ת"א 9460-06-12 אילניה כפר שיתופי בע"מ נ' שקד

לפני תביעה לפינוי וסילוק יד שהגישה אגודה שיתופית אילניה (להלן: "אילניה" או "האגודה") כנגד הנתבע, מר שלום שקד (להלן "שקד"), אשר רכש זכויות במשק 66 (להלן: "הנחלה") המצויה בשטח היישוב, מצד ג', מר חנוך טיקוצ'ינסקי (להלן "טיקוצ'ינסקי").

כתב התביעה הוגש בתחילה גם כנגד ארבעה נתבעים נוספים – יורשי טיקוצ'ינסקי, אשתו, הסוכנות היהודית וממ"י. במהלך ניהול התיק חזרה בה התובעת מתביעותיה כנגד הנתבעים האחרים והתביעה נגדם נמחקה ללא צו להוצאות.

כתב התביעה הוגש בתחילה בעילה של פינוי וסילוק יד, כאשר בין הסעדים המבוקשים שירבבה התובעת סעד הצהרתי על בעלותה בנחלה. בהחלטתה מיום 10.11.14, אשר עסקה בבקשה לסילוק התביעה על הסף שהגיש הנתבע, הורתה כבוד השופטת עירית הוד על פיצול הסעדים בשל היעדר סמכות בית המשפט השלום לדון בשאלת הבעלות. לפיכך הסעד אשר יידון בפסק דין זה הינו סעד הפינוי וסילוק היד בלבד.

עיקרי המחלוקת בין הצדדים

התובעת, אגודה שיתופית, טוענת כי הינה ברת רשות במשבצת המושב אילניה מתוקף "הסכם משולש" אשר נחתם בין המנהל, הסוכנות היהודית והאגודה.

הנחלה שבנדון הוחכרה ע"י הסוכנות היהודית לבני הזוג טיקוצ'ינסקי בשנת 1978.

בשנת 2004 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בהפ 10726/99, זאת לאחר ששקד הגיש בשנת 1999 המרצת פתיחה בה ביקש סעד הצהרתי לפיו הוא בעל הנחלה (ה"פ 10726/99 שמואל שקד נ' חנוך טיקוצ'ינסקי ואח').

במהלך ניהול התיק התברר כי טיקוצ'ינסקי ושקד ערכו ביניהם הסכם בשנת 1994 לפיו כל הזכויות בנחלה יועברו לידיו של שקד. לאחר דיון ארוך בטיעוני הצדדים, קבעה כבוד השופטת גדות בפסק הדין כי הזכויות בנחלה שייכות לשקד, בכפוף למילוי תנאים מסוימים אותם מנתה בפסק הדין מצד הנתבעים האחרים בתיק – מושב אילניה, האגודה השיתופית, מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית לא"י.

לעניין מושב אילניה (האגודה) נמנו בפסק הדין שני תנאים לשם מימוש זכויותיו של שקד כרוכש הנחלה: סילוק מלוא חובותיהם של חנוך ורוזה טיקוצ'ינסקי לאגודה ; אישורים מכל המעקלים, אשר מכתבי העיקול שהטילו על הנחלה הגיעו לידי האגודה, כי העיקולים הוסרו.

לטענת התובעת, בהתאם ל"חוזה המשולש" נקבע כי ללא קבלת אישור האגודה לא ניתן להעביר את הזכויות בנחלה למבקש. התובעת טוענת כי על אף שכך נאמר למבקש פעמים רבות בעבר, הוא לא פעל להסדרת חברותו באגודה, תוך עמידה בתנאים אשר מעמידה האגודה למעוניינים לכל מועמד המעוניין להצטרף כחבר לאגודה. לדידה, קבלה לחברות הינה תנאי לקבלת אישור האגודה להעברת הזכויות, ולכן, ההסכם בין טיקוצ'ינסקי ובין שקד תקף בינם ובין עצמם בלבד, ובפועל אין לשקד כל זכויות בנחלה.

התובעת טוענת כי מאחר והזכויות בנחלה הינן חוזיות בלבד, וכן לאור העובדה כי עפ"י הפסיקה והחוק המעניקים לאגודה שיקול דעת רחב בשאלת קבלתו של חבר חדש לאגודה, תוך שהתערבות בשיקול דעת זה ייעשה במשורה ובמקרים חריגים, הרי שיש לסלק את ידו של שקד מהנחלה.

הנתבע שקד טוען מנגד, כי אין לתובעת כל עילה לגיטימית לסלקו מהנחלה. לדבריו, מעת שהאגודה הייתה נתבעת בהליך אשר התנהל בין השנים 1999-2004 בתיק הפ' 10726/99, ומאחר ולא העלתה דאז כל תביעה לפינוי הנחלה וכן העמידה תנאים אשר קיבלו תוקף במסגרת פסק הדין לשם רכישת הזכויות בנחלה, הרי שעומד כנגדה פסק דין חלוט בסוגיה והיא מושתקת מלהעלות כל טענה נגדית כעת. כמו כן, לאור העובדה כי פסק הדין ניתן בשנת 2004, שמונה שנים טרם הגישה התובעת תביעה זו, בהם פעל שקד למימוש זכויותיו ואף התגורר (הוא או בנו) בנחלה, הרי שחלה התיישנות על עילת התביעה ומלכתחילה לא עומדת לתובעת כל זכות לטעון כנגד זכותו בנחלה ו/או לעתור לפינויו.

ביתר תוקף טוען הנתבע, כי פעולתה של התובעת בהגשת התביעה נגועה בחוסר תום לב מובהק וקיצוני, ועומדת בניגוד לערכי הצדק, זאת שעה שבהתאם להוראות ולתנאים שהעמידה האגודה פעל הוא לסילוק כל החובות שרבצו על הנחלה, לסילוק העיקולים, וכן לתשלום חובות אשר חלו על טיקוצ'ינסקי, כל זאת משך כעשר שנים, תוך שהאגודה מעבירה מסר הן בכתב והן בע"פ לפיו תשלום החובות הינו המכשול היחיד העומד בפניו לשם קבלת חברות באגודה והסדרת העברת הזכויות כדין. כמו כן טוען הנתבע כי לאורך כל התקופה שילם את מיסי האגודה אשר נדרשו ממנו על ידה, כסדרם, וזאת במסגרת ההנחה כי נחשב הוא לחבר אגודה.

כן טוען הנתבע, כי בעבר (בסביבות שנת 1999) ביצע את כל הדרוש במסגרת הליך בקשת חברות סטנדרטי כפי שנדרש ממועמד לחברות – העביר המלצות מגורמים שונים, הוזמן לראיון עם אשתו בפי נציגי האגודה, אשר בסופה אף נאמר לו בע"פ כי התקבל לחברות. בהמשך, כפי שנאמר לו, מבנה המזכירות נשרף, כולל החלטתה החיובית של מזכירת הוועד דאז – גב' רבקה רגב.

לעניין זה טוען הנתבע כי התובעת לא הביאה כל ראיה מצדה על מנת להפריך את טענותיו באשר לקבלתו לחברות בעבר – כך לדוגמה נמנעה מלהביא לעדות את בעלי התפקידים אשר כיהנו באותה עת באגודה, ו/או להמציא מסמכים מתהליך הקבלה לחברות אשר התקיים, כאשר הימנעות זו עומדת לחובתה של התובעת.

הנתבע טוען עוד, כי נעשו עשרות פניות מצדו הן בכתב והן בע"פ לעניין העברת הזכויות בנחלה, אך אלו לא נענו באופן ענייני ע"י האגודה. הנתבע צירף את תיעוד חלקן של הפניות החל משנת 2007 ועד לשנת 2010. לטענת הנתבע, רק משפנה לאגודה שוב ביום 13.5.2012, במכתב בו מודיע ב"כ הנתבע כי סילק את כל החובות הרובצים על הנחלה, פתחה האגודה בהליך זה לשם סילוקו מהנחלה וזאת מסיבות לא ענייניות, ביניהן ויכוח אישי שהיה לבנו של הנתבע עם אחד מחברי ועד האגודה.

בהקשר זה יש לציין, כי במסגרת דיון מקדמי שהתנהל ביום 21.3.13 הסכימו הצדדים כי יפעלו לקידום הליך קבלתו של הנתבע כחבר באגודה, ובהתאם העביר הנתבע בקשה נוספת להתקבל לחברות לה צירף את הנספחים וההמלצות הנדרשות, וכן נערך לו ראיון בפני חברי הועדה המקבלת של האגודה. ביום 24.6.14 העבירה האגודה מכתב לקוני בו היא מודיעה על החלטתה לאמץ את המלצת וועדת הקליטה של האגודה שלא לקבל את הנתבע לחברות. בהקשר זה יש לציין כי הנתבע הגיב במכתב ערעור, ובו אף ביקש לקבל לידיו את פרוטוקול הדיון שנערך בעניינו, בקשה שלא נענתה ע"י האגודה. ביום 30.7.14 דנה האסיפה הכללית של האגודה בערעורו של הנתבע על ההחלטה שלא לקבלו לחברות, כאשר בהצבעה אשר נערכה בסוף הדיון הצביעו שני חברים בעד קבלתו לחברות של הנתבע ו-27 חברים הצביעו נגד.

הנתבע טוען כי אין כל מניעה כי יחזיק בנחלה, אף אם אינו חבר אגודה, וזאת בהתאם להחלטה 970 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 9.6.2003 שכותרתה "זכותו של מי שהפסיק להיות חבר באגודה שיתופית להיות בעל זכות של נחלה", ובה מפורט כיצד יש לאגודה לנהוג בבעל נחלה שאינו חבר אגודה.

כן טוען הנתבע כי לאגודה אין כל מעמד אשר מכוחו היא יכולה לתבוע את פינויו מהנחלה; עפ"י אישור הזכויות, בעל הזכויות בנחלה הינו טיקוצ'ינסקי, אשר קיבל את הזכויות בה בשנת 1973. בנוסף, הגורמים אשר רשאים בהתאם ל"חוזה המשולש" להעלות טענות כלפי בעלותי בנחלה הינם מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, וגופים אלו לא הביעו התנגדות לזכויותיו של הנתבע בנחלה. בהתאם, אין לאגודה כל הרשאה להעלות טענת פינוי וסילוק כאמור. בנוסף, כפי שהתברר, החוזה המשולש הינו חוזה אשר תוקפו מוארך מעת לעת, כאשר החוזה האחרון הנמצא בידי האגודה מסתיים בשנת 2012, ומבלי שהאגודה הציגה במהלך הדיון חוזה תקף. בהתאם, אף מבחינה חוזית, נראה כי לא עומדת לאגודה רשותה החוזית לפעול לסילוק הנתבע מהנחלה.

הנתבע טוען כי לאגודה היה אינטרס להציג בפניו מצגים כוזבים לפיהם הם רואים בו חבר אגודה וזאת על מנת שימשיך וישלם חובות, אשר חלקם חובות החלים על חברי אגודה בלבד. כחוב כזה הציג הנתבע את חובות האגודה עפ"י "הסדר המעטפת" אשר הינו הסדר שנועד לסלק חובות קודמים של האגודה לנושיה, שביניהן הסוכנות היהודית, כאשר לעניין זה צירף הנתבע הן את פסק המשקם מיום 3.5.12 בו קובע המשקם כי הנתבע הוא שפרע את כל חובות האגודה, עליו חתומים בין היתר נציגי האגודה, וכן תשלומים שונים אשר שילם לנאמן – עו"ד ערן ריף, כאשר על גבי אישור התשלום הוסיף עו"ד ריף הערה בכתב ידו כדלהלן:

..

"לאחר הפקדת השיק נודיע על סילוק החוב למשקם ותינתן הסכמה להעברת הזכויות במשק".

לעניין זה הפנה הנתבע לסעיף 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות ) תשל"ג – 1973, (להלן "התקנות") הקובעות כי :

"2א. נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה."

בהתאם, טוען הנתבע כי הציג ראיות מרובות ומספקות לכך כי האגודה נהגה בו מנהג חבר לאורך שנים רבות, ובמיוחד עת ששילם את חובות האגודה בה חייבים חברים בלבד, ולכן, אפילו מטעם זה בלבד, יש לדחות את התביעה.

בסיפא מוסיף הנתבע כי הסעד המבוקש במסגרת התביעה אינו יכול לעמוד, אף מהטעם של פגיעה קשה בזכויותיו הקנייניות בנחלה, במסגרת הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, זאת כאשר אין מחלוקת כי רכש את הזכויות בנחלה לפני כ-22 שנה כדין, וכאמור לאור העובדה כי האגודה לא ראתה לטעון כנגד רכישה זו במשך כל התקופה על אף היותה מודעת לה כאמור.

במהלך הדיון העידו בפני מר אהרון גודס, מזכיר האגודה (להלן "גודס") מטעמה של התובעת ומר שמואל שקד, הנתבע, כעד יחיד מטעמו.

דיון והכרעה

הפכתי בנתונים ובראיות שהוצגו בפני, ושוב הפכתי בהם, ולא הצלחתי למצוא כל עילה רלוונטית לתביעת הפינוי המונחת בפני, מלבד – כפי שצף ועולה מהחקירות החוזרות שהתנהלו, עניינים קטנוניים שבין אדם לחברו. לאחר שמנפים את טענותיה של התובעת, ולאחר שבהסתכלות ראשונה ואף שנייה קיים קושי מהותי לאתר את הסיבה בגינה נדרש הליך הפינוי המתנהל, נראה כי הבסיס המוסווה של תביעה זו, הינו חוסר שביעות רצון כזה או אחר של שכני הנתבע מהתנהלותו בנחלתו, ובמיוחד כאשר אחת מהשכנות הינה לא אחרת מאשר בתו של מזכיר האגודה, אשר הוא זה אשר אף ניהל הליכים אלו בשמה.

לאחר שפגה השתוממותי על יכולתה של התובעת לנהל הליך ארוך, מייגע ובלתי מבוסס זה, אני קובעת כי דין התביעה להידחות, וזאת מהטעמים שאמנה להלן.

היעדר עילה לפינוי וסילוק יד

טענתה של התובעת כנגד הנתבע התבססה על הפררוגטיבה הקיימת לה, לכאורה, כאגודה, לסרב לקבל לשורותיה חברים עפ"י קריטריונים שונים ובהתאם להליך הקבלה שהיא מקיימת. בהתאם, לטענתה, משלא עבר הנתבע הליך חברות מסודר, הרי שהיא רשאית שלא לאשר את קבלתו לחברות וכתוצאה מכך למנוע את העברת הזכויות במינהל על שמו, וזאת מהכוח שניתן לה במסגרת ה"חוזה המשולש". לראיה הציגה האגודה את תגובתו של ממ"י לבקשה לרישום זכויות אשר העביר הנתבע, לפיה העברת הזכויות כפופה לאישור האגודה של אילניה ולחתימה על מסמכי העברת הזכויות.

דא עקא, כפי שהדגיש הנתבע, אין המדובר בענייננו על תביעת בעלות; מדובר בתביעה לפינוי וסילוק יד, הא ותו לא. חברותו או אי חברותו של הנתבע באגודה, אינה מעלה או מורידה בכל הנוגע לזכויותיו האובליגטוריות בנחלה, אשר עליהן אין חולק. לפיכך, אף אם ישנו נגף ומכשול אותו מעמידה האגודה בעת הזאת בפני רישום הזכויות על מנת לסיים את הליך הרכישה ולהקנות לזכויות מעמד קנייני, הרי שנגף זה אינו מפקיע את זכויותיו של הנתבע בנחלה. התובעת לא העמידה כל טעם לפינוי הנתבע מהנחלה מלבד הניסיון להגדירו כ"פולש" (כפי שעולה מחקירתו הנגדית של מר גודס). בהיותו בעל הזכויות בנחלה, אף אם אלה לא נרשמו על שמו במנהל, ובהתאם לפסק דינו החלוט של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ואף בעצם מגוריו של הנתבע בנחלה לכל הפחות משנת 2006, הרי שהוא המחזיק במקרקעין כדין.

ההגנה לבעלים ולמי שזכאי להחזיק בקרקע מוסדרת בסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן "חוק המקרקעין"), הקובע:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה (ע"א 422/75 מזעקי נ' חדד [1], בעמ' 528, וכן רעא 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 304 - מאגר נבו).

התובעת לא הוכיחה ולו רכיב אחד מבין השניים. כפי שעולה מהחוזה המשולש, אשר צורף לתצהיר הנתבע, האגודה הינה "ברת רשות" במשבצת הקרקע של היישוב אילניה, כאשר בעל הקרקע הינו מנהל מקרקעי ישראל, והשוכרת הינה הסוכנות היהודית, אשר היא המעניקה לאגודה את הרשות להשתמש בקרקע למטרות מוגדרות ולתקופה קצובה.

כפי שהראה הנתבע, לחוזה תוקף של שלוש שנים המוארך מעת לעת, כאשר התובעת לא הצליחה להוכיח כי קיימת הארכה לחוזה מאוחר לשנת 2012. אף אם אקבל את ההנחה כי החוזה מוארך באופן אוטומאטי בהתאם לנוהג שהתפתח, אף ללא חתימות פורמאליות, הרי שזכותה של האגודה להחזיק בקרקע הינה זכות משנה הנגזרת מהסכמת הבעלים – ממ"י. ממ"י נתבע כאמור בהליך זה, אך העביר הודעה לפיה לא יתנגד להעברת הזכויות בהתאם לנהליו ולכלליו. בהקשר זה הבהיר המנהל אומנם, כי בין היתר נדרשת הסכמת האגודה להעברת הזכויות ולכן לא בוצעה זו עד היום. מכך אני למדה, כי זכותה של האגודה להחזקה בקרקע הינה זכות "חלשה", של ברת רשות, אשר כפופה להחלטות המינהל. כן יש לציין בהקשר זה, כי אף הסוכנות היהודית נתבעה במסגרת ההליך, ואף הגישה במסגרתו כתב הגנה. בכתב ההגנה של הסוכנות, עומדת היא על כך שלדידה אכן רכש הנתבע את הזכויות בנחלה כדין. יתרה מכך, מדגישה הסוכנות, כי בהתאם לחוזה המשולש, וככל שייקבע כי אין לנתבע זכות בנחלה, הרי משנפטר בעל זכות בנחלה ויורשיו אינם דורשים את נחלתו, הזכות חוזרת לידי הסוכנות. התובעת לא עסקה כלל בטענה זו של הסוכנות, כך שכאמור, לא השתכנעתי כי מלכתחילה קיימת לאגודה זכות להחזיק בנחלה.

כמו כן, ומאידך, לא הוכיחה התובעת את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בנחלה. סעיף 15 לחוק המקרקעין, מגדיר מחזיק כך:

בסימן זה, "מחזיק" - בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו.

בית המשפט העליון, הבהיר כי משמעות המונח מחזיק אינה מחייבת כי המחזיק כדין יהיה דווקא הבעלים הרשום של הקרקע. כבוד השופטת שטרסברג- כהן אישררה הלכה זו באמצעות מתן תוקף לפסק דין של כבוד השופט בכור משנת 1977, כדלהלן:

"

פירוש לסעיף 16 ניתן, בין השאר, על-ידי בית-משפט זה, השופט בכור, בע"א 50/77 [2], בעמ' .436. באותו מקרה, הגיש המשיב תביעה לסילוק ידו של המערער - מסיג גבול - מנכס מקרקעין, שביחס אליו עשה המשיב הסכם רכישה עם בעל המקרקעין.

בעניין חוסר היריבות טען המערער, שהמשיב אינו בעלים רשום של הרכוש ולכן אינו יכול לתבוע את המערער, ותרופתו היא בתביעה חוזית נגד מי שמכר לו את הנכס, וזאת אפילו אם המערער הוא מסיג גבול. בית המשפט קבע, כי אין ממש בטענה זו.

בהתייחס לסעיף 16לחוק המקרקעין אמר השופט בכור, בעמ' 436:

"...נוסח הסעיף עצמו ברור וחד-משמעי והוא מקנה את הזכות לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין וזכות זו מוקנית לא רק לבעל המקרקעין כי אם גם למי שזכאי להחזיק בהם. לאור ניסוחו הברור של סעיף זה, אין ממש בטענות הארוכות של בא-כח המערער המבוססות על כך, שלפי החוק זכות הבעלות נרכשת רק עם ביצוע העסקה על- ידי רישום וכי עד אז אין הקונה רוכש זכויות שביושר ואינו יכול לתבוע מצד שלישי לסלק את ידו מהקרקע שהסכים לקנות. כאן אינה מתעוררת שאלה של זכות שעומדת למערער נגד מוכר הקרקע שעודנו רשום כבעלים ושאינה עומדת לו כלפי המשיב כי המשיב אינו תובע מהמערער יותר ממה שהבעל הרשום זכאי לתבוע ממנו. סעיף 16 דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק... אין פירושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח זכאי להחזיק משתרע גם על מי שקיבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו. לכן אין צורך לדון בכל הטענות של בא-כוח המערערת, שזכות הבעלות של הקונה עומדת לו כלפי צד ג' רק עם השלמת המכר על-ידי רישום, כי גם לפני שהושלמה זכותו לבעלות על-ידי רישום על שמו, מקנה לו החוק אפשרות להגן על זכות החזקה שלו" (ההדגשות שלי - ט' ש"כ) (ראה גם ע"א 211/77 [3]).

"

(עא 288/81 קרן תורה ועבודה נ' אגודת בית כנסת שנת הנצחון עולי אירן, פ"ד לח(4) 533, 541 - מאגר נבו)

כפי שהובהר לעיל, אין כל מחלוקת באשר לזכויות אשר רכש הנתבע מטיקוצ'ינסקי, ו/או באשר לעובדה כי הנתבע (או בנו) מתגוררים בפועל בנחלה מזה מספר שנים. שאלת אי השלמת הרישום, לשם מתן תוקף קנייני לזכויות, הינה בלתי רלוונטית לשאלת אפשרות החלת סעד של פינוי וסילוק הנתבע מהנחלה. משעומדת לנתבע החזקתו בנחלה כדין, לא עומדת לתובעת זכות לפנותו מהקרקע.

חברות הנתבע באגודה

יתרה מכך, ומעבר לדרוש, לאחר בחינה ועיון בראיות שהוצגו בפני, השתכנעתי כי הנתבע הינו בפועל חבר אגודה, וכי רכש זכות זו בהתאם לסעיף 2א לתקנות. 

בהתאם לדין (תקנות האגודות השיתופיות אשר הוזכרו לעיל), דרך המלך לקבלת חברות באגודה הינה להגיש בקשה בהתאם לנוהל שקבעה האגודה בתקנונה ולעבור תהליך של "קבלה לחברות" אותו קבעה האגודה. דא עקא, בצדה של דרך המלך, מעמיד הדין אפשרות להתקבל לחברות באגודה אף ללא הליך קבלה לחברות כאמור, זאת מקום בו נהגו באותו אדם מנהג חבר אגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, זולת אם תקנון האגודה מחריג מפורשות את האפשרות שחבר יתקבל כתוצאה מהוראות סעיף זה.

התובעת צירפה לכתבי טענותיה את תקנון האגודה. עיון בפרק ב' לתקנון, שכותרתו "חברות", מפרט את התנאים לקבלה לחברות באגודה. סעיף 4 קובע כך:

"לא יתקבל אדם כחבר באגודה אלא אם הוא:

• גר דרך קבע באילניה

• בן 18 שנים לפחות

• בעל אופי טוב

• עוסק בחקלאות

• בעלים, חוכר או מחזיק באופן אחר במקרקעין ששטחם לפחות ____ דונם המצויים באילניה

• אינו חבר תאגיד כאמור בסעיף 30 להלן

• תאגיד כאמור בסעיף 5 להלן."

  עיון בהמשך התנאים והסעיפים בתקנון מעלה כי אין בו כל התייחסות לסעיף 2א שבתקנות, ובוודאי אין בו כל הוראה המחריגה באופן מפורש את היכולת לקבלת אדם לחברות בהתאם לסעיף. לפיכך, יש לבחון האם הנתבע נהג משך תקופה סבירה בנסיבות העניין כחבר באגודה, והאם האגודה מצדה נהגה בנתבע מנהג חברים.

   

אין מחלוקת כי הנתבע ו/או בנו מתגוררים בנחלה, לכל הפחות משנת 2006 ואילך, וכן אין מחלוקת כי האגודה לא נקטה כל צעד כנגד הנתבע החל משנת 2004, בה ניתן פסק דין הצהרתי המצהיר על זכויותיו של הנתבע בנחלה, בהליך אשר התובעת הייתה צד לו. כאמור, התובעת לא ערערה על פסק הדין, אשר מונה מפורשות שני תנאים בלבד לשם העברת הזכויות בנחלה אל הנתבע: סילוק מלוא החובות של חנוך ורוזה טיקוצ'ינסקי לאגודה, ואישורים מכל המעקלים כי העיקולים על הנחלה הוסרו. אין חולק כי הנתבע קיים את התנאים הנ"ל במלואם.

בהתאם לראיות שהוצגו בפני, התברר כי הנתבע אף לקח חלק בתשלום חובות האגודה במסגרת "הליך ההסדר". במהלך חקירתו החוזרת של מר גודס מזכיר האגודה הובהר, כי חובות אגודה אלו חלים על חברי אגודה בלבד, כדלהלן:

"ש:אתה יכול להסביר לביהמ"ש מה זה הסדר מעטפת. אני אסביר ותגיד לי אם אני צודק. האם אתה מסכים שהסדר מעטפת זה הסדר שנעשה באמצעות חוק ההסדרים במגזר החקלאי בפני המנהלה להסדרים שבו גובשו כל חובות האגודה עד תאריך 31.12.1989 והאגודה נדרשה לשלם אותם מתוך נכסיה ומתוך חובות חברים. אתה מסכים שזה הסדר מעטפת.

ת:כן.

ש:ביום 20.03.12 נקבע חובו של מר שמואל שקד בפסק משקם סופי, מפנה אותך לנספח 12 לתצהיר של שקד. הוא נתבע עוד קודם אבל ביום זה ניתן פסק דין סופי. בו שמואל שקד שילם את החוב שלו לאגודה, את החוב בגין חלף ערבות ואת החוב לחברת שירותי אשראי, אתה יכול לאשר את זה.

ת:אני מאשר שהוא שילם את זה.

ש:אתה יכול להסביר לביהמ"ש מה זה חלף ערבות.

ת:יש את הערבות ההדדית שהיתה של חברי האגודה ובגין אותו חלף ערבות החלק מאותם חובות שנכנסנו לתוך סעד אחד הכל שולם.

ש:על מי חל חלף ערבותך.

ת:על מי שחתום, רק חברי האגודה."

(פרוטוקול עמ' 9 ש' 27-31, עמ' 10 ש' 1-10)

ובהמשך (עמ' 12 ש' 17-31)

"ש:החוב לנחלות התחיל מיום הקמת הישוב.

ת:אני מניח שכן.

ש:פסק המשקם מסדיר חוב לאגודה, חוב לשירותי אשראי, חוב לסוכנות היהודית וחוב בגין חלף ערבות שאלה חובות של החברים. אבל אדון שמואל שקד לא חייב לסוכנות כלום.

ת:משק 66 חייב.

ש:אז למה לא תבעתם את משק 66, תתבעו את הבית. נניח שאני לא משלם ארנונה, יש חוב ארנונה, תובעים אותי או את הבית.

ת:אני אומר את מה שהיה, ההסדר המעטפת הזו נקבע על כלל חובות האגודה נכון גם לגבי הגורמים האלה שהקראת פה. כלל, כלל כולל כל הנחלות באילניה.

ש:חלף ערבות זה לא אגודה.

ת:רגע. אני אומר בתוך זה גם חלף ערבות היה. לכל נחלה ונחלה, זה היה ההסדר, כך סיכמנו את הסכם המעטפת והסדרת חובות האגודה.

ש:כדי לסגור את הפינה הזו, תאשר לביהמ"ש ששמואל שקד מעולם לא חתם על כתב ערבות לאגודה.

ת:נכון. "

משנשאל גודס מזכיר האגודה בעניין, הוא ענה כי בעצם שקד לא היה צריך לשלם; כי הגבייה לא נעשתה ע"י האגודה אלא ע"י "נאמני ההסדר", "בהתאם להוראות הבנק":

"

ש:תסביר לי, הנתבע לא חבר אגודה.

ת:נכון.

ש:איך חוק ספציפי ייעודי מחילים אותו על מי שלא חבר אגודה. איך מחילים על מי שלא חבר אגודה ולא היה חבר אף פעם ואתם לוקחים את הכסף.

ת:הוא גם לא היה צריך לשלם למשקם.

ש:אתם אמרתם לו.

ת:הוא בכלל שאל אותנו, הוא היה בקשר איתנו. הוא לא דיבר איתנו.

ש:אולי דיבר עם מישהו אחר.

ת:עם מי, אני מרכז את המזכירות של האגודה.

ש:תפתח את נספח 12 לתצהירו.

ת:אני רוצה להודיע משהו שכתוב בפסק המשקם והוא חשוב. את זה הוא לא רוצה לומר.

ש:תסתכל בפסק המשקם, מי הצדדים לפסק המשקם.

ת: אילניה כבר שיתופי, טיקוצ'ינסקי ז"ל והנתבע ובעניין משק 66.

ש:זאת אומרת כך, טיקוצ'ינסקי ז"ל לא היה שם כי הוא ז"ל, אז יש לנו שמואל שקד, להלן קונה המשק והוא משלם לאגודה.

ת:הוא לא משלם לאגודה, האגודה לא לקחה שקל אחד. את כל

ההסדר הוא עשה עם נאמני ההסדר. הידיעה שלי הראשונית בנושא התשלום הגיעה עם פסק המשקם.

ש:איך נקבע החוב לאגודה, לפי מה. לפי הספרים של האגודה.

ת:אנחנו ישבנו עם המשקם, עם נאמני ההסדר ואנחנו הגענו להסדרה של כל חבר באגודת אילניה ישלם 70,000 ₪ נכון לתאריך X בנוסף לזה אגודת אילניה תמכור 10 בתים שהיו ברשותה שהם בתים מקצועיים, בזמנו שהסוכנות בנתה לישוב, הנאמנים ימכרו את הבתים והתמורה תעבור כחלק מתשלום החוב.

ש:מי שהיה לו זכות גם הוא שילם.

ת:כולם. אפילו עבדך הנאמן. זה היה ההסדר.

ש:ממה נובע חוב לשירותי אשראי.

ת:בזמנו אגודת אילניה לקחה הלוואות, אם זה בנקים או כל מקום אחר וגם שירותי אשראי היה חלק מלקיחת הלוואות למימון שוטף של הנושא החקלאי.

ש:איך מטילים חוב של שירותי אשראי על הנתבע 1. למה הוא צריך לשלם את זה.

ת:לא על שקד כפרט, אל תגיד לי שמואל שקד כי הוא לא היה. אף אחד באגודה לא מכיר אותו.

ש:אבל הוא שילם.

ת:הוא לא היחיד, אני שאלתי את נאמן ההסדר של בנק לאומי, שאלתי איך לוקחים כסף ממישהו שלא חבר אגודה, התשובה היתה, מה זה מעניין אותנו, יש חוב, מי שמשלם, מי שמזדכה זה אותה נחלה עבורה הוא שילם. אני מנהל את בנק לאומי.

ש:למה לא הבאת אותו להעיד את אותו עורך דין. ההסבר שלך מופרך.

ת:שאלת אותי וקיבלת תשובה על מה שהיה, למה לא הבאתי אותו? בסדר.

ש:כי לא היה אומר את מה שאתה אומר.

ת:או.קי. "

אציין, כי תשובות אלו של מר גודס, הינן לכל הפחות מיתממות, אם לא מעבר לכך. הרי נאמני ההסדר הינם גורמים העובדים בשיתוף פעולה עם האגודה, זאת אם אינם גורמים מטעמה. בנוסף הוכח, באמצעות הצגת פסק דין המשקם מיום 3.5.12 (נספח 12 לתצהיר הנתבע) כי התובעת הינה צד לכלל הליכים המתקיימים בפני המשקם. בנוסף, ומעבר לצורך אציין, כי בהתאם לתצהירו מר גודס מכהן כמזכיר האגודה משנת 2002 לפחות, כאשר הליכי הסדר החוב התנהלו באגודה במהלך השנים הללו, ועל כן טענתו בדבר היעדר מעורבותו בהליכי ההסדר נראית על פניה בלתי סבירה, זאת במיוחד כאשר כלל ההליכים הנוגעים לנחלה 66 בה עסקינן התנהלו ישירות אל מול הנתבע.

מלבד המגורים בנחלה ותשלום חובות האגודה כאמור, התובעת לא הצליחה להפריך את טענת הנתבע כי התנהל בעניינו הליך קבלה לאגודה כבר בשנת 1999. לעניין זה טען הנתבע כי לאחר שהעביר את המסמכים הנחוצים בבקשת קבלת החברות כפי שנדרש, כשבינם מכתבי המלצה שונים אשר את העתקם צירף לתצהירו (הנושאים תאריכים שונים במהלך שנת 1999), נערך לו ולאשתו ראיון בנוכחות מזכירת הוועד דאז, גב' רבקה רגב, וחברת הוועד גב' רבקה ברונשטיין. הנתבע הציג בחקירתו כך (פרוטוקול עמ' 29 ש'20-31):

"

ש:למה פנית להתקבל לחברות באילניה.

ת:מתי.

ש:כשהגשת את המסמכים.

ת:בשנת 1998 עם גב' ברונשטיין דיברתי ובשנת 1999 הוזמנתי לגב' רגב לוועדת קבלה. הוזמנתי, באתי לשם עם אשתי ועם בני ואז הבאתי את כל המסמכים שביקשו שאביא מי אני ומה אני אז כל מכתבי ההמלצות הבאתי להם. אמרו לי עכשיו תלך ואנחנו ניתן תשובה. לצערי מישהו דאג שלא יהיו מסמכים יותר. או יד המקרה, אני לא בטוח ביד המקרה. דרשתי למה זה קרה אבל זה לא לעניין פה.

ש:איפה זה מופיע בתצהיר שלך. אתה מדבר על סעיף 15 לתצהיר שלך.

ת:יש בסעיף 15.

ש:תראה לי מסמכים שפנית בשנת 99, את מכתבי ההמלצה צירפת בתוך נספח 17, איפה הפנייה שלך, פרוטוקול, אתה אומר שהזמינו אותך.

ת:לא אני שרפתי את המקום, לא אני שרפתי את המסמכים. אני לא יודע איפה המסמכים. אולי שמו אותם בכספת.

ש:לך יש מסמכים.

ת:לי אין מסמכים חוץ מהפגישה שהיתה לי עם רבקה רגב.."

תשובתו של מר גודס לעניין זה בחקירתו הנגדית הייתה כדלקמן (פרוטוקול עמ' 13 ש' 28-31, 14 ש' 1-20):

"

ש:אני אומר לך שבשנת 99, הגיש מר שמואל שקד בקשה להתקבל כחבר לאגודה. מה אתה אומר.

ת:אני לא יודע מזה. הבקשה הראשונה שהגיעה לאגודה בזמן שאני הייתי בתפקיד היתה בתאריך 19.11.2013.

ש:אני מפנה אותך לנספחים 17 לתצהיר של מר שמואל שקד. אתה יודע מי זה בנימין קרייתי. אתה מכיר את השם הזה. בשנת 99 בנימין קרייתי היה ראש עיריית טבריה. הוא שולח מכתב לבעל מושב אילניה, מכתב המלצה על שמואל שקד, הכינוי שלו בעולם זה שמיל. ביום 17.02.99 שולח מר בנימין קרייתי מכתב המלצה לקבלה לחברות. זה בא משום מקום, בטח מישהו ביקש ממנו.

ת:אני 99 לא הייתי בתפקיד, לא יודע אם ביקשו המלצה או לא.

ש:ביום 16.02.99 שולח רו"ח חן נבון, גם הוא מכתב המלצה.

ת:אותו הדבר, 99, לא יודע לתת לך תשובה.

ש:יש תת אלוף אחד שקוראים דוד אגמון, בפברואר 99 גם הוא שלח מכתב המלצה פרטי. האגודה מה עושה.

ת:כל זמן אני לא הייתי, אני ראיתי את זה בדיעבד.

ש:ביום 14.02.99 שולח עיתונאי של מעריב, אבי פלד, גם הוא שולח מכתב המלצה. מה עשיתם בשנת 99 על מנת שיתקבל לחברות.

ת:אני אמרתי את זה מספר פעמים, אני בשנת 99 לא הייתי בתפקיד, אני לא יודע מה עשו, אני לא יודע מה לא עשו. מהרגע שאני התחלתי לתפקד מה נעשה ומה לא נעשה.

ש:התצהיר הזה הוגש לביהמ"ש ביולי 2015, אתה יודע ביולי 2015 שיש טענות ביחס לתקופה שאתה לא מכיר אותה, למה לא הבאת מישהו שהיה ב- 99 חבר וועד לביהמ"ש. ידעתם את כל מה שאני שואל אותך עכשיו ידעתם ביולי 2015. אתה אומר שבשנת 99 אתה לא יודע כי לא היית, למה לא הבאתם מישהו שיודע.

ת:אין לי הסבר. יש את הבקשה שלו להתקבל לחברות ומאז פעלנו. "

התובעת, הינה ישות משפטית עצמאית המתנהלת באמצעות אורגניה. התנהלותה אינה תלויה באישיותו של מזכיר האגודה. טענתו של מר גודס כי אינו מודע לתהליכים אשר התנהלו בעמותה טרם מינויו לתפקיד המזכיר, אינה קבילה ואינה רלוונטית. בהקשר זה, הימנעותה של התובעת מהבאת עדים רלוונטיים לתאריכי האירועים אותם הציג הנתבע בכתבי טענותיו, עומדת לחובתה.

לעניין זה אציין, כי אף התנערותו של מר גודס מפסק הדין אשר ניתן בתיק הפ 10726/99 אינה רלוונטית. כאמור מנה פסק הדין שני תנאים בלבד מטעם האגודה לשם העברת הזכויות, כאשר כפי שעלה מכתב ההגנה שהגישה האגודה בהליך זה, ביקשה האגודה לקחת חלק בהליך כ"משיבה לכל דבר ועניין" בשונה מ"משיב פורמאלי", כפי שהתייחס אליה התובע (הנתבע בענייננו). החתומה על התצהיר מטעם האגודה בזמנו הייתה אותה גב' רבקה ברונשטיין, אשר הייתה מוסמכת לפעול בזמנו בשם האגודה, ואף לקבל ולהציב תנאים בשמה. לעניין זה השיב מר גודס בחקירתו כך:

"

ש:בוא נראה מה כתוב בסעיף 39 לפסק דין (נספח 5). תראה מה קובע פסק הדין. 22 שנה עברו. זכותו של המבקש כפופה לתנאים שהציגו והציבו משיבים 3 – 5 דרישות משיב 3 מושב אילניה סילוק מלוא חובות של טיקוצ'ינסקי לאגודה, אישורים מכל המעקלים שמכתביהם הגיעו לאגודה ויש שני עיקולים שמוזכרים בנספח א' של גב' ברונשטיין. אנחנו יודעים שהעיקולים הוסרו ואנחנו יודעים ששילם את כל החובות של טיקוצ'ינסקי, אתם הגשתם ערעור על פסק הדין הזה.

ת:לא.

ש:זאת אומרת שמבחינת האגודה התנאים שהאגודה מבקשת על מנת להעביר את הזכויות על שם שקד הם שניים. הסרת העיקולים ותשלום החובות. הסיר את העיקולים והסדיר את החובות. מה אתם רוצים.

ת:אנחנו רוצים דבר אחד. זה מה שרצינו.

ש:זה לא כתוב בפסק הדין.

ת:האם יש אפשרות להעביר זכויות ?

ש:אתה משיב, האגודה דרשה תנאים, ביהמ"ש אישר אותם, הוא מילא את התנאים. נקודה.

ת:אני מקבל את מה שאתה אומר, זה מה שכתבו אז האנשים שדרשו, מי שהיה אז בתפקיד, אין לי עניין להתווכח בנושא הזה, אני לא אכנס למה שהיה בשנת 94 או 99 או ב- 80, אני בא ואומר, אני לא יכול לעשות העברת זכויות שלא על פי ההסכמים.

ש:זאת אומרת שיש פסק דין של בית משפט מחוזי בתל אביב, אין עליו ערעור ואתם לא מבצעים אותו, לא מאפשרים ביצוע שלו. אתה מבין את המשמעות.

ת:אני מבין את המשמעות.."

לסיכום כל האמור לעיל, הרי שהחל משנת 1999 היה הנתבע מועמד לחברות באגודה, כאשר במהלך תקופה זו התגורר (הוא או בנו) בנחלה, שילם חובות וכספים המוטלים על חברי אגודה בלבד, כל זאת שעה שחברי האגודה נמנעים מלנקוט כנגדו כל הליך ואך ההיפך מכך – נהנים ומתעשרים מתשלומיו תוך שהם רואים בו, לצורך נושא תשלום 'חלף הערבות' המוטל על חברי אגודה בלבד, חבר אגודה לכל דבר ועניין. בהינתן כי האגודה הייתה מודעת להסכם הרכישה מטיקוצ'ינסקי לכל הפחות משנת 1999, בה הגישה כתב הגנה בהליך המרצת הפתיחה אשר הוזכר כאמור, ואף כי ניתן כנגדה פסק דין חלוט המעגן את התנאים בהם על הנתבע לעמוד לשם רכישת הזכויות כדין בנחלה בשנת 2004, הרי שעל התובעת היה לפעול בשנים הללו לשם הסדרת מעמדו של הנתבע ביישוב.

בהתאם, אני קובעת כי הנתבע נהג כחבר אגודה ואף נהגו בו כחבר אגודה, ובהתאם הוא רכש מעמד חברות בהתאם לסעיף 2א לתקנות.

כפי שהבהרתי לעיל, אף מבלי רכישת החברות לא עומדת לתובעת כל עילה לפינוי ו/או סילוק הנתבע משטח הנחלה. לא כל שכן, משקבעתי כי הינו חבר אגודה.

תום לב ושיקולי צדק

בסיפא של פסק דין זה, יש להידרש לפן התנהלותה של האגודה, בראי הגשת תביעה זו. לאורך ניהול התיק טען הנתבע מספר פעמים כי לתובעת מניעים זרים ונסתרים בהגשת התביעה. בחקירתו הנגדית של מר גודס, עלו עובדות חדשות לעניין זה, אשר לא הוזכרו בתצהיר:

"

ש:אתה טוען בסעיף 31 לתצהירך "לכן, אילניה, כשראינו שהבן של מר שקד ממשיך לגור במשק ומתחיל להפריע להתנהלות של השכנים שלו ... פנינו ביקשנו לפנות אותו מהקרקע". מה היה סוג המטרד שהוא עשה שהפריע לשכנים שלו.

ת:בא בטענות לכל השכנים בסביבה הקרובה שלו.

ש:שמות.

ת:רף, גודס.

ש:אתה גודס.

ת:אני גודס, הבת שלי גרה שם.

ש:האם ננקטו נגדו הליכים להפסקת מטרד. מה המטרד.

ת:הוא הביא תרנגולות והן הסתובבו בחצרות, הפריעו לאנשים, היה לו כלב שהסתובב חופשי והילדים פחדו ממנו.

ש:שם זה דיזינגוף, מגדלי יו.

ת:שם גרים אנשים. יש ילדים קטנים.

ש:יש רפתות באילניה.

ת:רפת אחת.

ש:יש לולים באילניה.

ת:אין.

ש:היו לולים באילניה.

ת:בעבר הרחוק.

ש:כמה רחוק.

ת:לפחות 15 – 20 שנה.

ש:בסך הכל זה ישוב חקלאי.

ת:התרנגולות בלול לא מסתובבות חופשי בחצרות ואני לא בטוח לחלוטין שהתרנגולות מחוסנות.

ש:האם הגשתם תלונה למשטרה על מטרד.

ת:אנחנו כאגודה לא.

ש:חברים.

ת:חברים לדעתי כן, אני לא יודע להגיד. לפי דעתי, לפחות ממה ששמעתי, אני לא הולך לרכל בישוב, לפחות פעם אחת זימנו את השוטר הקהילתי. "

מהאמור לעיל עולה, כי המניע הנסתר בבסיס תביעה זו נוגע לאינטרס אישי – משפחתי של מזכיר האגודה, הפועל בשם האגודה לשם סילוק "מפגע" תרנגולותיו של הנתבע המפריעות לבתו. ומה בכדי? תרנגולותיו של הנתבע אינן מוצאות חן בעיני מי מהשכנים לנחלה בה עסקינן, ובמיוחד לשכנים שלהם קשר משפחתי למזכיר האגודה, והרי – תביעה לפינויו, בהיעדר עילה, בהתעלם מפסק דין חלוט של ערכאה מחוזית, בהתעלם מכספים אשר שולמו לידי האגודה ומהסדרת חובות משך למעלה מעשור לשם רכישת נחלה ביישוב. זאת טרם נזכיר שימוש בכספי ציבור ובכספי אגודה לשם מימון הליך משפטי הנמשך זה למעלה מארבע שנים.

נושא משרה מרכזית באגודה שיתופית כפוף לחובות נאמנות כלפי חברי האגודה. כלל ידוע הוא כי נושא משרה בתאגיד חייב לפעול בנאמנות:

"חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכוח. משמעותה של חובה זו היא, כי בעל הכוח חייב לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו ... על-כן אסור לו למנהל להימצא במצב של ניגוד עניינים בין טובת החברה לבין טובתו שלו או של זולתו ... חובת האמון חובה אישית היא, והיא כוללת בחובה את החובה למנוע ממנהלים אחרים הפרת חובתם שלהם" (ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 280 (1984)).

בעניין עא 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ קבע בית המשפט העליון כי לנושאי משרות באגודות שיתופיות חובות אמון ופעילות בהוגנות ובתום לב כלפי חברי האגודה, זאת תוך הקבלה לדיני החברות ומתוך שימת לב למטרותיה של האגודה השיתופית.

על פניו נראה כאמור, כי יש לחשוש בסבירות שאינה נמוכה להתנהלות בעלי תפקידים בתובעת לקידום עניינים אישיים במסווה של תביעת פינוי כנגד הנתבע, כאשר עילת הפינוי, כפי שהוצגה בכתב התביעה היא אי השלמת הליכי קבלת החברות מצד הנתבע לכאורה:

"יובהר ויודגש, אגודת אילניה לא נתנה הסכמתה להעברת הזכויות במשק 66 ע"ש הנתבע ולא מביעה דעה כלשהי באשר לתוצאות האפשריות של קבלת הנתבע 1 לחברות באגודה – כל שהודיעה אילניה לנתבע 1 ולבא כוחו הוא, מהם ההליכים המקדמיים אשר על הנתבע 1 לנקוט, בכדי שבקשתו להתקבל לחברות באילניה תיבחן ע"י מוסדות האגודה.

לצערה של אילניה, הנתבע 1 לא סיים עד ליום זה לבצע את הפעולות שהוא נדרש לעשות לשם בחינת בקשתו והיא נאלצה בשל כך, להגיש תביעתה זו לפינוי הנתבע 1 מנחלה 66 אשר באילניה".. 

(סעיפים 20-21 לכתב התביעה).

כך, לכאורה הבעיה שהציגה התובעת עמדה על "אי השלמת הליכי קבלה לחברות". בפועל, משהוסכם במסגרת הליך זה על קידום הליך מחודש של קבלה לחברות עבור הנתבע, היה זה מר גודס אשר בחן את הבקשה, במסגרת תפקידו, כאשר הוא בעצמו נוכח בראיון אשר נערך לנתבע במסגרת שקילת בקשתו לחברות. בנוסף, לא הומצאו כל פרוטוקולים בנוגע לדיון שנערך בבקשה ; התובעת לא הציגה כל פירוט של סיבות בגינן נדחתה בקשתו של הנתבע להתקבל לחברות, אלא מסמך לקוני המודיע כי הוועדה החליטה לאמץ את המלצת וועדת הקבלה הבין מוסדית שלא לקבל את הנתבע לחברות (נספח 26 לתצהיר הנתבע). אף על מכתב זה חתום מר גודס. משנשאל על כך מר גודס בתצהירו, השיב כדלקמן:

ש:אתה יכול להסביר לביהמ"ש מדוע וועדת הקבלה לא אישרה את המעמדות שלו.

ת:על איזה וועדה אתם מדברים.

ש:משנת 99 או 2009, איזה וועדה שאתה רוצה.

ת:וועדת הקבלה של האגודה או אחרי הערעור האסיפה כללית.

ש:הוועדה קבלה של האגודה, מה היו הנימוקים שלא קיבלו. הוועדה זה קבוצה שמקבלת החלטות ברוב, מה היתה ההחלטה שהרוב אימץ, למה לא.

ת:הרוב אימץ לא לקבל. היה שם נציג סוכנות, נציג של התנועה המיישבת והיו חברי האגודה.

ש:איפה פרוטוקולים. למה לא הצגת אותם, למה לא הבאת אותם. למה לא צירפת אותם לביהמ"ש.

ת:הוועדה הבין משרדית החליטה.

ש:אני רוצה לראות פרוטוקול, אולי זה לא מה שהם החליטו.

......

ב"כ הנתבע: ביום 23.11.15 ויום 21.01.16 לאחר הגשת תצהיר עדות ראשית, פנינו לעו"ד פרי כי ביקשנו את הפרוטוקולים ומכתבנו לא נענה.

ב"כ התובעת: אני מאשר את דברי חברי.

המשך חקירה נגדית:

ש:אז אתה לא יכול להגיד לי מה היתה הסיבה.

ת:לא. אני לא יכול להגיד כי אני לא יודע מה היתה מחשבת חברי הוועדה.

ש:הפרוטוקול שנערך הוא דיון פתוח.

ת:אנחנו שולחים מישהו לאבחון, אנחנו מקבלים תוצאות אבחון, זה לא מפורסם לאף אחד אלא רק לחברי הוועדה. זה סגור, זה חלק מתוך ההתרשמות. אנחנו יושבים עם אותו אדם בחדר.

ש:אנחנו זה גם אתה. 

ת:במקרה הזה גם אני הייתי. מה שאני חושב אני שומר לעצמי. מנהלים פרוטוקולים שהתקיימה ישיבה, הוא נשאל שאלות, הפרוטוקול הזה קיים, הוא לא פה, הוא בתנועה המיישבת.

......

ש:מה כותבים, נוכחים, הצבעה והחלטה. גם אם היה מקבל את הפרוטוקול לא ידע מה כל אחד אמר.

ת:לא. יש רק החלטה.

ש:זאת אומרת שאתה לא יכול להגיד לנו למה לא קיבלו אותו לחברות.

ת:ההחלטה היתה לא לקבלו לחברות.

כך, אף במסגרת חקירתו בפני במסגרת דיון ההוכחות, לא ראה לנכון מר גודס ליתן טעם כלשהו לסירוב האגודה לקבלה לחברות.

חיבור כל הנתונים כאמור, מדיף ריח חריף של פעולה בחוסר תום לב וממניעים פסולים, תוך שימוש כאמור באמתלות משפטיות וציבוריות, ואף תוך בזבוז משאבי בית המשפט.

סוף דבר

דין התביעה לפינוי וסילוק יד הנתבע מהנחלה להידחות.

בהתאם לקביעתי באשר לחברות אשר קנה הנתבע באגודה, ובהתאם לפסק הדין החלוט בהפ 10726/99 מיום 12.12.2004, אני מורה כי התובעת תעביר אישור בדבר חברותו של הנתבע באגודה למנהל מקרקעי ישראל, לשם השלמת הליך רישום זכיותיו בנחלה כדין וזאת תוך 30 יום מהיום.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ₪. שקלתי לחייב את התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בהתאם לסעיף 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בשל ניהול הליך סרק ובזבוז משאבי בית המשפט, אך לפנים משורת הדין לא אעשה זאת.

 המזכירות תשלח העתק לצדדים.

ניתן היום, ח' אב תשע"ו, 12 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.