1.עניינה של התובענה שלפניי עיקול שהטילה הנתבעת, חברת הגיחון בע"מ, על שני חשבונות בנק בבעלות התובעים. השאלה המתעוררת בתובענה היא אם הטלת העיקול מזכה את התובעים בפיצוי כספי.
2.התובעים, מירה ויוסף גרשון קרויזר (להלן: התובעים או התובע והתובעת בהתאמה), הם בני זוג שמתגוררים במצפה יריחו. בשנים 1996-1995 ניהלו התובעים בית עסק ברחוב פינס בירושלים (להלן: הנכס). בשנים אלה הוסדרה אספקת המים על ידי עיריית ירושלים. התובעים טענו כי עם עזיבתם את הנכס הודיעו על כך לעיריית ירושלים. שאלת ההודעה על החדילה מחזקה עמדה, בין היתר, במחלוקת בין הצדדים. יחד עם זאת, אין חולק כי בשנת 2004 – אז הועבר הטיפול באספקת מים ובגביית דמי השימוש מעיריית ירושלים לחברת הגיחון בע"מ (להלן: הנתבעת או הגיחון) נותרו התובעים רשומים כמחזיקים. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתרכזת באירועים שאירעו משנת 2007 ואילך. כפי שיתואר בהרחבה בהמשך, בין הצדדים הוחלפו מספר מכתבים בניסיון להסדיר את שינוי המחזיקים, ולחילופין, להסדיר את תשלום החוב. בפועל, התובעים נותרו רשומים כצרכנים החבים בחוב, ולקראת סוף שנת 2011 הטילה הנתבעת עיקול על חשבונות הבנק שלהם. בעקבות הטלת העיקול הגישו התובעים תובענה למתן סעד הצהרתי שיצהיר על כך שהחוב אינו חובם. הנתבעת לא התגוננה מפני התביעה, וכתוצאה מכך, ביום 13.11.2011 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה לפיו התובעים אינם בעלים של הנכס ואינם אחראים לחיובים בגין שימוש מים בנכס מיום 5.4.1996 ועד יום מתן פסק הדין. במקביל לאירועים אלה, ביום 9.11.2011, ועוד טרם ניתן פסק הדין, הודיעה הנתבעת לתובעים ששמם הוסר מחוב המים הנטען, ובהמשך לכך, הוסר גם העיקול על חשבונות הבנק.
3.לטענת התובעים, לא הייתה הצדקה לנקוט הליכי גבייה ולהטיל עיקול על חשבונות הבנק שלהם. לטענתם, הם מסרו הודעת חדילה לעיריית ירושלים ועל כן, חשבונות המים לא אמורים היו להיות על שמם לאחר עזיבתם את הנכס. עוד טענו התובעים כי אף ששלחו מכתב לנתבעת ובו ביקשו להסיר את שמם מהחשבון, הם לא קיבלו כל מענה. התובעים טענו עוד, ועניין זה יידון להלן, כי הם אף שוחחו עם נציגת הנתבעת והבינו ממנה כי עניינם טופל. התובעים טענו כי הטלת העיקול על חשבון הבנק שלהם גרמה לקושי משמעותי, שכן נמנעה מהם היכולת למשוך את משכורותיהם וכן את דמי הביטוח הלאומי, והדבר גרם למתיחות בבית ולחרדות. לטענתם, העיקול מהווה לשון הרע, שכן משמעות הדברים הייתה פרסום כאילו הם סרבני תשלום. כמו כן טענו התובעים שהנתבעת פעלה שלא כדין ושלא בתום לב שעה שהמשיכה את פעולות הגבייה נגד התובעים אף שברור היה שהם אינם חייבים מאום. התובעים טענו שהנתבעת הפרה חובה חקוקה, שכן על פי סעיף 13ד לחוק הגנת הצרכן היה עליה לבטל את ההתקשרות עם התובעים עוד ביום 15.5.2007; וכי הנתבעת עשתה עושר ולא במשפט עת פעלה לגביית החוב, הואיל ו"טובים הסיכויים שבעל הנכס שילם במועד את דמי צריכת המים" (סעיף 29 לכתב התביעה). על יסוד האמור טענו התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגובה של 50,000 ₪ לכל אחד בגין נזק בלתי ממוני; לפיצוי בגובה של 50,000 ₪ בשל הפרת חוק הגנת הצרכן וכן לפיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע. לצורכי אגרה העמידו התובעים את תביעתם על סך של 100,000 ₪.
4.הנתבעת ביקשה לדחות את התובענה. לטענתה, התובעים לא עדכנו את הגורמים הרלוונטיים כנדרש עם עזיבתם את הנכס. על כן, משלא שולמו החשבונות השוטפים במועד, ובהיעדר ידיעה כלשהי על כך שהנכס נמצא בחזקת צד שלישי, פעלה הנתבעת בהתאם לסמכויות הנתונות לה על פי דין. לטענת הנתבעת, העובדה שהתובעים פנו במקביל בתובענה למתן סעד שיצהיר על כך שהחוב אינו חובם מלמדת כי מצב הדברים טרם הגשת התובענה העיד על כך שהם אלה שחבים בחוב האמור. הנתבעת הוסיפה כי בפועל הליכי הגבייה החלו לאחר שחובות המים לא שולמו, אף שנשלחו לתובעים מספר הודעות תשלום. הנתבעת טענה עוד כי במכתב ששלחה לתובעת ביקשה לקבל ממנה פרטים לגבי קורות הצריכה בנכס ושינוי המחזיקים שנעשה. משאלה לא התקבלו אצל הנתבעת, היא פעלה כדין להטלת עיקולים. הנתבעת טענה כי עיקול בבנק אינו מהווה "פרסום" לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וכי מכל מקום מדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. זאת, על רקע סעיף 39 לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001, המסמיך את הנתבעת לנקוט צעדים מינהליים על מנת לגבות חוב מצרכנים. בנוסף טענה הנתבעת כי מדובר בפרסום אמיתי לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, וכי היא פעלה בתום לב מוחלט ולא היה עליה לדעת על קיום הנפגע, בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. הנתבעת הוסיפה כי היא לא קיבלה הודעה על שינוי מחזיקים מעיריית ירושלים, וגם היא עצמה לא קיבלה מסמכים לשינוי מחזיקים. הנתבעת טענה עוד כי מדובר בפיצוי מופרז, וכי סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ממילא מקנה פיצוי מקסימלי של 10,000 ש"ח.
דיון והכרעה
5.השאלה הטעונה הכרעה היא אם הטלת העיקול הייתה כדין או שיש בפעולה זו כדי לזכות את התובעים בפיצוי. יוער תחילה כי אף שבכתב התביעה התייחסו התובעים לשלוש עילות תביעה: לשון הרע, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חוק הגנת הצרכן, בפועל, התובעים מיקדו את טיעוניהם בטענה לפיה העיקול היווה לשון הרע ושתי הטענות האחרות נטענו ללא פירוט כלשהו. כך, הטענה לעשיית עושר התבססה על הנחת התובעים כי בעל הנכס ככל הנראה שילם את החוב. ברי כי אין בהנחה זו – שלא הובא דבר לתמוך בה או לסתור את רישום קיומו של חוב אצל הנתבעת – כדי לבסס טענה לעשיית עושר. גם הטענות לעניין הפרת חוק הגנת הצרכן נטענו בכלליות, ובכלל זאת, לא הובהר אם לשיטת התובעים נמסרה הודעה כנדרש, באופן שחייב את הנתבעת להפסיק את העסקה המתמשכת. על רקע העובדה ששתי הטענות האחרונות נטענו באופן כללי ונזנחו בסיכומים, יתמקד גם הדיון שלהלן בטענות לעניין היות העיקול בבחינת לשון הרע.
6.אפתח בתיאור מפורט של הרקע העובדתי שהוביל להטלת העיקול, במסגרתו ייקבעו ממצאי העובדה ביחס להשתלשלות האירועים שקדמה לעיקול. לאחר מכן תיבחן השאלה אם העיקול מהווה לשון הרע, ואם כן, אם עומדת לנתבעת טענת הפטור וטענות ההגנה להן טענה.
השתלשלות האירועים עובר להטלת העיקול
7.כאמור, התובעים טענו כי עזבו את הנכס בשנת 1996. לטענתם, עם עזיבת הנכס הודיעו על כך לעיריית ירושלים. בחקירה הנגדית טען התובע כי עצמו הוא פעל לשינוי מחזיקים עוד בשנת 1996 וכי הוא נכח פיסית בעירייה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 8-7). טענה זו של התובע הייתה מוקשית, בשים לב למכתב משנת 1999 שנשלח לעיריית ירושלים, אותו צירפו התובעים, ובו התבקשה העירייה למחוק את רישומם כמחזיקים. מדובר במכתב דהוי שעליו מודבק טופס אישור מסירה של דואר ישראל. המכתב קשה לקריאה, הן בשל העובדה שהוא דהוי, הן בשל העובדה שחלק מהכיתוב מוסתר על ידי אישור המסירה. המכתב נשלח על ידי התובעת. מהמכתב עולה כי בשנת 1999 גילתה התובעת שיש חוב ארנונה על שמה. במכתב ציינה התובעת כי עם עזיבת הנכס היא הודיעה על כך לעיריית ירושלים וביקשה לשנות מחזיקים בהתאם. עמדה זו של התובעת חזרה גם במכתב נוסף שכתבה לעיריית ירושלים בשנת 2007, שם ציינה כי: "השכירות הסתיימה על דעת בעל הנכס, בידיעתו ובהסכמתו לפני למעלה מ-10 שנים ועם סיום תקופת השכירות הודעתי על כך לעירייה" (מכתב התובעת מיום 15.5.2007 צורף לתצהיר העדות הראשית של התובע וסומן ג). ממכתב זה עולה כי בשנת 1996 לא בוצע כפי הנראה שינוי מחזיקים (וזאת, בין אם מקבלים את גרסת התובעים לפיה פנו לעירייה ובין אם לאו), וכי בשנת 1999 נשלחה הודעה מטעם התובעת (ולא מטעם התובע) על כך שהתובעים עזבו את הנכס מספר שנים קודם לכן. עוד עולה ממכתבים אלה כי מי שטיפלה בפועל בשינוי המחזיקים היא התובעת ולא התובע (ולכל הפחות, מי ששלחה את המכתבים). חרף האמור, התובעת לא התייצבה לדיונים בהליך שלפניי ואף לא מסרה תצהיר עדות ראשית. בנוסף, לא זומן גורם כלשהו מעיריית ירושלים לבירור שאלת החזקה קודם לשנת 2004 ולא נטען שבוצעה בדיקה בעיריית ירושלים בהמשך למכתבים האמורים. משמעות הדברים היא שבמועד העברת המידע לנתבעת מעיריית ירושלים, היו התובעים רשומים כמחזיקים.