה נתון במצב של חוסר הכרה כאשר לפתע חש כאב עז ברגל ימין. הוא הרים את ראשו ולדבריו ראה את גלגל רכבו של הנאשם עולה על רגלו. הוא צעק לנאשם לרדת מרגלו (ע' 2 ש' 20-24). לטענת הולך הרגל, הפגיעה בו הייתה מאחור והוא לא הבחין ברכב הנאשם לפני הפגיעה ( ע' 2 ש' 27-28 וע' 3 ש' 18-19). כאן המקום לציין כי בחקירה במשטרה מסר הולך הרגל גרסה שונה. בחקירה מיום 11.10.10 מסר כי בעקבות החבטה שספג נותר לשכב והנאשם המשיך בנסיעה לאחור נגד כיוון התנועה ועלה על רגל ימין של הולך הרגל. בה בעת, ומבלי להסביר כיצד הדבר מתיישב עם הדברים שצוינו זה עתה, מסר הולך הרגל לחוקר כי ראה את הנאשם לראשונה רק לאחר הפגיעה בו הואיל וקודם לכן היה חסר הכרה. נקודה נוספת בה לא הצטיינה עדות הולך הרגל בעקביות נוגעת למקום האימפקט. בוחן התנועה מר חורי ציין, מבחינתו בצדק, כי אינו יכול לקבוע את מקום האימפקט בתאונה. הולך הרגל ציין בעדותו בבית המשפט כי היה על המדרכה בעת האימפקט. הולך הרגל מסר עם זאת גרסה שונה לחוקר המשטרה. על פי דבריו לחוקר אינו יכול לדעת אם היה על המדרכה או על הכביש וכי קיימות 2 אפשרויות (שהן למעשה כל האפשרויות) – או שהלך על המדרכה או "שזזתי צעד אחד לכיוון הכביש כדי לעבור את הנביחות של הכלב". כאשר החוקר העמיד את הולך הרגל על כך שיש סתירה בגרסאותיו לעניין מקום האימפקט השיב הולך הרגל "היום לאחר מחשבה מעמיקה יותר אני מוסר לך שעשיתי צעד אחד לכיוון הכביש". גרסה זו של הולך הרגל, לא הפריעה להולך הרגל לציין בעדותו בבית המשפט כי בעת האימפקט היה על המדרכה (ע' 4 ש' 5-6, 11, 12 וע' 5 ש' 1-2)

3.כאן המקום לציין כי חקירת הולך הרגל הופסקה בעקבות מה שתואר בזו הלשון בפרוטוקול מפי הולך הרגל "תשמע, אם אין פה שופטת אני מביא אותך לבית חולים על המקל. אני לא יכול, מהו הוא רוצה לשגע אותי? מה זה הדבר הזה? מה זו החוצפה הזו (בשלב זה העד מניף את המקל לעבר ב"כ הנאשם". בעקבות דברים אלה הודיע ב"כ הנאשם לבית המשפט כי הוא מבקש, בנסיבות, לסיים את החקירה ולהגיש את הודעת הולך הרגל במשטרה (ע' 5 ש' 14-16 וכן ש' 19). בסיכומיו טען ב"כ הנאשם כי בשל אי מיצוי זכותו לחקור נגדית את הולך הרגל בנסיבות שאינן תלויות בו יש לתת משקל אפסי לגרסת הולך הרגל. כמו כן, במסגרת העדות התקבלו מסמכים רפואיים על מצב הולך הרגל בעקבות התאונה. בטופס סיכום אשפוז של הולך הרגל נקבע בנוגע לגפיו כי "קיימת רגישות במישוש כף ימין וכתף ימין".

4.ע"ת 2 הבוחן נסים חורי יצא לזירה לאחר מספר שבועות. לדבריו, לא היה יכול לערוך שחזור של האירוע הואיל והנאשם בחר לשתוק בחקירתו ולא מסר גרסה מפורטת. ע"ת 2 התייחס לתזה שהציג לו ב"כ הנאשם בנוגע לכך שכף רגלו של הולך הרגל נלכדה במרווח שבין הגלגל לכביש. הוא ציין כי הגם שידועים מקרים בהם חפצים נלכדים באופן דומה במרווח זה, לא כך הוא במקרה זה (ע' 8 ש' 29-33 וע' 9 16-25).

5.ע"ת 3 ל' ט'ל' ט' היא למעשה העדה הראשונה בתיק שהעידה בפני כותב שורות אלה וזאת לאחר שביום 24.5.13 פסל עצמו המותב שדן בתיק לבקשת ההגנה נוכח קיומה של הכרות מסוימת בינו לבין ע"ת 3. עם זאת, ההגנה הסכימה כי העדים שנשמעו בפני המותב הקודם לא ישמעו שוב והמשפט יתנהל מאותה נקודה. ע"ת 3 ציינה כי הלכה ברחוב וראתה ממרחק 15 מ' את הולך הרגל מוטל כשחלק מגופו על המדרכה וחלקו על הכביש. לדבריה – עליה חזרה שוב לאחר מכן – "הג'יפ היה מונח לו על הרגליים" (ע' 15 ש' 13-16 וע' 16 ש' 1 ו – 13). ע"ת 3 שללה הסבר לפיו רגלו של הולך הרגל נמצאה מתחת לרכב הנאשם מבלי להיתפס בגלגל (ע' 16 ש' 15-16).

פרשת ההגנה

6.במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשם ושני עדים מומחים מטעמו, אינג' גדי ויסמן וד"ר תומר קרבאל. הנאשם העיד כי עמד מול ביתו כאשר לפתע שמע את צעקת הולך הרגל כי הוא דורך לו על הרגל. הוא פתח את דלת הרכב וראה את הולך הרגל כאשר מחצית גופו על המדרכה והמחצית השנייה על הכביש. לדבריו, נסע קדימה כי הולך הרגל צעק לו כי הוא נמצא על רגלו (ע' 19 ש' 5-6). הנאשם ציין כי אינו יכול לאשר או להכחיש כי גלגל רכבו אכן היה על רגלו של הולך הרגל (ע' 19 ש' 18-19) אך באותה נשימה כמעט שלל בנחרצות אפשרות זו (".. רגלו של המעורב לא הייתה מתחת לגלגל", ע' 20 ש' 10-11). לשאלה הקריטית, אם הנאשם נסע רברס השיב הנאשם בזו הלשון "ש.ת. לא נסעתי רברס. אני חושב שלא נסעתי רברס" (ע' 14 ש' 23). כאשר נשאל לפשר הדמיון בין תשובה זו לתשובה דומה שהשיב במקום אחר ("חושב שעמדתי..") השיב כי מדובר בצורת התנסחות.

7.ע"ה 1 אינג' גדי ויסמן ציין בחוות דעת אותה ערך כי על פי ניתוח הכוחות שפעלו על הולך הרגל בעת הפגיעה הנטענת בו, הייתה צפויה פגיעת הרכב לגרום להולך הרגל ליפול לאותו כיוון כמו ציר האורך של הרכב, היינו במקביל לרכב, ולא בניצב לו כפי שנצפה על ידי הנאשם (ע' 20 ש' 20-28). ע"ה 1 השיב כי אין הבדל לעניין הכוחות הפועלים בין נסיעה קדימה לנסיעה אחורנית אם כי לא מוכרת לו ספרות העוסקת בנסיעה לאחור (ע' 21 ש' 24-25 וע' 21 ש' 26).

8.ע"ת 2 ד"ר תומר קרבאל, מנהל המרפאה לאורתופדיה גריאטרית בבית החולים תל השומר, מסר חוות דעת המתמקדת בגרסה שהועלתה בכתב האישום ובמהלך המשפט לפיה גלגל הרכב עלה על רגלו של הולך הרגל. לטענת ע"ה 2 "לא יתכן שעלה כזה משקל ולא הותיר כל סימן" (ע' 27 ש' 10). לדבריו, פגיעה כזו בגילו של המעורב הייתה צפויה להניב "תיעוד ראשוני במיון של נפיחות בצקת, סימני לחץ על העור או שטף דם או שברים" ( ע' 27 ש' 8-10). חלף זאת, כזכור, נצפתה אצל הולך הרגל רק רגישות במישוש. בהסתמך על מחקר שנערך לעניין נטען כי מתוך 100% נפגעים בתאונות עם אנרגיה גבוהה ( כמו תאונות דרכים) 92% טופלו באמצעות ניתוח ואילו 8% הנותרים טופלו בגבס ללא דריכה למשך 4-6 שבועות (ע' 28 ש' 5-20 וש' 24).

דיון והכרעה

9.לכאורה, יש די בחומר הראיות על מנת להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום. למעשה, וכפי שיפורט להלן, עולה מחומר הראיות ספק לגבי אופן התרחשות התאונה כפי שתואר בכתב האישום. מספק זה רשאי הנאשם ליהנות. ודוק: אין בכוונתי לטעון כי אין מדובר באירוע תאונתי. ברי מעיון במכלול הראיות כי באירוע תאונתי עסקינן. ברם, לא ניתן להרשיע את הנאשם בגרימת "תאונה" מבלי לפרט כיצד אירעה תאונה זו ולאפשר לו להתגונן בהתאם. בעניין זה, כאמור, לא שוכנעתי כי התאונה נגרמה כפי שתואר בכתב האישום וזאת במידת ההוכחה הדרושה בפלילים. להלן אנמק עמדתי.