חדד נ' מדינת ישראל

1.עניינה של התביעה שלפניי בטענות התובעים על כך שנמנעה הגעתם באוטובוס למשמרת מחאה שאמורה הייתה להתקיים באתר העתיקות בסוסיא ביום 22.9.2013. אין מחלוקת שבאותו יום התקיים באתר אירוע בהשתתפות זמרים שאורגן על ידי המועצה האזורית הר חברון. עוד אין מחלוקת שאף שהאוטובוס שבו הגיעו התובעים לא הורשה לעבור צומת מסוים, חלק מהתובעים המשיכו רגלית לכיוון סוסיא וקיימו את משמרת המחאה, וחלקם חזרו לירושלים מבלי לקיים את משמרת המחאה.

השתלשלות האירועים וטענות הצדדים

2.התובעים הם קבוצה של פעילי זכויות אדם. ביום 22.9.2013 התובעים (יחד עם קבוצה של שישה פעילים נוספים) נסעו באוטובוס לכיוון סוסיא, לטענתם כדי לקיים משמרת מחאה (יוער כי בכתב התביעה כתבו התובעים שהגיעו בקבוצה של 14 פעילים. צפייה בסרטונים מעלה שבאוטובוס היו 15 אנשים, אולם אפשר שמספר זה כלל גם את נהג האוטובוס. מכל מקום, בין כך ובין כך, אין הדבר מעלה או מוריד ביחס לשאלות המתעוררות בתביעה). באיזור קריית ארבע עצרה המשטרה את האוטובוס, ושוטר שעלה לאוטובוס ביקש לקבל את תעודות הזהות של הנוכחים כדי לבחון האם יש מורחקים מהאיזור. בנוסף ביקש השוטר לבדוק את תוכן השלטים שהביאו עימם וצילם חלק מהשלטים. התובעים טענו כי עוכבו באוטובוס כ-45 דקות ולאחר מכן האוטובוס הורשה להמשיך בנסיעתו. לאחר כארבעה קילומטרים (בצומת בית חגי מזרח) עצרו את האוטובוס חיילי צה"ל. מסרטונים שצולמו במקום והוגשו בהסכמה עולה כי קצין צה"ל שהיה במחסום אמר לתובעים שהם אינם רשאים להמשיך בדרך ועליהם לשוב על עקבותיהם. הקצין אמר להם שיש "צו רידוד" והוא הציג את הצו בפניהם. התובעים קראו את הצו וצילמו אותו. התובעים טענו בכתב התביעה כי בכל אותה עת המשיכו רכבים אחרים לנסוע ולעבור את הצומת באופן חופשי. לטענת התובעים, מאחר שהצו אסר על מעבר בצומת עצמו, חלק מהנוכחים ירדו מהאוטובוס והמשיכו רגלית לכיוון סוסיא תוך שהם עוקפים את הצומת. התובעים טענו כי בתחילת דרכם ליווה אותם ג'יפ צבאי, ובהמשך ליווה אותם רכב אזרחי של כוחות הביטחון. בשלב מסוים הגיעה מכונית שאספה את תובעים 5-2 לכיוון סוסיא. לטענת התובעים, רכב הביטחון האזרחי הוסיף ללוות אותם, ובכניסה ליישוב הפלסטיני זיף הרכב חסם אותם. תובעים 5-2 ירדו מהמכונית והמשיכו רגלית. בסופו של דבר תובעים 5-2 הגיעו לסוסיא וקיימו משמרת מחאה משותפת עם תושבים פלסטינים. יתר התובעים (1, ו-8-6) נותרו באוטובוס וחזרו לירושלים. בדרכם חזרה עצרה אותם המשטרה שוב, ואותו שוטר שעצר אותם קודם ביקש לקבל את הפרטים של תובעים 1, ו-8-6, בטענה שפרטי הזהות שנרשמו קודם לכן נמחקו בטעות.

3.התובעים טענו כי בנסיבות העניין הייתה חובה על המשטרה וכוחות צה"ל לאפשר לתובעים להגיע באוטובוס למקום משמרת המחאה בסוסיא, וככל שהיה צורך בכך בהמשך, לפזר את משמרת המחאה במקום למנוע את קיומה מראש. לפי הטענה, מדובר בהתנהלות תמוהה, כיוון שממילא התובעים יכולים היו להגיע למקום רגלית, וממילא היו פרוסים כוחות רבים באיזור. ביום 10.10.2013 הגישו התובעים תלונה לפרקליטות הצבאית לעניינים מבצעיים. ביום 12.2.2014 החליט סגן הפרקליט לעניינים מבצעיים לסיים את הטיפול בתלונה מבלי להעבירה לטיפול מצ"ח. במכתב נכתב כי החיילים פעלו כדין הואיל והתובעים ביקשו לקיים אסיפה בלתי חוקית שלא קיבלה היתר לכך מהמפקד הצבאי בהתאם להוראות הצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת (אזור הגדה המערבית) (מס' 101), תשכ"ז-1967 (להלן: צו 101). בעקבות מכתב זה החלה חליפת מכתבים בין התובעים לבין סגן הפרקליט לעניינים מבצעיים. לטענת התובעים, בשום שלב באירוע לא נאמר להם שהם אינם רשאים לנסוע למקום באוטובוס כיוון שלא תיאמו את משמרת המחאה בהתאם לצו 101. בכלל זאת, התובעים טענו שהדבר לא נכתב בצו הרידוד שהוצג להם. בנוסף טענו התובעים כי צו 101 בפועל אינו מוחל על ישראלים, וכי החקיקה הרלוונטית להם מצויה בפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה). כך, נטען כי בהתאם לסעיף 83 לפקודת המשטרה, יש חובה לתאם משמרת מחאה של יותר מחמישים אנשים, בעוד שהם הגיעו בקבוצה של 14 אנשים ועל כן לא נדרש רישיון לקיום המחאה. התובעים טענו עוד כי אף אם צו 101 היה חל בעניינם יש לקבוע כי אין המדובר ב"אסיפה" כאמור בצו – היינו, לא מדובר בהתקהלות במקום שבו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני.

4.התובעים טענו שעיכובם שלא כדין מבסס את עוולת כליאת השווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן מבסס עוולת רשלנות של השוטרים והחיילים. לטענת התובעים, השוטרים והחיילים לא עשו כל שביכולתם כדי למנוע את הפגיעה בתובעים או להקטינה; פעלו משיקולים זרים כדי להרתיע את התובעים ממימוש חופש הביטוי; חרגו מסמכותם; עיכבו את התובעים ללא הצדקה עניינית; ניסו למנוע מראש את משמרת המחאה; חרגו מסמכותם כאשר עיכבו את האוטובוס פעם נוספת וכאשר בחנו את תוכן השלטים שהביאו עימם, וכאשר החליטו לסגור את התלונה מבלי להעבירה לבדיקת מצ"ח. עוד טענו התובעים כי הנתבעת – מדינת ישראל – אחראית באחריות שילוחית למעשי כוחות הביטחון והמשטרה; וכי הנתבעת וכוחות הביטחון השונים הפרו חובות חקוקות, תוך שהפנו לתשעה דברי חקיקה שלשיטתם הופרו. התובעים טענו שנגרמו להם כאב וסבל בגין עיכובם לשווא, הגבלת תנועתם וחירות הביטוי שלהם, באופן המזכה אותם בפיצוי בסך של 10,000 ש"ח לכל אחד. בנוסף התבקש בית המשפט לפסוק להם פיצוי בגין עוולה חוקתית ובגין נזק ראייתי. כמו כן נטען כי יש להורות על פיצוי עונשי כדי להביע סלידה ממעשי הנתבעת.

5.בכתב ההגנה נטען כי לא היה לתובעים היתר לקיים את משמרת המחאה בהתאם לדין החל באיזור וכי על אף חשיבות החופש להפגין, יש לאזן בינו לבין יתר הזכויות – במיוחד בשטח שמצוי בתפיסה לוחמתית. לטענת הנתבעת, משטרת ישראל וכוחות הביטחון נערכו מבעוד מועד לשמירת הסדר הציבורי ולאבטחת האירוע. ביום האירוע הגיע לידי כוחות הביטחון מידע על כך שקבוצת פעילים פוליטיים מתכננת להגיע ליישוב סוסיא במטרה למחות כנגד ההופעה וליצור פרובוקציה שעלולה להביא לחיכוך אלים והפרות סדר. הנתבעת טענה כי סמוך לשעה 18:00 עוכב האוטובוס של התובעים, ונמצאו בו שלטים רבים בגנות המופע. לטענת הנתבעת, בחלוף כ-15 דקות האוטובוס שוחרר לדרכו. באיזור צומת בית חגי נמנע מהרכב להמשיך לנסוע לכיוון היישוב סוסיא מכוח צו הרידוד. לפי הטענה, צו הרידוד הוצא לאחר הפעלת שיקול דעת ובהתאם לסמכויות המפקד הצבאי על פי סעיף 316 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן: הצו בדבר הוראות ביטחון) ויתר הסמכויות על פי הדין השורר באזור יהודה והשומרון ותחיקת הביטחון, ולרבות תקנה 122 ו-122א לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. בכתב ההגנה צוין כי חלק מיושבי האוטובוס המשיכו רגלית לכיוון סוסיא וחלקם נשארו באוטובוס ששב על עקבותיו. לפי הטענה, בדרכו חזרה עוכב האוטובוס שוב לשם רישום מספר תעודות הזהות של יושביו, ושוחרר כעבור מספר דקות. הנתבעת טענה כי על מנת לשמור על ביטחונם ושלומם של מי שהחלו ללכת ברגל הוקצה ג'יפ צבאי שליווה אותם בדרכם, ולאחר מכן הצטרף רכב אזרחי של כוחות הביטחון. בכניסה ליישוב זיף הרכב נעצר והובהר ליושביו שהם לא יכולים להמשיך לכיוון סוסיא. זאת, לפי הנטען, לנוכח כוונתם המוצהרת של היושבים ברכב לערוך אסיפה בלתי חוקית אשר לא קיבלה היתר לכך מהמפקד הצבאי כנדרש על פי הוראות צו 101.

6.לטענת הנתבעת, החופש להפגין כפוף באיזור יהודה והשומרון להוראות הדין, ובכלל זאת להוראות צו 101. מהצו עולה שיש חובה לקבל רישיון מהמפקד הצבאי לצורך קיום תהלוכה, אסיפה או משמרת. משזה לא התבקש ולא ניתן, כוחות הביטחון לא נערכו לאפשר את האסיפה. משכך, נטען כי הואיל והתובעים לא פעלו כנדרש, יש לדחות את טענתם לפיה נמנעה מהם האפשרות לממש את זכותם להפגין במקום. כמו כן נטען כי תובעים 5-2 מימשו את זכותם להפגין, ולכן ביחס אליהם כלל לא קמה עילת תביעה. הנתבעת הוסיפה כי פעלה כדין; כי לתובעים יש אשם תורם מכריע בעצם הגעתם לאיזור ללא קבלת היתר כנדרש בהתאם לצו 101 וכי לא מתקיים קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין מעשה או מחדל אותו ניתן לייחס לנתבעת. הנתבעת הוסיפה עוד כי התובעים לא הראו מהם נזקיהם וכיצד כומתו וכי הנזקים הם מופרזים ומוגזמים. עוד נטען כי הנתבעת (באמצעות האורגנים השונים) לא יכולה הייתה למנוע את האירוע וכי התובעים הם שאחראים לתוצאותיו ולא פעלו לשם הקטנת הנזק.

7.לאחר שהתקיימו מספר דיונים והצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יוגשו סיכומים בכתב, ופסק הדין יינתן על יסוד החומר העובדתי, ללא צורך בחקירת המצהירים מטעם בעלי הדין.

דיון והכרעה