בקשה לדחיה על הסף של תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו, פסק בוררות שניתן בין הצדדים מבוטל, כיוון שניתן, כך לפי הנטען, במרמה.
המשיב, אופיר קידר, הכתיר את תובענתו כך: "כתב תביעה לביטול פסק דין שניתן במרמה המאשר פסק בוררות פיקטיבי שלא היה ולא נברא" (להלן - אופיר או התובע).
התובענה הוגשה על רקע סכסוך כספי בין אופיר לאחיו, גבריאל קידר (להלן - גבריאל או הנתבע), בנוגע להלוואה על סך 200,000$ שנתן גבריאל לאופיר בשנת 1996, לצורך מימון רכישת דירת מגורים בגבעתיים (להלן - הדירה) והתחייבותו של אופיר להשיב לגבריאל את ההלוואה תוך 6 חודשים.
משלא עמד אופיר בהתחייבותו להשיב את ההלוואה פנו השניים, בתיווך אביהם, לבוררות בפני עו"ד כפיר גזי. ביום 2.11.1997 חתמו השניים על "שטר בוררות", הסכם למינוי עו"ד גזי כבורר ביניהם (להלן - הסכם בוררות, נספח ט"ו לבקשת הנתבע לדחיית התובענה על הסף).
ביום 24.3.1998 ניתן פסק בוררות (נספח ד' לבקשת הנתבע לדחיית התובענה על הסף) לפיו, אופיר חייב לגבריאל סך של 200,000$ ועליו להשיב את החוב בשקלים חדשים תוך שישה חודשים מיום פסק הבוררות. לצורך הבטחת החזר החוב, גבריאל רשאי לרשום הערת אזהרה על הדירה. עוד נקבע בפסק הבוררות, שגבריאל רשאי להגיש את פסק הבוררות לאישור בית המשפט, רק אם יוכח שאופיר לא השיב את החוב תוך שנתיים מיום מתן פסק הבוררות (להלן - פסק הבוררות).
משלא הושב החוב במשך למעלה משנתיים, ביקש גבריאל לאשר את פסק הבוררות בבית המשפט המחוזי במסגרת ה.פ 1144/00. בתגובה לבקשה פנה אופיר לבית המשפט ביום 3.11.2000 במכתב והודיע כדלהלן: "... נכון אני חייב את הכסף אבל נקלעתי לקשיים כלכליים שמונעים ממני את התשלום. אני יכול לשלם לאחי לכל היותר 350$ לחודש ובלבד שלא איזרק מדירת המגורים שלי" (נספח ו' לבקשת הנתבע לדחיית התובענה על הסף). בתשובה לתגובה הודיע גבריאל לבית המשפט, שהצעתו של אופיר אינה מקובלת עליו והוא עומד על אישור פסק הבוררות ככתבו וכלשונו.
ביום 5.4.2001 אושר פסק הבוררות (בית המשפט המחוזי - כב' השופט א. שטרסנוב, להלן - פסק הדין המאשר).
ביום 24.10.2001 נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת גבריאל מכוח פסק הדין המאשר.
ביום 24.1.2014, 13 שנים לאחר שנרשמה, נמחקה הערת האזהרה על סמך בקשה שהגיש אופיר לרשם המקרקעין. לטענת גבריאל, הבקשה הוגשה במרמה.
על רקע מחיקת הערת האזהרה, במרץ 2014, פתח גבריאל תיק הוצאה לפועל (01-29586-14-4) למימוש פסק הבוררות, על סך 200,000$.
בדיון שהתקיים ביום 27.11.2014 בפני כב' רשם ההוצאה לפועל, א. אשר, טען אופיר טענת "פרעתי". אופיר הודה בקיומו של החוב אך הוסיף וטען, שאביו שילם עבורו את החוב. אופיר תמך טענה זו בתצהיר חתום על ידי גבריאל מיום 15.1.2009 בו מאשר גבריאל, שאביהם שילם את חוב אופיר וכי הוא מסכים להסרת הערת האזהרה, ששימשה כבטוחה להחזר ההלוואה שנתן לאופיר.
גבריאל הודה בפני הרשם, שחתם על התצהיר אך טען, שחתם עליו שלא בפני עורך הדין ולבקשת אביו, שלחץ עליו לחתום על המסמך. גבריאל טען, שאביו התחייב להחזיק את התצהיר ברשותו עד שהחוב אכן ייפרע וגבריאל הסכים לבקשת אביו ובלבד שהערת האזהרה לא תימחק. גבריאל הוסיף וטען שם, שבשנת 2013 נפטר האב ואופיר השתמש בתצהיר במרמה כדי למחוק את הערת האזהרה. לכן, משלא נפרע החוב ובעקבות מעשיו של אופיר, פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הבוררות.
בהחלטה מיום 23.8.2015, דחה כבוד הרשם את טענות אופיר בדבר פירעון החוב. עוד נקבע, שהחוב עומד על סך 200,000 דולר שהם 718,000 ₪ נכון ליום 24.3.1998 (מועד מתן פסק הבוררות).
רשם ההוצאה לפועל נתן דעתו בהרחבה על השתלשלות האירועים ועל התנהלות הצדדים לאורך השנים, ובכלל זה גם לשאלת השיהוי בפניית גבריאל למימוש פסק הבוררות. אין מקום להידרש לפרטים אלו בענייננו כיוון שאינם מורידים או מעלים מהשאלות הצריכות לבקשה דנא. לבסוף קבע הרשם, שיש להעדיף את גרסתו של גבריאל על פני גרסתו של אופיר ושאופיר לא הוכיח את טענת הפירעון.
אופיר ערער על החלטת כב' הרשם בפני בית משפט השלום (כב' השופט משה סובל), במסגרת עש"א 18246-10-15. הערעור נדחה.
ביום 3.3.2016, לאחר ניהול ההליכים המפורטים לעיל, הגיש אופיר תובענה לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות, בטענה, שפסק הדין ניתן במרמה, פסק הבוררות היה פיקטיבי וכל הליך הבוררות "לא היה ולא נברא". גבריאל הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף – היא הבקשה שבפני.