פלוני נ' טיב - אור בע"מ ואח'

לפני תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב פגיעתו בתאונת עבודה מיום 1.11.2015 (להלן: התאונה).

רקע

1. התובע יליד 1990, במועדים הרלבנטיים לתביעה עבד כחשמלאי דיור (ללא תעודה), בפרויקט מגורים בהרצליה "דיור להשכרה" (להלן: הפרויקט). התובע עבד כשכיר אצל נתבעת 1 (להלן: המעביד או הנתבעת), שביצעה את עבודות החשמל בפרויקט. נתבעת 2 (להלן: מבצעת הבניה) הייתה מבצעת הבנייה ומזמינת העבודה בפרויקט. המעביד שימש כקבלן משנה מטעמה. נתבעת 3 ביטחה את אחריותן של הנתבעות 1 ו- 2 בהתאם לפוליסת ביטוח עבודות קבלניות.

    

2. לאחר שמיעת הראיות והגשת סיכומי הצדדים, הנתבעות הודיעו כי הושגה ביניהן הסכמה בסוגית חלוקת החבות הנזיקית, ובית המשפט נתבקש שלא להיזקק לשאלת החבות בפסק דינו, כי אם לשאלת הנזק בלבד (ראו: בקשה מס' 52 מיום 5.7.2022). הודעתם של הנתבעות הוגשה באיחור מה, כשבית המשפט כבר החל במלאכת כתיבת פסק הדין, כולל סיום כתיבת פרק החבות כלפי התובע. לאור הסכמת הנתבעות על חלוקת החבות ביניהן, לא אדרש לשאלת חלוקת החבות הנזיקין בין הנתבעות.

    

   דיון והכרעה

   נסיבות התאונה:

3. התובע טען, כי "העביר כבל חשמלי כשהוא עומד ונשען באופן קל מאחורי מעקה שעשוי מלוחות עץ, לפתע המעקה נפל (התברר כי היה רפוי ולא מחוזק היטב) וכתוצאה מכך התובע נפל מגובה כשלושה מטרים, כאשר הרצפה עליה נפל הייתה מלאה לכלוך ושרידי חומרי בנייה" (ראו: סעיף 3 בכתב התביעה וסעיף 3 בתצהיר עדותו הראשית של התובע, מוצג ת/1).

    

4. בחקירתו הנגדית כך תיאר התובע את הרגעים לפני התאונה:

   "ש. העבודה שאתה ביצעת בתאונה אתה דיברת פה שאתה עובד הרבה על סולמות נכון?

   ת.הייתי

   ש.גם העבודה שאתה ביצעת בקומה מינוס 1 היה שם סולם?

   ת. לא

   ש. לא היית על סולם?

   ת. בכלל לא.

   ש. אז מה הייתה העבודה?

   ת. באותו יום אז היינו עושים תשתיות גם כן ומתקינים תאורה זמנית לקומה מינוס1.

   ש. אוקיי איך מתקינים תאורה זמנית בואו נבין

   ת.אני יכול לספר לך את כל היום במלואו עד אז, יופי באותו יום נאלצתי לעשות שמה עם הצוות שלי לעשות תשתיות תאורה זמנית לקומה מינוס 1 שזה אומר להדליק להם את כל הקומה של מינוס 1 בגלל החושך שם והקושי של הראייה גם כן לשאר העובדים וגם כן אנחנו, זה הסידור עבודה שהיה לי אז באותו יום, היה שם איזה שלושה אנשים או ארבעה אנשים התחלנו לעבוד אנשים עובדים על סולמות ואני הייתי מעביר להם את הכבל עושה להם את הסיבובים של הכבל והם באים חותכים את הכבל מחברים אותו לגוף וככה היינו ממשיכים איך שהוא

   ש.רגע וכשאתה מעביר להם את הכבל איפה אתה עומד?

   ת. על הרצפה של מינוס 1" (ראו: עמ' 12 בתמליל ש' 28-38 ועמ' 13 ש' 1-10).

    

5. בתשובותיו לשאלות בית המשפט, כך תיאר התובע את אירוע התאונה תוך הפנייתו לתמונות מזירת האירוע: "זה ככה הפתח, שבעצם אחרי שמסיימים את כל העבודות שלהם מפרקים את המנוף ועושים השלמה של הרצפה, אז באיזשהו שלב אחרי שעשיתי שמה את כל הסיבובים של התאורה הגעתי לנקודה הזאתי (הערה שלי: הכוונה לאזור המעקה בקומה מינוס 1) בדיוק בשביל להעביר את הכבל מהנקודה הזאת עד לקצה השני"... "הגעתי לפה בשביל להעביר את הכבל מהקצה הזה בדיוק לקצה השני בשביל שאני אמשיך מאותו סידור של הגופים של החברה שהתחילו להתקין" ... "הגעתי לנקודה הזאתי ראיתי את המעקה הזה נדנדתי אותו טיפה ככה היה כאילו ראו שזה כבר היה מחוזק אבל איך שהשענתי עליו בשביל לבדוק פשוט המעקה נישבר". לשאלה אם נשען על המעקה עם היד או שמא עמד עליו? כך השיב: "עם יד אחת עם המעקה ויד שנייה יש לי את חבילת הכבל בעצם" (ראו: עמ' 14 בתמליל ש' 7-20).

    

   ובהמשך:

   "ש. המעקה הזה אמורים להישען עליו?

   ת.בעיניי שזה אם הוא מעקה ביטחוני כמו שכבר אמור להיות אז כן אפשר להישען עליו.

   ש. אבל אתה בעצמך אמרת שאתה יודע זה לא היה מאבן או מברזל שעם קונסטרוקציה זה היה מעקה זמני רק כדי לגדר את המנוף, אתה בעצמך אמרת את זה

   ת. לא משהו שאני אמרתי

   ש. אז איך אתה נישען עליו בכלל?

   ת. אני שוב חוזר על מה שאני אמרתי שזה מעקה ואני נדנדתי אותו טיפה בשביל לראות כאילו בשביל לבדוק אותו, בדקתי אותו היה בסדר איכשהו איך שבאתי לזרוק את החבילת כבל אז פשוט נשבר בי המעקה" (ראו: עמ' 14 בתמליל ש' 19-39).

    

6. התובע הצליח להוכיח את הנסיבות הנ"ל, לפי מאזן ההסתברויות. להלן הנימוקים שהובילוני למסקנתי כאמור:

    

   • עדותו של התובע, יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. אכן, התובע לא גילה, מיוזמתו הוא, בפני ד"ר כנאענה (המומחה בתחום הנפשי מטעם בית המשפט) את ניסיון ההתאבדות שהיה לו בשנת 2012. אך הדבר לא הפחית מאומה מאמינותו ומהתרשמותי ממהימנות עדותו. התובע הסביר, כי הדבר ארע על רקע סכסוך עם אביו. הדבר אף רשום במסמך הרפואי עליו מסתמכות הנתבעות [ראו: עמ' 4 בנספח ג' לתיק מוצגי הנתבעות וכן עמ' 5 בתמליל הדיון מיום 17.2.2022 (להלן: התמליל) ש' 21-33]. ניכר מעדות התובע, כי הדבר לא נתפס בעיניו כבעיה נפשית. יש לציין, כי התובע מעולם לא נזקק בעברו לטיפול נפשי. אף לא פסיכולוגי. גם ד"ר כנאענה העריך כי לתובע היו אך "קשיים רגשיים והסתגלותיים ערב התאונה", בעוד שלאחר התאונה ובעקבותיה התרשם מ"קיומם של מרכיבים חרדתיים על רקע פוסט-טראומטי יחד עם קשיים רגשיים והסתגלותיים".

      

   • אני דוחה בשתי ידיים את ניסיון הנתבעות להטיל דופי באמינות התובע בהסתמכה על כך שלא סיפר לד"ר כנאענה כי נפגע בשתי תאונת דרכים, אחת משנת 2008 והשנייה משנת 2018, ועוד שתי תאונות עבודה, אחת משנת 2009 והשנייה משנת 2014 (ראו: עמ' 4 בתמליל ש' 2-15). התובע לא זכר פגיעות אלה. הגיוני מאוד לאור השנים שחלפו. גם בעת הדיון התובע נזכר באותן תאונות רק לאחר הצגת התיעוד הרפואי בפניו. התובע הוסיף והסביר כי בתאונות אלו פגיעותיו היו קלות ממש, לא זכר אותן, שלא כמו פגיעתו הקשה בתאונה הנדונה, אותה יזכור תמיד לנוכח סבלו המתמשך (ראו: עמ' 5 בתמליל ש' 7-15). יתרה מכך, אם נעיין בתיעוד הרפואי, ניווכח לדעת שאין לפגיעותיו הנ"ל כל השפעה על נכויותיו הרפואיות עקב התאונה או כל השפעה על הערכת נזקיו העתידיים, כך שקשה לייחס לתובע כל כוונה או זדון להסתיר את המידע בגינן.

      

   • עדותו של התובע נתמכה בעדותו של מר ראמי ח'טאר, ששימש כאחראי על העובדים מטעם המעביד. העד גם צילם את התמונות מזירת האירוע (ראו: עמ' 20 בתמליל ש' 38-39, מוצג ת/4 ועמ' 21 בתמליל ש' 8-11).

      

   • הנתבעות טענו כי התובע עמד על סולם והניח את רגלו על המעקה. הנתבעות העידו מטעמן את מר יוסי אטיאס (להלן: המנהל), מנהל עבודה במקצועו, שבמועד התאונה שימש כמנהל הפרויקט מטעם מבצעת הבניה (ראו: סעיפים 4-9 בתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/2). אלא מאי? המנהל הודה כי לא ראה את התאונה בעצמו וכי המידע הרשום בדו"ח נמסר לו על ידי ראמי ח'אטר (ראו חקירתו הנגדית, עמ' 28 בתמליל ש' 29-39 ועמ' 29 ש' 10-14). המנהל נמנע מלהצהיר על דברים אלה בתצהיר עדותו הראשית. יש לציין עוד, כי ראמי ח'אטר מסר בעדותו כי הוא עצמו לא ראה את התאונה ורק הגיע לאחר ששמע צעקות התובע (ראו: סעיף 2 במוצג ת/5 וכן עמ' 21 בתמליל ש' 8). גם בתמונות מזירת האירוע (מוצג ת/4) לא נראה כל סולם בזירה. בדו"ח "נפילה ממקום גבוה" המצורף לתצהיר המנהל, אין כל זכר לעמידה על סולם.

      

   • לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התאונה ארעה כנטען על ידי התובע.

      

     שאלת החבות והאשם התורם:

7. מעיון בסיכומי הנתבעות, ניתן להיווכח כי כפירתן בחבות נשענה על טענתן כי התאונה לא ארעה כנטען על ידי התובע. מששוכנעתי כי התאונה ארעה בנסיבות המפורטות על ידי התובע, פשיטא כי מיותר להרחיב בסוגיית החבות. משקרס המעקה כשהתובע נשען עליו לצורכי ביצוע עבודתו, סבורני כי הדבר מעיד על קיומה של התרשלות לכאורה מצד המעביד ומבצעת הבניה, ומן הראוי להעביר אליהן את הנטל על מנת שיוכיחו כי לא הייתה התרשלות מצדן שיחובו עליה. מיותר לומר, כי הנטל כאמור לא הורם על ידן.

    

8. לא זו אף זו, מהראיות שנפרשו לפניי שוכנעתי כי המעביד ומבצעת הבנייה התרשלו בכמה מישורים, דבר שהביא לנזקיו הצפויים של התובע. המנהל אישר כי עובדים של קבלן משנה אחר מטעם מבצעת הבניה הם שהתקינו את המעקה באתר (ראו: עמ' 30 בתמליל ש' 36-38 ועמ' 31 ש' 1-4) וכי המעקה היה מיועד למניעת נפילה (ראו: עמ' 31 ש' 16-17). לא הובאה כל ראיה שתלמד על תקינות המעקה ובטיחותו במועד התאונה. המנהל מסר כי הוא המוסמך לבדוק תקינות המעקה. בתשובתו לשאלה היכן תוצאות בדיקתו כך הוא השיב: "כנראה מצוין ביומן העבודה כל בדיקה של מעקה ויכול להיות יש לנו בדיקה חודשית של ממונה בטיחות שמוציא דוחות" (ראו: עמ' 32 בתמליל ש' 7-12). מותר לציין, כי לא הוצגו לא יומן עבודה ולא דו"ח בדיקה של ממונה בטיחות כלשהו. באשר להדרכות הנטענות, לא צורף כל טופס הדרכה שילמד על ההדרכה שניתנה לתובע, אם בכלל, ועל תוכנה. טענת הנתבעות כי התובע פעל בניגוד להנחיות נטענה כלאחר יד וללא כל ביסוס. לא מצאתי בטענה כל ממש ומיותר להמשיך ולהרחיב את הדיון בטענות שווא. לא בכדי הודיעו הנתבעות כי הושג הסדר בשאלת חלוקת האחריות בינן לבין עצמן ובאופן המייתר גם את הדיון בשאלת החבות כלפי התובע.

    

9. בנסיבות שהובאו לעיל, גם דין הטענה לאשם תורם להידחות. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי לא הובאה כל ראיה שתלמד על ההדרכות שניתנו לתובע, מה מותר ומה אסור. הטענה שנאסר על התובע להתקרב לאזור המעקה, נותרה בגד טענה סתמית.

    

10. כאמור לעיל, לאור הודעת הנתבעות מיום 5.7.2022, לא ארחיב עוד בשאלת החבות הנזיקית, ואעבור לדון בשאלת הנזק. אגב, לאחר הגשת הודעת הנתבעות בדבר ההסדר בשאלת החבות, נקבע, לבקשת הנתבעות, דיון במעמד הצדדים, בניסיון להגיע להסכמה גם בעניין הנזק. בית המשפט טרח והכין הצעה, אך בסופו של יום הנתבעות לא טרחו למסור עמדתן, לא לחיוב ולא לשלילה.

     

11. על כן, אדון כעת בסוגיית הנזק.

     

     

    סוגית הנזק:

    הנכות הרפואית

12. עקב התאונה התובע סבל משבר תוך פרקי מרוסק בעצם הקלקנאוס (עצם העקב), עבר ניתוח שחזור פתוח ובוצע קיבוע פנימי בעזרת פלטה ייעודית וברגים וקיבוע בגבס. לאחר כחודש וחצי הגבס הורד והתובע החל בטיפולי פיזיותרפיה.

     

13. ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה רפואי מטעם התובע מצא כי נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 49 (2) (ו) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להן: התקנות) ונכות אסתטית בשיעור 10% לפי סעיף 75(1) ב' לתוספת לתקנות. ד"ר קליגמן ציין כי בדיקת CT כף רגל ימין, שבוצעה ביום 24.8.2016, הדגימה מצב לאחר קיבוע פנימי של עצם הקלקנאוס עם עיוות העצם ונזק ניווני סבתאלרי. בבדיקתו מצא הגבלה ניכרת בטווח תנועות הסבטלארי והטרסלי מלווה בכאב והגבלה קלה בתנועות מפרק הקרסול; עיוות בכף רגל ימין בהשוואה לשמאל וצלקת מכרעת.

     

14. התובע טען גם לנכות נפשית צמיתה עקב התאונה, וד"ר אלפארס פואד מטעמו העריך כי נותרה לו נכות בשיעור 20% לפי תקנה 34 (ב) (3) לתוספת לתקנות. ד"ר אלפארס מצא סימפטומים ממושכים של פוסט-טראומה ודיכאון, התרשם מקיומם של סימנים קליניים קבועים, צורך בטיפול תרופתי, הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי והחברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה.

     

15. ד"ר ליאור דיין, אורתופד מטעם הנתבעות, התרשם אף הוא מקיומו של עיוות של העקב והרחבתו עם השטחת הקשת המידיאלית ומגבלת תנועות סובטלאריות בלבד (ללא מגבלת תנועות העקב). ד"ר דיין הסכים שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה על ידי ד"ר קליגמן, אך חלק על קביעתו במישור הפלסטי. לשיטת ד"ר דיין, הצלקת הניתוחית שטחית מאוד ולא חוצה מפרק או מגבילה תנועה, לא שקועה ולא רגישה, לא גורמת ללקות עצבית באזורה ואף ממוקמת במקום סמוי מהעין.

     

16. פרופ' אברהם פלד, פסיכיאטר מטעם הנתבעות, סבר כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה. בהתאם לחוות דעתו, פרופ' פלד לא התרשם מקיומם של ממצאים אובייקטיביים של תחלואה פסיכיאטרית בסטטוס המנטאלי ובתפקוד השגרתי. עוד הדגיש, כי התובע לא נזקק לטיפול תרופתי, שב לעבודתו, לא היו שינויים בהרגלי האכילה וההיגיינה ולא נמצאה הפרעה בהתמצאות, בריכוז ובזיכרון. המומחה התרשם כי לתובע שיפוט תקין על כל מרכיביו.

     

17. מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום הנפשי בלבד, ד"ר ראסם כנאענה. כעולה מחוות דעתו, לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 7.5% בהתאם לסעיף 34 (ב) (1) – (2) לתוספת לתקנות. ד"ר כנאענה סבר כי מדובר באירוע וחוויה נפשית אשר השפיעו על תפקודו ובריאותו הגופנית של התובע והביאו להשפעות והשלכות מבחינה רגשית. המומחה התרשם מקיומם של מרכיבים חרדתיים על רקע פוסט-טראומטי יחד עם קשיים רגשיים והסתגלותיים.

     

18. אף אחד מהמומחים הרפואיים הנ"ל לא נחקר על חוות דעתו.

     

19. באשר לקביעתו של ד"ר כנאענה, הרי שמלבד העובדה כי המומחה לא נחקר על חוות דעתו, הנתבעות גם לא הצביעו על קיומם של טעמים ענייניים המצדיקים סטייה מקביעתו.

     

20. לאור האמור, שיעור הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת עומד על 26%, וזאת בגין הפגיעה האורתופדית והנפשית.

     

21. בכל הנוגע לצלקת, התובע ביקש בסיכומיו להעמיד את שיעור הנכות הצמיתה על 5%. משלא נחקרו המומחים מטעם הצדדים, ומשאין חולק כי נותרה לתובע צלקת באורך 8 ס"מ, בצבע כהה מעל הקרסול, ומשמדובר בנכות שאין לה כל השלכה תפקודית, מקובל עלי להעמיד את הנכות בגין הצלקת על 5% לצמיתות. נכות זו תילקח בחשבון אך ורק במסגרת הערכת הפיצוי בגין כאב וסבל.

     

    חישוב הפיצויים:

22. לאחר שאמרתי כל אלה, אגש לקביעת הפיצויים המגיעים לתובע.

     

23. הפסדי שכר בעבר:

    כעולה מחומר הראיות [ראו: תלושי השכר שצורפו למוצג ת/1 – תצהיר עדותו הראשית של התובע, ומתיק המל"ל], ממוצע שכרו של התובע עמד על סך של 12,200 ₪. בסכום זה גולמו הוצאות רכב בשווי של כ- 3,000 ₪. התובע לא הוכיח כי שווי השימוש שנקבע לצורך החיוב במס הכנסה משקף את שווי ההטבה שניתנה לו. בנסיבות, ובהתאם לתלושי השכר, ממוצע שכרו בחמשת החודשים ערב התאונה, ללא המרכיב הנ"ל, עמד על סך של 9,500 ₪. סכום זה מוצמד להיום = 10,245 ₪.

     

    אין חולק כי התובע נעדר מעבודתו למספר חודשים מאז התאונה ושב לעבודתו בשירותי הנתבעת רק במהלך חודש מרץ 2016. גם אין חולק כי מדובר בהיעדרות מוצדקת על רקע אי יכולת פיסית עקב התאונה.

     

    על כן, להלן חישוב הפסדי שכרו מיום 1.11.2015 עד סוף פברואר 2016:

    10,245 ₪ x 4 חודשים = 40,980 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופת אי הכושר (30.12.2015) עד היום, מתקבל סך של 43,837 ₪.

     

    ההפסד בחודשים מרץ, אפריל ומאי 2016: בשלושת החודשים האלה ביחד, התובע השתכר 17,902 ₪ (סכום זה כולל הפרשי הצמדה נכון להיום), במקום 10,245 ₪ לחודש בודד (השכר ערב התאונה מוצמד להיום). על כן, בגין תקופה זו אני פוסקת לתובע פיצוי בגובה הפער בין השתכרות אלמלא התאונה לבין השתכרות עקב התאונה. פער זה עומד על סך של 12,833 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופת ההפסד (15.4.2016) עד היום מתקבל הסך של 13,684 ₪.

     

    בחודשים יוני 2016 עד אוקטובר 2016 התובע אישר כי לא נגרם לו הפסד שכר וגם לא עתר לפסיקת פיצוי בגין תקופה זו.

     

    מחודש נובמבר 2016 ועד היום: אני פוסקת לתובע פיצוי חלקי כדלקמן: 10,245 ₪ x 26% [בעניין זה ראו הדיון בהמשך] x 70 חודשים = 215,145 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע תקופת ההפסד (1.10.2019), כך שההפסד נכון להיום = 192,098 ₪. 

     

24. הפסדי שכר לעתיד:

    ככלל, אין בהכרח זהוּת בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. לצורך קביעת הפיצוי בגין הפסדי השכר, בית המשפט בוחן את מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקוד הנפגע בעבודתו, השתכרותו וכושר השתכרותו בנסיבותיו הפרטניות, ובכללן: גיל הנפגע, השכלתו, כישוריו, מקצועו או משלח ידו, הן לפני התאונה והן לאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה, הנכות הרפואית, מהותה ושיעורה, היכולת לשוב ולעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה, הסתגלותו לעבוד על אף נכותו, הימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד וכו' [לצורכי ההמחשה בלבד ומבלי למצות, ראו: ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ [פורסם בנבו] (11.1.15) ו- ע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה) [פורסם בנבו] (25.7.2010)].

     

    בענייננו, על יסוד התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע ומחומר הראיות, שוכנעתי כי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה משקף נאמנה את שיעור הגריעה מכושר העבודה ומכושר ההשתכרות של התובע. אפרט להלן את הנתונים האישיים של התובע שהובילוני למסקנתי זו:

    • אכן, התובע שב לעבודתו אצל הנתבעת בחלוף מספר חודשים מאז התאונה והשתכר אצלה את הסכומים שהשתכר ערב התאונה חרף מגבלותיו וכאביו. ברם, וכעולה מעדות התובע, הוא נאלץ לשוב לעבודתו בשל קשייו הכלכליים. עוד מסר, כי הנתבעת באה לקראתו כמה חודשים, אך בסופו של יום היא פיטרה אותו לנוכח קשייו בעבודה. התובע תיאר קשייו לעלות על סולם, לרדת מסולם, לעמוד או ללכת לזמן ממושך, דבר שהשפיע על תפקודו והביא לפיטוריו. עדותו של התובע בהקשר זה יצרה עלי רושם אמין ומהימן. היא גם מתיישבת עם מצבו הרפואי בסמוך לתאונה. מטעם הנתבעות לא הובאה כל עדות סותרת בנושא. מיותר לעמוד על משמעות הדבר.

       

    • אכן, לאחר פיטוריו מעבודתו אצל הנתבעת התובע השתלב במקומות עבודה חדשים ושכרו המדווח למל"ל והרשום בתלושי השכר פחת מונים משכרו ערב התאונה [ראו: דו"ח רציפות ביטוח – נספח א' לתיק מוצגי הנתבעות]. מדובר בשכר בסך של 3,000 ₪ בערך לחודש, היינו הפחתה בשיעור של כ- 70% ממה שהרוויח התובע אצל הנתבעת. יחד עם זאת, על מנת שבית המשפט ישתכנע בטענה זו, היה על התובע לזמן את המעסיקים החדשים שיתמכו בה ויעידו על תפקודו המוגבל בשיעור 70% בעבודתו. מה עוד, שמדובר במעסיקים שהם קרובים וחברים של התובע כפי שמסר בעדותו הוא ולא הייתה כל מניעה לזמנם לעדות. הימנעותו מהבאת ראיות לעניין זה, פועלת לרעתו.

       

    • גם לגופו של עניין, ואף אם אצא מתוך הנחה כי התובע עובד כיום עבודה חלקית ומשתכר שכר נמוך, סבורני שאין כל הלימה בין פגיעתו מהתאונה לבין ההפחתה הנטענת בשכר ובתפקוד. ודוק: בית המשפט אינו מקל ראש, חו"ח, בפגיעתו של התובע מהתאונה, אך אינו יכול לקבל את ההגזמה בטיעון.

       

    • התובע צעיר ועם השנים סביר מאוד להניח כי יסתגל למומו וישוב וישביח שכרו.

       

    • התובע חסר השכלה גבוהה. עבד בעבודות פיסיות בלבד.

       

    • נכותו האורתופדית בלתי מבוטלת היא וקל לתאר את השלכותיה על מי שעיסוקו בעבודות תשתיות חשמל. לכך גם מתווסף מצבו הנפשי שמקשה עליו לגייס מלוא כוחותיו למיצוי הפוטנציאל שלו.

       

      איזון ראוי בין כלל הנתונים שסקרתי לעיל, ויישום ההלכה הפסוקה בסוגיה, מחייבים העמדת שיעור הפגיעה בתפקוד התובע בעבודתו ושיעור הגריעה מהשתכרותו ומכושר השתכרותו על 26% וזאת החל מתום תקופת אי הכושר המלא ועד היום ולצמיתות.

       

      פוטנציאל השתכרותו העתידי: במועד התאונה התובע היה כבן 26 שנים בלבד. הוא השתלב בשוק העבודה בעודו תלמיד בבית הספר, דבר המעיד על חריצות וכושר עבודה מפותח עוד מגיל צעיר. אצל הנתבעת התובע החל לעבוד בחודש יוני 2014, עבודה בה התמיד עד למועד התאונה. חרף גילו הצעיר התובע השתכר סכומים העולים על השכר הממוצע במשק. בשנים 2009 ו- 2010 התובע למד במגמת חשמל והנדסת מיזוג אוויר במכללת עתיד. אמנם, הוא לא השלים את חובותיו לקבלת התעודה, אך המשיך להשתלב בשוק העבודה תוך התקדמות רציפה בשכרו (ראו: דו"ח רציפות ביטוח – נספח א' לתיק המוצגים מטעם הנתבעות). בשנת 2012 התובע השתכר בממוצע סך של 6,080 ₪ לחודש. בשנת 2013 שכרו עלה ל- 6,900 ₪ לחודש. בשנת 2014 התובע השתכר סך של כ- 6,400 ₪ לחודש. בשנת 2015 שכרו של התובע עלה בצורה משמעותית, וכאמור לעיל, שכרו ערב התאונה עמד על סך של 12,200 ₪. שכר זה, ללא מרכיב ההטבה בגין שווי השימוש ברכב, עמד על סך של 9,500 ₪ וזהו השכר המוכח בענייננו.

       

      בנסיבות המפורטות לעיל, ומשלא עלה בידי הנתבעות לסתור את ההנחה הסבירה כי ההשתכרות הייתה עולה עם הזמן אלמלא התאונה ולא הייתה נשארת כפי שהייתה ביום אירוע התאונה [ראו: ע"א 448/87 צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' עיד אברהים חסן [פורסם בנבו] (4.10.1989) פסקה 10], מן הראוי להעמיד את גובה השתכרותו העתידית של התובע, אלמלא התאונה, על סך של 12,500 ₪ לחודש.

       

      לאור הנתונים הנ"ל, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה את הסך של 841,059 ₪ [לפי החישוב הבא: 12,500 ₪ x 26% x 258.7875 (מקדם היוון עד גיל 67].

       

25. הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד: בראש נזק זה אני פוסקת לתובע סך של 136,335 ₪, המהווה 12.5% מסך הפסדי שכרו לעבר ולעתיד.

     

26. כאב וסבל: בהתחשב בגיל התובע, שיעור הנכות הרפואית הצמיתה ומהותה, תקופת ההחלמה, טיב הטיפול (אשפוז, ניתוח, גבס, טיפולי פיזיותרפיה ועוד), ובהתחשב בצלקת שנותרה (בין אם הותירה נכות צמיתה ובין אם לאו), אני פוסקת בראש נזק זה פיצוי בסך של 150,000 ₪.

     

27. עזרת צד ג' לעבר: קל לשער כי בתקופה הסמוכה לתאונה ולמשך תקופת אי הכושר המלא, התובע נעזר בבני משפחתו בביצוע פעולות יומיומיות ובאופן החורג מגדר העזרה המקובלת בין בני משפחה. על כן, בראש נזק זה אני מעריכה את הפיצוי, בדרך אומדנא, בסך של 20,000 ₪.

     

28. עזרת צד ג' לעתיד והוצאות מוגברות בגין ניידות בעתיד: לאור טיב הנכות העיקרית, נכות אורתופדית בשיעור בלתי מבוטל בכף רגלו של התובע, סביר להניח כי יוגבר שימושו ברכב לצורכי ניידותו. פיצוי זה מכסה על הצורך בזרת צד ג', שכן התובע עצמאי בתפקודו היומיומי ולא הוכח צורך בעזרה כלשהי. על כן, עבור הצורך העתידי הצפוי בהגברת ניידות מוגברת, אני פוסקת לו פיצוי גלובלי בסך של 80,000 ₪.

     

29. הוצאות בגין נסיעות לטיפולים לעבר: מקובלת עלי דרישת התובע בהקשר זה. הדרישה סבירה ומתיישבת עם מספר הביקורים לצורכי טיפול. על כן, אני פוסקת לתובע סך של 5,000 ₪ בגין הוצאותיו כאמור. הובע לא עתר לפיצוי בגין הוצאות כאלה לעתיד.

     

30. סך נזקי התובע = 1,482,000 ₪ (סכום עגול).

     

31. מסך נזקי התובע יש להפחית את התגמולים ששולמו לתובע על ידי המל"ל - ענף נפגעי עבודה (ראו: נספח ב' בתיק מוצגי הנתבעות). תגמולים אלה עומדים כיום על סך של 230,000 ₪.

     

32. טענת הנתבעות בדבר הצורך בניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל האמורים היו להתקבל בידי התובע לוּ מיצה זכויותיו שם בתום לב ובאופן סביר, דינה להידחות. אנמק בקצרה: התובע העלה במפורש תלונות במישור הנפשי בפני הוועדה הרפואית של המל"ל, אך זו סברה כי אין קשר בין תלונותיו בתחום זה לבין התאונה [ראו: החלטת הוועדה הרפואית מיום 6.3.2019 – צורפה כחלק מנספח ב' בתיק מוצגי הנתבעות]. אין המדובר במצב בו הוועדה קבעה שיש נכות נפשית עקב התאונה בשיעור מסוים בעוד שהמומחה הממונה מטעם בית המשפט קבע בשלב מאוחר יותר שיעור נכות נפשית העולה בהרבה על הנכות שנקבעה במל"ל, אלא מדובר במצב שבו הוועדה הרפואית שללה קשר סיבתי בין התאונה לבין התלונות בתחום הנפשי. לא זו אף זו, דומה כי הפער בין נכות נפשית בשיעור 0% לבין נכות נפשית בשיעור 7.5% אינו מביא לפערים רציניים בין תגמולי המל"ל ששולמו לתובע לבין התגמולים שהיו משולמים אלמלא היה מגיש תביעה להחמרת מצב בכל הנוגע לנכות הנפשית. יתרה מכך, הנתבעות מודעות היטב לכך, כי ההפחתה המשמעותית בתגמולי המל"ל נבעה מהפחתת שיעור הנכות הרפואית בתחום האורתופדי ל- 10% וביטול הפעלת תקנה 15. הפחתה זו נעשתה לאחר שהוועדה הרפואית של המל"ל קבעה בעצמה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 20% ולאחר שהמומחים מטעם הצדדים קבעו נכות דומה. קביעת המומחים מטעם הצדדים קדמה בהרבה להחלטת המל"ל לפי הופחת שיעור הנכות האורתופדית. על כן, אין כל בסיס לטענת הנתבעות כי היה על התובע לפנות בתביעה להחמרה לאור קביעות המומחים מטעם הצדדים. יש להזכיר עוד, כי חובת מיצוי ההליכים במל"ל אינה מחייבת נקיטת הליכי ערר על החלטה סופית של הוועדה הרפואית. הנתבעות עצמן אף לא העלו טענה מעין זו.

     

33. היתרה לפיצוי: 1,252,000 ₪.

     

    לסיכום

34. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצויים בסך של 1,252,000 ₪ בתוספת 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 3,700 ₪ בגין הוצאות משפט.

     

35. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     

     

     

    ניתן היום, י' אלול תשפ"ב, 06 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.