שפירא ואח' נ' שכונתי הרצליה ברים בע"מ ואח'

לפני תביעה לפיצוי בטענה להפליה בכניסה למועדון.

במוקד פסק הדין מחלוקת עובדתית נוכח טענת התובעים למדיניות מפלה בה נוקטים הנתבעים בכל הנוגע לאמות המידה לכניסה למועדון שהם מפעילים בהרצליה, כאשר לטענת התובעים גיל הכניסה למועדון לגברים עומד על 23, בעוד שגיל הכניסה למועדון לנשים נמוך יותר. טענות אלו מוכחשות על ידי הנתבעים, הטוענים למדיניות אחידה ושווה כלפי כל באי המועדון, בלא כל אבחנה מחמת מין.

העובדות

1. בעיר הרצליה פועל מועדון הידוע בשם "דולי פרטון" (להלן: "המועדון").

   הנתבעת 1, שכונתי הרצליה ברים בע"מ (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית אשר מפעילה את המועדון. הנתבעים 2 - 7 הינם בעלי מניות ומנהלים בנתבעת.

2. ביום שישי, 17.2.17, בשעות הלילה המאוחרות, הגיעו התובעים למועדון וביקשו להיכנס. אותה עת, היו התובעים, שניהם ילידי 1994, בני כ- 22 שנה.

   בפתח הכניסה למועדון נעצרו התובעים על ידי המארחת, אשר ביקשה שיציגו בפניה את תעודות הזהות שלהם. לאחר שעשו כן התובעים, הודיעה להם המארחת כי נוכח גילם אין באפשרותם להיכנס למועדון, שכן הכניסה למועדון נתונה רק לכאלו להם מלאו 23 שנים, דהיינו לילידי שנת 1993 ומטה.

3. התובעים ביקשו למחות על הודעה זו ולבקשתם קראה המארחת לנתבע 5, מר דקל דניאל סקופ (להלן: "דקל"). דקל הגיע, שוחח עם התובעים, ושב והסביר כי אין באפשרותם להיכנס למועדון בשל גילם הצעיר.

   בנסיבות אלו, עזבו התובעים את המקום, ובסמוך לאחר מכן, ביום 3.3.17 הוגשה תביעה זו.

    

    

   תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

4. לטענת התובעים, מניעתם מפני כניסה למועדון מבטאת הפליה מחמת מין.

   לפי גרסת התובעים, מונעת הנתבעת כניסה למועדון לאנשים שגילם פחות מ- 23 שנים רק בהיותם גברים, בעוד שנשים יכולות להיכנס למועדון אפילו גילן נופל מ- 23 שנים. זו המדיניות בה נוקטת הנתבעת בכניסה למועדון וזו גם הסיבה לסירוב להכניסם למועדון מחד, ומתן רשות לכניסה למועדון לנשים בנות אותו הגיל של התובעים מאידך.

   בכך, טוענים התובעים, נקטה הנתבעת בהפליה מחמת מין. הפליה בין גברים לנשים. הפליה פסולה אשר פגעה ברגשותיהם. בכך, ממשיכים התובעים, יש להטיל חבות אף על הנתבעים 2 – 7, בהיותם בעלי מניות ומנהלים בנתבעת, וכאלו שלא עשו דבר למניעת המדיניות המפלה.

   התובעים טוענים איפה, שיש לחייב את הנתבעים כולם בתשלום פיצויים הקבועים בחוק וללא הוכחת נזק, פיצויים אותם הם מעמידים על סך של 50,000 ₪ לכל אחד מהם.

5. הנתבעים מכחישים את טענות התובעים.

   לפי גרסת הנתבעים, מדיניותה הגלויה והידועה של הנתבעת, זו שמפעילה את המועדון, הינה למנוע כניסה מכל אדם אשר גילו פחות מ- 23 שנה. כך לגברים וכך גם לנשים וללא כל הפליה על רקע מין.

   כיוון שבעת שהגיעו למועדון היה גילם של התובעים פחות מ- 23 שנה, הרי שכניסתם נמנעה בהתאם למדיניות הנתבעת. באופן זהה גם נמנעת כניסה מנשים, כך שלטענת הנתבעים אין בסיס לטענות ההפליה של התובעים והתביעה הוגשה בניסיון להתעשרות שלא כדין ושלא בתום לב.

   עוד טוענים הנתבעים שיש לדחות את התביעה כלפי נתבעים 2 – 7, שכן הם נוקטים בכל האמצעים הנדרשים למניעת הפליה בין אורחי המועדון.

6. התובעים תמכו את גרסתם בתצהיריהם שלהם, וכן הוגשו מטעמם 3 תצהירים נוספים, שלושתם של נשים אשר טענו שבילו במועדון גם בטרם מלאו להם 23 שנה. בנוסף לכך, הגישו התובעים תצהיר של עדה נוספת, הילה סבג, אולם זו לא התייצבה לעדות ולכן תצהירה איננו חלק מחומר הראיות.

7. הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהירו של דקל, בתצהירו של הנתבע 4, מר מאור ציוני, וכן בתצהירו של מר מיכאל בשקירוב, מאבטח במועדון. בנוסף לכך, הגישו הנתבעים תצהיר של עדה נוספת, גב' דר דרקסלר, אולם אף עדה זו לא התייצבה למתן עדות ולכן גם תצהירה לא הווה חלק מחומר הראיות.

8. במהלך הדיון אשר התקיים ביום 22.1.19 נחקרו העדים וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

   דיון

9. מטיעוני הצדדים אין למעשה מחלוקת על השתלשלות האירועים ביום 17.2.17.

   אין מחלוקת שבמועד זה הגיעו התובעים למועדון וביקשו להיכנס.

   אין מחלוקת כי המארחת, אשר עמדה בכניסה למועדון, מנעה את כניסת התובעים בטענה שגילם לא מתיר כניסה למועדון, כניסה המיועדת לכאלו שהינם לפחות בני 23.

   אין גם מחלוקת שלאחר שיחה עם המארחת, לבקשת התובעים, הגיע לשוחח איתם גם דקל, ואף הוא מנע את כניסתם למועדון מנימוקים זהים.

10. על רקע זה, שנויה במחלוקת השאלה, אם הנתבעת נוקטת בהפליה מחמת מין. הפליה בין גברים לנשים.

    לפי גרסת הנתבעים, המדיניות הברורה של הנתבעת הינה שאין כניסה למועדון למבלים אשר טרם מלאו להם 23 שנה. מדיניות זו מפורסמת הן באתר הפייסבוק של הנתבעת, הן בשילוט שבכניסה למועדון, והיא מתייחסת לכל באי המועדון, נשים וגברים כאחד. הנתבעים מכחישים מכל וכל את הטענה לכללים אחרים החלים על נשים לעומת אלו החלים על גברים.

    לפי גרסת התובעים מאידך, נוקטת הנתבעת הפליה בין גברים לנשים, כאשר ביחס לגברים נמנעת כניסתם אם אינם בני 23 שנה לפחות, בעוד ביחס לנשים מתאפשרת הכניסה גם בגיל צעיר יותר.

11. נוכח מחלוקת עובדתית זו הנה אשר התברר:

    • לראיות אשר הציגו התובעים, צורף תמליל של הקלטת השיחה אשר התקיימה בין התובעים לבין המארחת ודקל במהלך אותו אירוע ביום 17.2.17 (נספח לתצהיר התובע 2). אמנם, התמליל אשר צורף איננו משקף את מלוא חילופי הדברים, שכן התובעים החלו בהקלטת השיחה רק תוך כדי האירוע, אולם לא נשמעה, בוודאי שלא הוכחה, טענה לפיה חילוקי הדברים כפי שהובאו בשיחה שהוקלטה ובתמליל, אינם משקפים את הדברים שנאמרו.

      במהלך אותה שיחה, כך עולה מהתמליל, אומרת המארחת לתובעים את הדברים הבאים (עמוד 2 בתמליל; "דניאל" הינו התובע 1):

      דניאל: אצל בנות יכולות להיכנס ואז כאילו גברים לא יכולים אם זה הגיל?

      מארחת: ככה זה המון מקומות.

      דניאל: זה ככה בהרבה מקומות את אומרת?

      מארחת: נכון.

      בהמשך מצטרף גם דקל, אשר תומך בעמדת המארחת ואומר דברים דומים (עמוד 4 בתמליל):

      דניאל: אם הייתי כאילו בחורה אז היא אמרה עכשיו ש – 94 בנות כן נכנסות.

      דקל: בנות גיל מסוים, בנים גיל מסוים.

      מארחת: גברים זה משהו אחר.

      דקל: זה בכל מקום בארץ אחי.

      ובהמשך:

      דקל: גיל בנות זה 22, גיל בנים זה 23.

      חילופי דברים אלו תומכים בגרסת התובעים. גרסה לפיה נוקט הנתבעת, מפעילת המועדון, במדיניות שונה ביחס לנשים לעומת גברים. מדיניות לפיה הגיל הנדרש לצורך כניסה למועדון לנשים נמוך מזה הנדרש מגברים.

      אמנם, במהלך חקירתו הנגדית טען דקל כי דברים אלו נאמרו על ידו בשוגג, כי בסך הכל "התבלבל" ובהמשך הדברים אשר הוקלטו גם תיקן את עצמו והסביר כי מדובר במדיניות זהה לגברים ולנשים, אולם קשה להבין כיצד טענה מאוחרת זו מתיישבת עם הדברים הברורים אשר אמר הוא ואמרה המארחת במהלך האירוע. קשה להבין כיצד ניתן לטעון לשוגג בדברים כה ברורים.

    • בנוסף לתמליל זה הוצגו עדויות של 3 נשים: גב' טל בסמן, גב' עדן בראל, וגב' מיכל לוי.

      גב' לוי העידה כי בקרה במועדון ביום 31.8.17, ביחד עם חברתה שהיא בת גילה, ושתיהן בגיל הנופל מ- 23 שנה.

      גב' בראל העידה כי בקרה במועדון ביום 25.8.17, כשגילה פחות מ- 22 שנה וביחד עם חברתה שגילה פחות מ- 23 שנה.

      גב' בסמן אף הגדילה והעידה כי בקרה במועדון פעמים רבות בטרם מלאו לה 23 שנה. גב' בסמן לא הסתפקה בטענות, אלא תמכה גרסתה בתמונות שצילמה במועדון, בפרסום תמונות ברשת חברתית, ואפילו באסמכתא על התשלומים ששילמה בכרטיס אשראי בכניסה למועדון.

      לטענת הנתבעים, אין לקבל עדויות אלו שכן גב' בראל הינה אחותו של התובע 2, גב' בסמן הינה חברתו של התובע 1, ולגב' לוי היכרות עם ב"כ התובעים. טענה זו של הנתבעים מבקשת להימנע מכל ניסיון להתמודדות ישירה עם טענות אותן 3 נשים. ניסיון, למשל, להראות שהטענות לביקור שלהן במועדון אינן נכונות.

      כך, ובפרט, נוכח הראיות האובייקטיביות שהציגה העדה, גב' בסמן. תמונות ברורות שלה מבלה במועדון, כולל תאריך שנראה כמועד צילום התמונות, כולל אסמכתאות לתשלומים. זולת טענות כוללניות שאין ליתן אמון בעדויות אלו, לא הציגו הנתבעים כל גרסה שתפריך את העדויות.

      בנסיבות אלו לא מצאתי כל סיבה לפקפק במהימנות 3 העדות שהציגו התובעים. עדויות אלו תומכות בגרסת התובעים שלפיה אין הנתבעת מקפידה עם גילן של נשים בכניסה למועדון, מאפשרת כניסת נשים למועדון גם כשגילן נופל מ- 23 שנה ולעיתים גם כשהוא נופל מ- 22 שנה. וכל זאת, בניגוד למדיניותה המוצהרת ולאכיפת אותה מדיניות ביחס לגברים.

    • לתמיכה בגרסתם הציגו הנתבעים את עדותם של מר מיכאל בשקירוב, של דקל, ושל הנתבע 4, מאור ציוני.

      כל העדים מטעם הנתבעים חזרו על הגרסה למדיניות אחידה של הנתבעת בכל הנוגע לכניסה למועדון, מדיניות הקובעת גיל כניסה אחיד לנשים ולגברים.

      מאידך, אף לא אחד מעדי הנתבעים עשה ניסיון להתמודד עם הראיות שהציגו התובעים. להסביר כיצד גרסה זו מתיישבת עם העדויות הרבות לכניסת נשים שגילן נופל מ- 23 שנה.

      עוד טענו הנתבעים ביחס לתמליל ולאירוע, כי בה בעת שנמנעה כניסת התובעים, נמנעה כניסת מבקרת נוספת בשל גילה הצעיר. אכן, עיון בתמליל ובראיות מלמד על מניעת כניסת מבקרת אחרת, אלמונית, בטענה לגילה הצעיר, ברם אין בכך כדי להסביר את כניסת העדות מטעם התובעים, ולא ניתן לשלול האפשרות שכך הוחלט בו ברגע, בגלל העימות עם התובעים.

    • בתצהירו של דקל נטען כי כניסת העדות למועדון למרות גילן הצעיר נבעה מכך שמדובר "באירועים פרטיים".

       

       

       

      לא ניתן כל הסבר להיעדר טענה לחריגה שכזו בכתב ההגנה.

      לא נטען שנעשה ניסיון לברר אם במועדים להם טענו העדות נעשתה הזמנה "לאירוע פרטי". העדות העידו שלא היה כל "אירוע פרטי" בעת שהגיעו למועדון והן בילו בו ככל יתר המבלים. ובמהלך עדות דקל התברר שאין הוא מתכוון כלל לסגירת המועדון כולו לאירוע פרטי, אלא להזמנת שולחן ותו לא.

      גרסה זו מקשה על מתן אמון בעדותו של דקל ובגרסה לפיה כניסת נשים שגילן נופל מ- 23 שנה מתאפשרת רק במקרים חריגים.

12. לפיכך, נוכח הדברים שנאמרו והוקלטו במהלך האירוע ביום 17.2.17 ונוכח העדויות אשר הציגו התובעים, אני מקבל את גרסת התובעים, דוחה את גרסת הנתבעים, וקובע כי הוכח במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי הנתבעת נהגה איפה ואיפה ביחס שבין גברים ונשים.

    התברר כי הנתבעת הקפידה למנוע מגברים כניסה למועדון אם טרם מלאו להם 23 שנה, אך לא עשתה כן כאשר מדובר בכניסת נשים למועדון.

13. חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א – 2000 (להלן: "החוק"), קובע את איסור ההפליה במקום ציבורי, וזאת מחמת גזע, דת, לאום ואף מין.

    החוק קובע כי למקום ציבורי ייחשב כל מקום המיועד לשימוש הציבור, ולרבות מסעדות, בתי קפה, דיסקוטק וכיוצא באלו.

    אין ספק, גם אין על כך מחלוקת, כי המועדון מהווה מקום ציבורי, וככזה חלים עליו האיסורים הקבועים בחוק ואסור לנתבעת לנקוט בהפליה בכניסה למועדון.

14. הלכה היא בפני בית המשפט העליון כי החוק מיועד להגן גם על גברים וכי הפליה בין גברים לנשים על רקע גיל מהווה הפליה פסולה ואסורה.

    הפליה על בסיס השתייכותו של אדם לקבוצה מסוימת נושאת מסר של דחייה כלפי מאפיין הטבוע בזהותו של האדם ומשכך פוגעת בכבודו...

    ...כדי לשרש את ההפליה ההיסטורית יש לדחות כל ניסיון להבחין בין נשים לגברים על בסיס טעמים שאינם רלבנטיים. כל הבחנה שכזו, לא רק שפוגעת בכבודו של המופלה לרעה ומשמרת סטריאוטיפים קיימים, אלא מחדדת ומשמרת הבדלים לא רלבנטיים או הבדלים הנשענים על אותם סטריאוטיפים. משכך, אף אם במקרה הספציפי, כגון זה שלפנינו, ההפליה אינה מופנית כלפי מי שנמנה על קבוצה הסובלת מהפליה היסטורית, סופה לשמר את אותה הפליה היסטורית ובכך להזיק יותר מכל דווקא לאותה קבוצה... (רע"א 8821/09 פבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ [פורסם בנבו] 16.11.11).

    ההלכה הפסוקה דוחה את הניסיון ליצור אבחנה רלוונטית בין גברים לנשים בכל הנוגע לגיל הכניסה למקום ציבורי, וקובעת שאבחנה שכזו איננה לגיטימית, מבטאת הפלייה פסולה, ופוגעת בכבוד האדם.

     

    לטענת הנתבעים, נסיבות מקרה זה שונות מאלו שנדונו בעניין רע"א 8821/09, שכן באותו מקרה הייתה זו מדיניות מוצהרת של המועדון לאבחנה בגיל הכניסה. טענה זו לא ניתן לקבל. כפי שהתברר, נקטה הנתבעת במקרה זה בדיוק את אותה מדיניות מפלה ופסולה בין גברים לנשים, אך בעוד בעניין נשוא רע"א 8821/09 הייתה זו מדיניות מוצהרת, במקרה דנא הייתה זו מדיניות בפועל, ובשונה מהמדיניות המוצהרת.

    הוכח איפה, כי מדיניות הנתבעת בפועל היוותה הפלייה בין גברים לנשים בנוגע לגיל הכניסה למועדון.

15. לטענת התובעים, יש להשית את האחריות להפליה הן על הנתבעת והן על הנתבעים 2 – 7, כבעלי המניות ומנהלי הנתבעת.

    אפשרות הטלת אחריות אישית להפליה שבוצעה על ידי תאגיד מוסדרת בסעיף 8 לחוק, כך:

    מקום שהעוולה נעשתה על ידי תאגיד, יהיה אדם אחראי גם הוא לעוולה, אם היה אותה שעה מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר האחראי לנושא הנדון, אלא אם כן הוכיח שניים אלה:

    (1)העוולה נעשתה שלא בידיעתו;

    (2)הוא נקט אמצעים סבירים בנסיבות הענין כדי למנוע את העוולה.

    הנתבעים 2 – 7 לא הכחישו את היותם בעלי מניות בנתבעת. נתבע 4, מר מאור ציוני, אשר בתצהירו שהינו מנהל בנתבעת והתייחסותו מלמדת על היותו מנהל פעיל המעורה בפעילות הנתבעת. נתבע 5, דקל, אשר אף הוא בתצהירו ובעדותו את מעורבותו בפעילות הנתבעת. יתר הנתבעים לא הגישו כלל תצהיר מטעמם ולא מסרו כל גרסה ביחס למעורבותם בפעילות הנתבעת, ביחס לידיעתם את מדיניות הנתבעת או ביחס לאמצעים שאפשר ונקטו למניעת הפלייה.

    לאחר שנמצא שהנתבעת נקטה בהפליה ביחס שניתן לתובעים, ובהיעדר כל ראיה שתצדיק מתן פטור לאחריות מי מהנתבעים 2 – 7, הרי שהם אחראים לחבות הנתבעת.

16. בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק, רשאי בית המשפט לפסוק בשל עוולה לפי החוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק.

    הסכום הקבוע בחוק מציב רף עליון של פיצוי בלא הוכחת נזק, כאשר שומת הפיצוי שייפסק בפועל תיעשה בכל מקרה לגופו, לפי נסיבות העניין, לפי מידת הפגיעה בתובעים ובהתחשב בהיקף הפיצויים אשר נפסקו במקרים דומים.

    במקרה נשוא פסק דין זה, מבחינת התובעים מדובר באירוע יחיד. ואף שאין להקל ראש בעצם נקיטתה של מדיניות מפלה בין גברים לנשים, אינני מוצא הצדקה בנסיבות מקרה זה לפסיקת פיצוי ברף הגבוה של הפיצוי המקסימלי. גובה הפיצוי ישקף הן את מידת הפגיעה בתובעים והן את הרצון להרתיע מפני התנהגות דומה בעתיד.

    בנסיבות אלו, אני סבור כי הפיצוי הראוי יעמוד על 10,000 ₪ לכל אחד מהתובעים.

17. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

18. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 20,000 ₪ אשר יחולקו בין התובעים בחלקים שווים.

    בנוסף, אני מחייב את הנתבעים לשאת באגרת בית המשפט, בתשלום שכר העדים בהם חויבו התובעים וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ש"ח.

    ניתן היום, י"ט שבט תשע"ט, 25 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.