-
בתיק התקיים קדם משפט לאחר הגשת תחשיבי נזק. בית המשפט נתן הצעתו לאחר דיון בתחשיבי הנזק (כאשר התובעת התייצבה לאותו דיון). התובעת הסכימה להצעה. העירייה הסכימה ואולם המדינה לא הסכימה. בית המשפט הציע לעירייה להסכים למימון ביניים – להוציא את התובעת מהתמונה, ולנהל את הודעת צד ג' נגד המדינה, אולם העירייה סירבה להצעה.
-
לפיכך נקבע התיק להגשת תצהירים ולשמיעת הוכחות. התובעת הגישה תצהיר מטעמה וכן תצהיר של בנה ושל בעלה. העיריה הגישה תצהיר של מר דודו כהן, מנהל מחלקת גנים ונוף בעיריית באר שבע. צד ג' הגיש את תצהירו של מר ציון צפריר, אשר שימש כקצין בתחנת המשטרה. בסופו של דבר אולם הלה לא הגיע לעדות, וב"כ צד ג' לא עמד על התייצבותו לדיון במועד מאוחר יותר (אפשרות שניתנה לו בכפוף לתשלום הוצאות, ראה פרו' עמ' 17 למטה), והודיע על משיכת תצהירו.
אירוע התאונה ושאלת האחריות
-
מעדות התובעת עולה כי ביום 29.09.18, יום שבת, עת הייתה התובעת בדרכה מביתה לביתה של אחותה, היא נפלה ונפצעה. התובעת העידה כי במהלך הליכתה במדרכה, ברחוב "בזל" פינת "סוקולוב", בעיר באר שבע (ראה עדות התובעת ובנה וכן ראה תמלול השיחה עם מד"א), נתקלה רגלה במדרכה משובשבת, וכתוצאה מכך הוטחה ארצה ונחבלה. בנה של התובעת הגיע למקום והזמין אמבולנס.
-
עיון בתמונות שצולמו יום למחרת האירוע על ידי בנה של התובעת, מר שמעון אסדון, ועל ידי ב"כ התובעת, מעלה אכן כי במדרכה היה מפגע משמעותי, וכי הוא משתרע על שטח גדול במדרכה.
-
הוכח כי בנה של התובעת דיווח לעירייה אודות המפגע למחרת האירוע.
-
מאחר ומדובר במפגע משמעותי היה מצופה מהעירייה לזהות את המפגע ולבצע את התיקון הדרוש. לא מדובר במפגע קטן או נסתר, אלא מדובר במפגע משמעותי בפינת רחובות.
בהתאם לקבוע בפקודת העיריות [נוסח חדש], ובהתאם לפסיקה הנוהגת, על העיריה מוטלת חובת זהירות לדאוג לבטיחות הדרכים ולמניעת מכשולים שעלולים לסכן את הציבור. כאמור לעיל מדובר במפגע שמצופה היה מהעירייה לאתרו ולתקנו.
-
באשר לשאלת האשם התורם, לחובתה של התובעת יאמר כי הוכח שהתובעת מכירה היטב את המקום, שכן נוהגת ללכת לאחותה באותה דרך כל שבת. עוד יש לומר לחובתה שהמפגע הינו מפגע שניתן להבחין בו, כך שהיה עליה להבחין היכן היא הולכת ולנסות להימנע מהמפגע. שיקול שלא להטיל על התובעת אשם תורם, הינו העובדה שהמדרכה משובשת לא רק בנקודה בה נפלה התובעת אלא יש שיבושים נוספים במדרכה בכיוון הליכתה של התובעת, כך שעולה לכאורה שהיה לתובעת קושי להתחמק מהמפגע. עוד יש לציין שהוכח שהתובעת הלכה עם נעלי הליכה נוחות ולא עם נעלי עקב או משהו דומה, כך שאין מדובר בחוסר התאמה שלה את הנעל לצעידתה לכיוון בית אחותה. בשקלול כל הנ"ל אני קובעת לפיכך כי יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 15%.
-
העירייה טענה מאז תחילת ההליך כי המפגע הינו באחריות המשטרה, שכן שורשיו של עץ שהיה נטוע בשטח המשטרה, הם אלו שגרמו להתרוממות של המדרכה במקום בו נפלה התובעת. בנסיבות אלו הגישה העירייה הודעת צד שלישי נגד המשטרה. (בתחילה נטען גם כי המשטרה הינה הבעלים ו/או המחזיקה של השטח בו נפלה התובעת אולם דומה לכאורה כי בהמשך זנחה העירייה טענה זו. כך או כך טענה זו לא הוכחה).
צודקת המשטרה בטענותיה לפיהן העיריה לא הוכיחה דבר מטענותיה. העירייה לא הוכיחה שמתחת למדרכה שהתרוממה היו שורשים של עץ וכי התרוממות המדרכה הייתה בשל שורשים של עץ. העירייה לא הוכיחה כי השורשים של עץ שמצוי בשטחה של המשטרה, הוא שחדר מתחת למדרכה והרים אותה.
-
העיריה לא הראתה כי פנתה בשלב כלשהו למשטרה, לפני האירוע או אחרי האירוע, בדרישה לסלק את המפגע ו/או בדרישה לתקן את המפגע (ראו בעניין זה עדותו של מר דוד כהן, נציג העירייה, פרו' עמ' 12).
-
הוכח כי העירייה תיקנה את המפגע מתישהו בקיץ 2020. נציג העיריה לא ידעו לומר את המועד המדויק בו בוצע התיקון.
-
על אף שנציגי העיריה ביצעו את התיקון, ועל אף שדומה לכאורה שכאשר הרימו את המרצפות, ניתן היה ללמוד על הגורם שגרם להתרוממות המרצפות, לא טרחה העירייה להביא לעדות את הגורם שביצע את התיקון והתרשם ישירות מהגורם למפגע. מעדותו של נציג העירייה שכן הובא לעדות, עולה כי העירייה יודעת מי הגורם אצלה אשר היה במקום בזמן ביצוע התיקון (המפקח מתניה), וגם יודעת מי נכח במקום יחד אתו (קבלן גינון גני אמין), ואולם בחרה לא להביא אף אחד מהנ"ל לעדות.
העירייה גם לא הביאה את התיעוד של התיקון שבוצע, מה בוצע, כיצד בוצע. העירייה גם לא הביאה תיעוד מצולם של התיקון, על אף שניתן היה בנקל להביא תיעוד כזה. . העד העיד בסעיף 2 לתצהירו כי: "...נציג מטעם מחלקתי יצא לשטח, זיהה את אריחי המרצפות...שהתרוממו בשל שורשים של עץ שנטוע בחצר משטרת ישראל..". וכן ראה סעיף 3 לתצהירו "הוריתי לעובדים של קבלן הגינון, שפועל בנדון עבור העירייה, להסיר את השורשים ולרצף מחדש את קטע המדרכה כך שתהא ישרה, ואבני הרצוף תהיינה בגובה אחיד.." (הדגשות שלי – הח"מ). כפי שעולה מתצהירו וכפי שהוברר במהלך חקירתו הנגדית העד מטעם העירייה לא היה מי שיצא לשטח וזיהה את הגורם למפגע וגם לא היה מי שביצע את התיקון ונוכח בעת התיקון. לפיכך כל עדותו לגבי הגורם למפגע והאופן בו תוקן המפגע – הייתה עדות שמיעה מתחילתה ועד סופה. העד ביקר במקום רק לאחר שהמפגע תוקן (פרו' עמ' 12 למטה).
וראו עדותו:
ש. היית במקום כשהרימו המרצפות?
ת. לא. לשאלתך מי כן היה אני אומר המפקח מתניה וקבלן גינון גני אמין.
ש. הם ראו שהכל פתוח?
ת. הם פתחו.
ש.יש גם דוחות שהם מילאו?
ת. כנראה..." (פרו' עמ' 13).
בהמשך העיד העד (עדות שמיעה כמובן), כי מי שביצע את התיקון "חתך את כל השורש" (פרו' עמ' 15 למעלה), לא הובאה אולם כל עדות ישירה לנטען על אף שניתן היה להביא את העדים ללא כל קושי, ולפחות לא נטען שלא ניתן היה להביאם. צודקת המשטרה כאשר היא טוענת בסיכומיה שאי הבאת עדים רלוונטיים ומסמכים רלוונטיים פועלת לחובת העירייה.
-
העירייה ביקשה שאסיק מתמונות שהעץ ששורשיו על פי הטענה הם שחדרו מתחת למדרכה והרימו אותה (טענה שלא הוכחה כאמור), הוא עץ המצוי בשטח המשטרה. לא ניתן אולם להסיק מהתמונות מה שהעירייה מבקשת שאסיק. רואים בתמונה גדר ואחרי הגדר רואים עצים. בית המשפט לא יודע להגיד אם העצים מעבר לגדר נטועים בשטח המשטרה אם לאו. העירייה לא הגישה חוות דעת בעניין זה, על אף שיכלה להגיש חוות דעת כזו ללא כל קושי. אין שום הוכחה לפיכך שהעץ נטוע בשטח המשטרה דווקא ולא בשטח העירייה.
-
לכל האמור אוסיף כי העירייה לא הביאה את העדויות הדרושות על אף שהמדינה טענה לכל אורך הדרך להעדר אחריותה. ראו למשל סעיף 13 לכתב ההגנה של המדינה: "הצד השלישי 2, משטרת ישראל, תטען כי המפגע הנטען על ידי התובעת מצוי במדרכה הציבורית, מעבר לשטח אשר מצוי בחזקת ו/או בשליטת משטרת ישראל". וראו גם סעיף 6 לתחשיב הנזק מטעם המדינה: "ברם אפילו יעלה בידי התובעת להוכיח המקום בו נפגעה הרי שאין שום קשר בין המפגע הנטען ובין משטרת ישראל. אין במקום שום עץ של משטרת ישראל ולא בכדי לא מצורף צילום של גזע העץ הסמוך אשר נמצא כולו בשטח המדרכה. צריך להוכיח שהמפגע, אשר אליבא לנתבעת בכלל אינו קיים, מקורו בשורשים של עץ שהתרוממו, אח"כ צריך להוכיח כי השורשים שייכים לעץ אשר מצוי בתחום משטרת ישראל....ואז את אחריות המשטרה בכלל לכך כי גזע עץ שלח שורשים אשר הרימו את המדרכה, כך לפי הטענה...".
-
לקראת סיום אפרט שוב (על אף שהדבר מופיע בהחלטתי בפרו' עמ' 16 ו - 17), מדוע הוריתי במהלך דיון ההוכחות על אי קבלת השלמת עדותו הראשית של העד מטעם העיריה. כאמור לעיל העד מטעם נתן תצהיר בו מסר שבזמנים הרלוונטיים שימש כמנהל מחלקת גנים ונוף בעיריית באר שבע. תצהירו כולו היה עדות שמיעה לגבי הגורם למפגע ולגבי אופן התיקון של המפגע. ב"כ העיריה ביקש בפתח הדיון שהעד יבהיר היכן עבד קודם ויבהיר היכן הגדרות שבמחלוקת. ב"כ העיריה לא ציין כי העד עבד קודם כקבלן גינו של המשטרה ויש לו ידיעה ספציפית מכוח תפקידו הקודם, אודות המחלוקת הספציפית בתיק דנן בין העירייה לבין המשטרה. מה שהתבקש והתקבל זה השלמה של מה שהיה מונח בפני בית המשפט. בנסיבות אלו הותרה השלמת העדות. אולם מה שהעד העיד עליו בפועל היה בעצם עדות שונה לגמרי מזו שנתן העד בתצהירו ולא השלמה של האמור בתצהירו. תוך כדי אותה עדות מפתיעה התנגד ב"כ צד ג' לאותה עדות מפתיעה, ובצדק יש לומר. בית המשפט באותה שלב ביקש לתת לחקירה לזרום, ולפיכך לא עצר את העדות לצורך דיון בהתנגדות. בסיום העדות התנגד שוב ב"כ צד ג' להשלמת העדות, ואז נשמעה ההתנגדות בצורה מסודרת וכן נשמעה תגובה להתנגדות, והוחלט לקבל את ההתנגדות. וראו דבריו של ב"כ צד ג' במסגרת אותה התנגדות, דברים שהיו מדויקים מאוד ונכונים: "...חברי הפתיע אותנו היום עם עדות שלא בא זכרה קודם. בכל מקרה, כמי שניסיתי להגיד קודם תוך כדי החקירה, אני לא יכולתי ולא יכול להערך להגיב למה ששמעתי לראשונה שהיה מפתיע. אני צריך לבדוק זאת עם גורמים במשטרה..." (פרו' עמ' 16 למעלה). העירייה באה בטרוניה שבית המשפט החליט שלא לאפשר לעשות שימוש בהשלמת העדות הראשית, אולם על העירייה לבוא בטרוניה לעצמה שהביאה עד שהאמור בתצהירו כמעט כולו עדות שמיעה, ושלא טרחה לכתוב בתצהיר את הדברים שיודע שאינם עדות שמיעה, ובכלל יודע אותם מכוח תפקיד אחר שמילא בעברו, וגם לבוא בטרוניה לעצמה שניסתה "להכניס" את העדות ב"דלת האחורית" כ – "השלמת חקירה ראשית". כך או כך גם אם הייתי מקבלת את העדות , לא היה בכך כדי להועיל, שכן גם אם היה מוכח באמצעות אותה השלמת חקירה ראשית, שהעץ שרואים בתמונה הוא בשטח המוחזק על ידי המשטרה, עדיין אין כל הוכחה כי המפגע נוצר כתוצאה משורשים של עץ כזה או אחר.
-
אשר על כן אני קובעת כי העירייה חבה לפצות את התובעת וכן אני קובעת כי יש לדחות את הודעת צד ג' בהעדר הוכחה לנטען בה.
-
מהמסמכים הרפואיים עולה כי התובעת סבלה בעקבות נפילתה משבר בצוואר הירך, ולהלן אדון בנזקים שנגרמו לתובעת.
שאלת הנזק
-
התובעת ילידת 07.05.57 בת 61 במועד התאונה ובת 66 כיום.
-
בגין התאונה סבלה התובעת משבר בצוואר הירך ברגל ימין. התובעת עברה ניתוח לשחזור ולקיבוע השבר ולאחריו עברה תקופת שיקום.
-
המומחה מטעם התובעת, פרופ' דן עטר, קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 48(1)(ו). המומחה ציין כי התובעת סובלת מ - צליעה מימין; אורך רגל ימין 1.5 ס"מ פחות מרגל שמאל; מגבלות תנועה בפרק ירך ימין. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר אבי משיח, קבע אף הוא כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20%, כאשר הסעיף הרלוונטי לטעמו הינו סעיף 35(1)(ב). מאחר ושני המומחים קבעו לתובעת נכות בגובה של 20%, על אף שכל מומחה הפנה לסעיף אחר, לא היה צורך למנות מומחה מטעם בית המשפט בתיק זה.
-
המומחה מטעם התובעת קבע כי לתובעת היו נכויות זמניות כדלקמן: מיום 29.09.18 – 31.03.19 – 100% נכות. מום 01.04.19 – 30.04.19 – 50% נכות.
מיום 01.05.19 – 31.08.19 – 25% נכות.
אישורי אי הכושר שהציגה התובעת, מרופא תעסוקתי, מיום התאונה ועד 27.06.19, היינו במשך 9 חודשים, תומכים כמעט באופן מלא בתקופות אי הכושר הזמני שקבע המומחה מטעמה של התובעת (וראו גם קביעת המל"ל לפיה התובעת הייתה מצוי באי כושר עד לסוף חודש 06/19).
-
הוכח כי עובר לתאונה, ובמשך מספר שנים ברציפות (החל משנת 2014), עבדה התובעת כקופאית במינימרקט משפחתי בשם "עליזה בארץ הפלאות" (להלן: "החנות"). שכרה הממוצע החודשי של התובעת קודם לתאונה עמד על סך של 4,663 ₪ (ראו תלושי השכר לחודשים שלפני התאונה).
-
עד לחודש 01/9 קיבלה התובעת שכר על חשבון ימי המחלה שצברה.
-
הצדדים חלוקים על גובה הנכות התפקודית של התובעת. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני קובעת שהנכות התפקודית במקרה דנן היא בגובה הנכות הרפואית. נכון שהמומחה מטעם התובעת ציין בחוות דעתו כי נכותה התפקודית של התובעת הינה בשיעור של 30%, אולם בית המשפט הוא שמכריע בשאלת התפקודיות של הנכות.
-
עיון בתצהירה של התובעת מעלה כי היא סובלת מכאבים וממגבלות תנועה, המקשים עליה במגוון של פעולות – הליכה, עמידה, עליית מדרגות, נשיאת משקלים. הדבר משפיע על היכולת שלה לבצע את מטלות משק הבית.
הוכח כי בשל התאונה נגרם לתובעת סבל רב, וראו דבריה במהלך קדם המשפט: "...אני אישה חזקה. מאז שלוש שנים נהרסו לי החיים, אפילו ניסיתי להחזיק את עצמי, וזהו אני נפלתי. צעקתי אמאלה...".
עדותו של בעלה של התובעת תמכה בעדותה לפיה אכן סבלה סבל רב בעקבות התאונה וכי יש לתאונה השלכות תפקודיות.
-
התובעת העידה כי מאז 2014 עבדה בחנות והיא שהחזיקה את החנות, ואולם לאחר התאונה פחתה עבודתה בחנות באופן משמעותי, כאשר היא מגיעה לחנות בצהריים לפרק זמן קצר שכן מתקשה בישיבה. התובעת העידה כי היא עובדת קצת בקופה בשביל הנפש. בעלה העיד אף הוא על הדברים.
נכון שעדותם בעניין זה לא נסתרה, אולם לא הוכח כי אותם 20% נכות מהם סובלת התובעת מונעים ממנה עבודה כליל בחנות. כך למשל לא הוכח שיש לתובעת מגבלה כלשהי בישיבה. לכך יש להוסיף כי קודם לאירוע התאונה מי שעבד בחנות היו התובעת ובעלה, כאשר לא הוכח כי הובאו לאחר האירוע עובדים אחרים להחליף את התובעת. מצד שני בהחלט מתקבלת על הדעת עדותה של התובעת ובעלה, לפיהן לאחר התאונה נאלץ בעלה של התובעת לקחת על עצמו נתח גדול יותר של העבודה בחנות. הטענה של הנתבעת לפיה יש לנכות את הרווח שנוצר לבעלה של התובעת כתוצאה מכך שתשלומי השכר שלא שולמו לתובעת נשארו בתא המשפחתי לא הוכחה. לא הוכח מה היו הרווחים בחנות במהלך עבודת התובעת בחנות, ומה היו הרווחים בחנות לאחר שהפסיקה לעבוד שם ולפיכך אני דוחה טענה זו.
-
הנתבעת וצד ג' טענו ובצדק שניתן להניח שהתובעת לא עובדת יותר בהיקפים שעבדה קודם לכן בין היתר שכן עברה ניתוח לב פתוח, כך לפי עדותה. יחד עם זאת לא ניתן להניח, כפי שהניחה הנתבעת כי מאז אותו אירוע לבבי לא יכלה התובעת לעבוד בכלל. לא הוגשה חוות דעת רפואית על ידי הנתבעת באשר להשלכות אותו אירוע לבבי על השתכרותה של התובעת, באשר לקצב התאוששותה מאותו אירוע לבבי, באשר לנכות שנותרה לה בגין האירוע הלבבי ככל ונותרה בכלל נכות וכיוצ"ב.
בשקלול כל האמור אני סבורה שנכותה התפקודית של התובעת הינה בגובה נכותה הרפואית, היינו בגובה 20% כפי שפורט לעיל.
-
באשר להפסדי שכר בעבר, הרי שעד 01/19 קיבלה התובעת כאמור את שכרה על חשבון ימי מחלה, לפיכך מגיע לה שכר בגין חודשיים נוספים מלאים, בהם הייתה באי כושר של 100%, בסה"כ מגיע לה סך של 9,326 ₪. בגין חודש 04/19 אז הייתה באי כושר של 50% נכות, מגיע לה סך של 2,331 ₪.
בגין חודשים 05/19 – 08/19, שלושה חודשים, אז שתה באי כושר של 25% נכות, ההפסד הינו 4,663 ₪.
בגין החודשים 09/19 עד היום – 46 חודשים. 43,000 = 4,663 X 20% X 46
-
בגין הפסד שכר לעתיד, הפסד עבור שנה אחת, סך של 11,000 ₪ אני דוחה את טענות התובעת לפיהן היה צפוי שהייתה ממשיכה לעבוד מעבר לגיל 67. התובעת התחילה לעבוד רק בשנת 2014. נכון שהתובעת עובדת בחנות המשפחתית אולם לא הוכח כאמור שהייתה ממשיכה לעבוד מעבר לגיל 67 (וראה בעניין זה דברי ב"כ הנתבעת בפרוטוקול קדם המשפט לפיו התובעת מדווחת כשכירה).
-
בגין פנסיה, סך של 12.5%, על הפסדי השכר לעבר ולעתיד, אני פוסקת סך של 6,750 ₪.
-
בגין כאב וסבל אני פוסקת סך של 65,000 ₪. מעדותה של התובעת ומעדות בעלה עולה אכן כי התאונה גרמה לתובעת סבל משמעותי.
-
בגין עזרה בבית, - מהעדויות עולה כי 7 חודשים מאז התאונה שהתה התובעת באי כושר מלא ובהמשך חלקי, כאשר בגין אותה תקופה זכאית לעזרה מוגברת. 300 ₪ לשבוע, פעמיים בשבוע, כפול 4.2, סך של 2,520 ₪, עבור 7 חודשים הסמוכים לתאונה (אז שהתה באי כושר עבודה של 100% אחוז ובהמשך של 50%), ובסה"כ זכאית לפיצוי בגין אותה תקופה בסך של 17,640 ₪. לאחר אותם חודשים הסמוכים לתאונה ועד היום וכן לעתיד, סך גלובאלי של 40,000 ₪. שכן הפגיעה של התובעת כאמור אכן משפיעה על יכולתה לבצע את עבודות משק הבית.
-
כמו כן פוסקת סך של 5,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות.
-
מהסכום הנ"ל יש לנכות תגמולי מל"ל בסך של 31,281 ₪.
לסיכום
-
אני מורה על קבלת התביעה נגד העירייה. העירייה תשלם לתובעת סך של 128,850 ש"ח (בניכוי רשלנות תורמת ובניכוי מל"ל), כמו כן תשיב לתובעת הוצאות בגין אגרה וכן הוצאות בגין חוות דעת.
-
אני דוחה את הודעת צד ג'.
-
העירייה תשלם לתובעת סך של 25,627 ₪ וכן תשלם לצד ג' סך של 25,627 ש"ח (התיק נוהל עד תומו, התנהל דיון בתחשיבי נזק, הוגשו תצהירים, התנהל דיון הוכחות, הוגשו סיכומים).
-
כל הסכומים שפסקתי ישולמו תוך 30 יום מהיום.
-
הודע לצדדים זכות הערעור כדין. המזכירות תשלח לצדדים.
ניתן היום, ו' אב תשפ"ג, 24 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
