הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן."
הנטל להוכיח את תנאי סעיף 3 לחוק, התנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט להכריז על פסק החוץ כפסק אכיף, מוטל על המבקש את אכיפת פסק החוץ (רע"א 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א נ' משה קטן בע"מ, פ"ד נד(4) 403, פסקה 6(ג)). לאחר שהמבקש עמד בנטל המוטל עליו, יש לבחון האם המשיב הוכיח כי עומדת לזכותו אחת מההגנות שנקבעו בסעיף 6 לחוק (ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב(2) 701).
סעיף 3(2) לחוק דורש כי "הפסק אינו ניתן עוד לערעור", כלומר, התנאי המוצב בסעיף זה מבוסס על רעיון סופיות הדיון.
המלומדת וסרשטיין-פסברג מסבירה בספרה פסקים זרים במשפט הישראלי – הדין והגיונו (התשנ"ו – 1996), עמ' 9 (להלן: "וסרשטיין - פסברג") את דרישת הסופיות במשפט הישראלי, אשר נבדלת מדרישת המשפט המקובל האנגלי כי יתקיים מעשה בית דין ואת השלכותיה לעניין צווי-ביניים:
"חוק אכיפת פסקי חוץ כולל אף הוא, כאחד מתנאי האכיפה, דרישה שהפסק הזר יהיה סופי. המובן הסטטוטורי של דרישת הסופיות הוא, שהפסק הזר אינו ניתן עוד לערעור. קיומה של אפשרות משפטית לשנות או לבטל את פסק הדין בבית המשפט שנתנו אינה פוגמת בסופיותו. רק האפשרות לערער עוד על פסק הדין מונעת אכיפתו.
לפיכך, החוק מבחין בין החלטות זרות שהן "פסק דין" לבין החלטות זרות שאינן בגדר "פסק דין" תוך התייחסות לאפשרויות הערעור.... מכאן שכל החלטה שיפוטית ניתנת לאכיפה על פי החוק, ובלבד שהיא איננה נתונה לערעור.... החוק אינו דורש שההחלטה תהווה מעשה בית דין, אלא רק שהיא איננה נתונה עוד לערעור."
על ההבדלים בין החוק האנגלי לחוק הישראלי בנושא זה עמד גם המלומד ע' שפירא במאמרו, בעמ' 526-528:
"המבחן לסופיותם של פסקי-חוץ לפי המשפט המקובל (החל בישראל לעניין הכרה, לרבות תביעה על יסוד פסק-חוץ) שונה בתכלית מזה הטבוע בסעיף 3(2) לחוק (המחייב לעניין אכיפה). לפי הדין האנגלי, אין להעניק נפקות לפסק זר אלא אם הוא 'סופי ומוחלט' ("final and conclusive"), במובן זה שהוא סוף פסוק, מעשה בית דין שאין אחריו כלום בבית המשפט הנוכרי שנתנו. אם נדרש עדיין הליך או צו נוסף להשלמתו של הפסק... בכל אחד מהמקרים הללו אין הפסק 'סופי ומוחלט' בעיני המשפט המקובל ואין הוא בר מימוש באנגליה. למותר לציין, שפסק זמני, צו ביניים או סעד ארעי (כגון צו מניעה זמני)אינם בגדר פסק דין סופי לפי תפישת המשפט הבינלאומי-הפרטי האנגלי."
וכך גם נפסק להלכה בפרשת הוכמן (ע"א 247/83 הוכמן נ' רווה, פ"ד לח (3) 639, עמ' 643-644):
"... העובדה, כי פסק החוץ, שעליו נסבה בקשת האכיפה, ניתן לשינוי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין אכיפתו בישראל; כל אשר נדרש עלפי החוק אצלנו הוא, שלא יהא זה פסק דין שניתן עוד לערעור (סעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ). כבר נפסק, כי 'אין להוציא את המונח 'ערעור' אשר בסעיף 3(2) לחוק מכלל פשוטו ודווקניותו, ואין לייחס לו, או לקרוא אל תוכו את הדרישה שלפיה פסק הדין צריך שלא יהא ניתן גם לביטול או לשינוי על ידי בית המשפט הזר אשר נתן אותו."
לסיכום דברים אלה, בפסק הדין החלקי שניתן ביום 5.1.12 בת"א 33559-09-10 gerber finance inc נ' עובד ואח', עמ' 12-13, מבחין סגן הנשיאה כבוד השופט ישעיהו שנלר, בין גישת המשפט המקובל האנגלי לבין גישת החוק הישראלי לעניין אכיפת פסקי-חוץ לרבות לעניין דרישת סופיות הדיון, ומרחיב אודות הגישה שנבחרה על ידי המחוקק הישראלי.
"...המחוקק הישראלי ביקש לילך בדרך אחרת מהמשפט המקובל האנגלי, וקבע מבחן אחר לדרישת הסופיות, הוא מבחן זכות הערעור, שעל פיו יישק דבר...
אכן, באופן עיוני ניתן ליתן מענה לשאלת סופיות הדיון במספר גישות. הגישה האחת, כי רק פסק דין שיש בו משום מעשה בית דין, יהיה ניתן לאכיפה. השניה, כי פסק הדין לא ניתן לשינוי, והשלישית, כי פסק הדין אינו ניתן לערעור.
כאמור, הגישה האנגלית לא התקבלה ע"י המחוקק, אך גם הגישה השנייה נדחתה בפסיקה, ובאופן שגם אם יכול וביהמ"ש ישנה את פסיקתו, עדיין מדובר בפסק דין סופי.
המחוקק בחר בגישה השלישית, קרי, האם פסק החוץ ניתן לערעור אם לאו.
דהיינו, שעל פניו המחוקק לא הבדיל בין החלטה או פסק דין, אלא שבכל מקרה יש לבחון מה קובע הדין הזר בשאלת אפשרות הערעור על פסק החוץ אותו מבקשים לאכוף. ודוק. לא מדובר במובן של זכות ערעור במשפט הישראלי, אלא זכות הערעור במשפט הזר, כפי שהוכח בפני בית המשפט."
בעמ' 14-16 לפסק הדין האמור בוחן כבוד השופט שנלר את הגדרת "פסק דין" תוך סקירת אמנות שכרתה מדינת ישראל עם מדינות שונות בדבר הדדיות בהכרה ובאכיפה של פסקי דין בעניינים אזרחיים. זאת על בסיס ההתאמה הקיימת בין החוק הפנימי לבין אמנות שכרתה המדינה עם מדינה זאת או אחרת, כאשר ניגשים לפרש את החוק הפנימי העוסק באותו הנושא. מסקירה זו עולה כי בכל האמנות אין הבחנה בין פסק דין או החלטה, במובן המשפט הפנימי, אלא מדובר על כל הכרעה יהא כינויה אשר יהיה, כמצוטט להלן:
"א. באמנה שנכרתה בין ישראל לאוסטריה (כתבי אמנה 701 כרך 21, עמ' 147)... האכיפה אינה של פסק דין בלבד, אלא גם של החלטה, בכפוף שאכן יתקיימו לגבי החלטה זו אותן תנאים שפורטו, בהוספת החריג כי האמנה לא תחול מעת שמדובר על החלטות ביניים שנועדו לשמר מצב.
ב. עוד יש להפנות, לאמנה שבין ישראל לבריטניה ולאירלנד הצפונית (כתבי אמנה 750 כרך 22, עמ' 55), אשר שם... האמנה חלה על כל החלטה שיש בה משום קביעת זכויות ואף ,ויתור" על נושא הסופיות בחינת הערעור ומנגד אי תחולה בעת שאותו בימ"ש יכול וישנה ההחלטה.
ג. כך מוצאים אנו גם באמנה שנכרתה בין ישראל לספרד (כתבי אמנה 1016 כרך 30, עמ' 707):
"'פסקי דין' משמע החלטות של בתי משפט, יהא כינויים אשר יהא, לרבות החלטות, פסקים או צווים וכן פשרות שאושרו על ידי בית משפט במהלך הליכים"...
אם כן, עינינו הרואות כי הן על פי ההלכה הנוהגת בבתי המשפט והן על סמך השוואה לאמנות בינלאומיות עליהן חתומה מדינת ישראל, הפרשנות הראויה למונח "פסק דין" בחוק הינה פרשנות מרחיבה הכוללת כל החלטה של בית משפט במדינה זרה.
מבחן הכניסה לתחומי הגדרת פסק חוץ בסעיף 1 לחוק וביחס לסעיף 3(2) לחוק, הינו ביחס לסופיות פסק הדין או ההחלטה, הנבחנת אך ורק על פי אפשרות הערעור עליהם. קרי, על מנת לברר האם פסק חוץ לפנינו, עלינו לברר האם ניתן לערער על ההחלטה או פסק הדין, ותו לא.
האם ההחלטה מיום 1.9.10 היא פסק חוץ?
לאור גישת המשפט הישראלי האמורה, נבחן כעת האם ההחלטה מיום 1.9.10 היא החלטה סופית ומחייבת שאחריה אין ערעור לצורך אכיפתה בבית משפט ישראלי.
מהחומר הראייתי שנפרש לפניי עולה כי לא הוגש כל ערעור על ההחלטה במסגרת מערכת המשפט האיטלקית וכן, כי על פי החוק האיטלקי, עבר המועד האפשרי לערעור על ההחלטה.
כך עולה מחוות דעתה של עו"ד יעל זעירא, המומחית מטעם התובעים, אשר צורפה כנספח 13 לסיכומי התובעים (עמ' 6):
"...ההחלטה הנ"ל ניתנה בערעור אשר הוגש על פי סעיף 13 – 669 (teredecies – 669) לקודקס על ידי מר אלברטו די גלוריה ומר צבי ריש (אליהם הצטרפה החברה) כנגד החלטת בית המשפט בערכאה הראשונה.
פיסקה 4 של סעיף 669 הנ"ל קובעת כי תוך 20 יום מהגשת הערעור, תינתן על ידי הרכב תלתא החלטה אשר אינה ניתנת לערעור (Ordinanza non impugnabile):
החוק האיטלקי קובע, אם כן, כי החלטת בית המשפט (הצו-Ordinanza) אשר ניתנת במסגרת הערעור על פי סעיף teredecies – 669 לעיל, אינה ניתנת לערעור.
יש לציין כי בכתב התביעה אשר הוגש לאחר מכן על ידי מר יעקב שטרית-שרב, במסגרת ההליך העיקרי, לא נטען מאומה על ידו כנגד ההחלטה לעיל אשר דנה אותו לתשלום ההוצאות המשפטיות בגין ההליך שהתנהל בערכאה הראשונה והשנייה במסגרת בקשת הסעד הזמני.
במילים אחרות, גם במידה וניתן היה במסגרת ההליך העיקרי אשר התנהל לאחר מכן לערער על החלטת בית המשפט אשר דנה את ר שטרית-שרב לתשלום הוצאות ההליך (כפי שטוענת המומחית לדין האיטלקי אשר התבקשה לחוות דעתה על ידי עו"ד בר צבי) – ערעור שכזה לא הוגש על ידי מר שטרית-שרב, ובנוסף לכך פסק הדין בהליך העיקרי הפך גם הוא בינתיים לחלוט בתאריך 28.3.2013...
לאור האמור לעיל, חוות דעתי היא כי החלטת בית המשפט של פאדובה (Ordinanza) מתאריך 1.9.2010 אשר הופקדה במזכירות בית המשפט בתאריך 2.9.2010, בחלקה הדן את מר יעקב שטרית-שרב לתשלום הוצאות, הינה ברת ביצוע וחלוטה על פי הדין האיטלקי."
עו"ד סבינה מאייר, המומחית מטעם הנתבע, ערערה בחוות דעתה על קביעתה של עוה"ד זעירא כי ההחלטה מיום 1.9.10 הינה חלוטה וזאת מהנימוק כי ניתן פסק דין בהליך העיקרי (סעיף 23):
"לדעתי המקצועית, לאחר מתן פסק הדין בהליך העיקרי, ההחלטה הזמנית והאינסטרומנטלית, בשלמותה, מאבדת את תוקפה."
עם זאת, עו"ד מאייר לא טענה כי ההחלטה אינה ניתנת לערעור. טענתה של עו"ד מאייר הסתכמה בכך כי ההחלטה "מאבדת תוקפה".
לאור ההלכה המפורטת לעיל, לפיה יש לפרש את סעיף 3(2) באופן מצומצם ודווקני וכי ביטול או שינוי פסק חוץ אינם נכנסים בגדרו, אני מוצאת כי דבריה של עו"ד מאייר בדבר אובדן תוקף ההחלטה אינם רלוונטיים לשאלה הניצבת בפנינו. כאמור, הדיון בסעיף 3(2) ביחס לסופיות הדיון נתחם בגדר אפשרויות הערעור.
על כן, בהעדר כל התנגדות מצד הנתבע לממצאים לפיהם לא ניתן לערער על ההחלטה, אין בידי לקבל את עמדת הנתבע בעניין סופיות ההחלטה.
משכך, ומשנחה דעתי כי לא ניתן עוד לערער על ההחלטה, אני מקבלת את דעתה של עו"ד זעירא לפיה מדובר בהחלטה סופית לצורך אכיפתה כפסק חוץ. החלטה זו עומדת בתנאי סעיף 3(2) לחוק ולפיכך, נכנסת היא בגדרי סעיף 1 לחוק.
לסיכום נקודה זו, אני קובעת כי ההחלטה מיום 1.9.10 הינה פסק חוץ.
אכיפת הוצאות משפט :
האם הוצאות המשפט שנפסקו לחובת הנתבע במסגרת ההחלטה מיום 1.9.10 ובמסגרת פסק הדין מיום 19.7.12 ניתנות לאכיפה בישראל?
כאמור, עיקרה של בקשה זו הינן הוצאות המשפט שנפסקו לחובת הנתבע, הן במסגרת ההחלטה מיום 1.9.10 והן במסגרת פסק הדין מיום 19.7.12, ואפשרות אכיפתן בבתי המשפט בישראל.
משמצאתי כי גם ההחלטה מהווה פסק חוץ, אגש לשאלת אכיפתן של ההוצאות הנ"ל, בהתאם לתנאי סעיף 3 לחוק.
אלם טרם בירור אכיפת ההוצאות, אדרש לבחינת אפשרות אכיפתן של ההחלטה ושל פסק הדין על פי תנאי סעיף 3 לחוק.
סעיף 3(2) לחוק :
כאמור, היותו של פסק חוץ אכיף תלויה בעמידתו בארבעה תנאים המפורטים בסעיף 3 לחוק.
בעת בחינת היות ההחלטה פסק חוץ נדרשתי ליישם את הוראה 3(2) לחוק בענייננו וכמפורט לעיל, מצאתי כי ההחלטה עומדת בדרישת ההוראה לפיה "הפסק אינו ניתן לערעור".
לפי חוות דעתה של עוה"ד זעירא (עמ' 3), גם פסק הדין אינו ניתן לערעור:
"על פי סעיף 324 לקודקס ההליכים האזרחיים האיטלקי (codice di procedura civile – להלן: "הקודקס"), פסק הדין הופך לחלוט (Cosa giudicata formale) כאשר הוא אינו נתון יותר לערעורים הקבועים בחוק.
סעיף 325 לקודקס קובע כי המועד להגשת הערעור הינו 30 יום. מועד קצר זה חל במידה והצד בעל העניין מבצע מסירה פורמאלית של פסק הדין לחייב.
לעומת זאת, סעיף 327 לקודקס קובע מועד נוסף ואלטרנטיבי, המכונה "המועד הארוך". על פי סעיף זה, לא ניתן יותר להגיש ערעור כנגד פסק דין בחלוף ששה חודשים מיום פרסומו.
סעיף 133 לקודקס קובע כי פרסומו של פסק הדין חל ביום הפקדתו במזכירות משרדו של השופט, ופסקה 2 של סעיף 133 לקודקס קובעת כי המזכיר מאשר בסופו של פסק הדין כי הוא הופקד, ומוסיף את התאריך וחתימתו.
יש לציין כי המועד המדויק בו הופך פסק הדין לחלוט הינו ששה חודשים – כמצוין בסעיף 327 – בתוספת של חודש וחצי של הפגרה החלה באיטליה מה – 1 לאוגוסט עד 15 לספטמבר, במידה וז וחלה בתקופת מועד הערעור.
לאור האמור לעיל, היות ועל עותק פסק הדין אשר בידי ניתן לזהות חותמת המעידה על הפקדתו במזכירות בית המשפט בתאריך 27.9.2012, והיות ומהמידע אשר נמסר לי עולה כי לא הוגש ערעור כנגד פסק דין זה, ניתן לקבוע כי פסק הדין הפך לחלוט בתאריך 28.3.2013."
יובהר כי הנתבע לא התנגד לדבריה האמורים של עוה"ד זעירא.
אף עוה"ד מאייר, המומחית מטעמו, לא חיוותה דעה לפיה פסק הדין ניתן לערעור ובעדותה לפניי אף אישרה את דבריה של עוה"ד זעירא:
"ת. ככל שידוע לי לא הוגש ערעור.
ש. עכשיו תוך כמה זמן אפשר להגיש ערעור באופן עקרוני, מרגע שניתנת הסינתזה הזאת.
ת. יש את המועד הקצר של שלושים יום, המועד האחרון,
ש. חצי שנה
ת. חצי שנה, כן. אני לא חולקת על זה.
ש. את לא חולקת.
ת. לא.
ש. זאת אומרת, כבר אי אפשר להגיש ערעור על זה?
ת. על הסנתזה?
ש. נכון.
ת. לא. אני גם לא כתבתי אחרת בחוות דעת"
(פרוטוקול הדיון מיום 12.7.15, עמ' 46, ש' 20-29, עמ' 47, ש' 1).
מכאן, מסקנתי היא כי פסק הדין מיום 19.7.12 עומד בדרישות הוראה 3(2) לחוק, לפיה "הפסק אינו נדרש עוד לערעור".
כעת אפנה לבדיקת יתר הדרישות המנויות בסעיף 3 לחוק, כמפורט להלן.
סעיף 3(1) לחוק:
סעיף 3(1) לחוק דורש כי :
"הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו".
שאלת סמכותו של הפורום הזר, אשר נתן את פסק החוץ שאכיפתו מתבקשת על פי החוק, עשויה להתעורר בשני מישורים: מישור הסמכות הפנימית (לפי דיני מדינת המוצא של הפסק) ומישור הסמכות הבינלאומית (לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי שלנו לעניין סמכותם של בתי משפט זרים). למושג הסמכות הפנימית שתי פנים: סמכות פנימית כוללת של מערכת השיפוט הזרה בכללותה וסמכות פנימית ספציפית של בית המשפט המסוים אשר נתן את פסק הדין.
(חגי כרמון, פסקי חוץ בישראל הכרה ואכיפה, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, התשע"א – 2011, עמ' 63) (יקרא להלן: "כרמון").
לגישת המלומד שפירא ביחס לחוק אכיפת פסקי חוץ המחוקק התכוון לסמכות פנימית כוללת. במאמרו (עמ' 523) הוא עומד על משמעותה של הסמכות הפנימית הכוללת:
"מניתוח סעיף 3(1) עולה בברור, שהכוונה היא לסמכות פנימית כוללת. מבקש האכיפה חייב להראות – ודי לו אם יראה – שהפסק ניתן במדינה, שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה להוציא פסק דין כזה בנסיבות העניין. פסק חוץ שהוא פרי שימוש בסמכות פנימית כוללת עומד איפוא בתנאי של סעיף 3(1), אפילו ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך ספציפית, מבחינה מקומית או עניינית, לתיתו."
עמדה זו, לפיה די להראות שפסק הדין ניתן במדינה שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה ליתן פסק דין כזה בנסיבות העניין, אושרה על ידי בתי המשפט בשורה של פסקי דין.
בע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Imports Inc. – יקרא להלן: "פרשת ברג"), נפסק כי אין בשאלת קיומו של סעיף בוררות בין הצדדים כדי להשפיע על דרישת הסמכות בסעיף 3(1) לחוק, משום שמדובר בדרישה המתייחסת לסמכות במובנה הפנימי.
ובע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה (יקרא להלן: "פרשת במירה"), קבע בית המשפט שהעובדה, כי הערכאות השונות שם ראו עצמן מוסמכות לדון בסוגיה, אמנם אינה פוטרת את בית המשפט הישראלי מקיום בחינה דקדקנית לסמכותו הפנימית של בית המשפט הזר, לפי סעיף 3(1) לחוק, אולם בנסיבות מסוימות יש להעניק לנתון זה משקל ראוי בגדר הבחינה האמורה.
כרמון מסכם את ההלכה בעניין זה (עמ' 67):
"אם כן, הדרישה לקיומה של סמכות שיפוט ליתן את הפסק עניינה בסמכות פנימית כוללת, ודי להראות שפסק הדין ניתן במדינה שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה (בלשון הסעיף: "בתי המשפט שלה") ליתן פסק דין כזה בנסיבות העניין. ועוד, אין בשאלת קיומו של סעיף בוררות בין הצדדים, או בהיעדר סמכות עניינית של בית המשפט אשר נתן את פסק הדין, כדי להשפיע על דרישת הסמכות במובנה על פי סעיף 3(1) לחוק."
בענייננו אין מחלוקת בין הצדדים כי פסק הדין ניתן בסמכות.
השאלה העיקרית שנשאלת היא האם פסק הדין שלל את סמכותו של בית המשפט האיטלקי לתת את ההחלטה?
עו"ד מאייר, המומחית מטעם הנתבעים, גורסת בחוות דעתה, אשר צורפה כנספח 5 לסיכומי הנתבע, כי פסק הדין קבע כי ההחלטה ניתנה בהעדר סמכות וזאת לאור תניית בוררות בין הצדדים המופיעה בתקנון התובעת:
"12. פסיקתו של בית המשפט הינה למעשה הצהרה על העדר סמכות לדון בהליך שבפניו מכוח תניית בוררות הכלולה בתקנון החברה...
13. על פי ס' 4.2 לחוק 218 מיום 31.5.1995 "רפורמה של השיטה האיטלקית למשפט בינלאומי פרטי" (להלן: ,חוק הרפורמה"): "הסמכות [של מערכת המשפט – ס.מ.] האיטלקית ניתנת לשלילה על פי הסכם לטובת שופט זר או בוררות זרה אם השלילה מוכחת בכתב ונשוא המחלוקת בזכויות עליהן ניתן להסכים.
14. במקרה דנן, ההסכמה בנוגע לסמכות בבוררות זרה מגולמת בסעיף 33 לתקנון החברה...
15. לאור האמור לעיל, הכיר פסק הדין בשלילה ההסכמית של סמכות בתי משפט האיטלקיים מכוח ס' 33 לתקנון החברה ופסל את עצמו מלדון בתביעה...
16. לדעתי המקצועית, הצדדים בהליך האיטלקי הסכימו ביניהם כי בתי המשפט באיטליה לא יהיו מוסמכים לדון בתביעה בעניינים המנויים בסעיף 33 לתקנון החברה. אשר על כן, יש לנו מקרה מובהק של העדר סמכות בתי המשפט האיטלקיים מכוח הסכמת הצדדים, כאמור בס' 4.2 לחוק הרפורמה. פסק הדין אישר את העדר הסמכות בבואו להצהיר כי הסמכות לדון במחלוקת הינה של בורר.
17. פסק הדין הינו הצעד האחרון בהליך. אין ספק כי ההצהרה הגלומה בו לפיה לבית המשפט באיטליה אין סמכות לדון בתביעה מכוח תניית בוררות משליכה גם על ההחלטה בהליך ביניים שהוא חלק בלתי נפרד מן ההליך העיקרי. משנקבע בהליך העיקרי כי אין סמכות לבית המשפט האיטלקי לדון בתביעה, גם לבית המשפט בהליך הביניים המקדמי והזמני לא היתה סמכות."
עינינו הרואות כי עו"ד מאייר מתייחסת בחוות דעתה לחוק 218/1995 אשר מסדיר סמכותו הבינלאומית של המשפט האיטלקי. היא אינה מתייחסת לסוגית הסמכות הפנימית הכוללת, הנוהגת במשפט הישראלי ביחס לחוק אכיפת פסקי חוץ, לפיה די להראות כי פסק הדין ניתן
במדינה שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה ליתן פסק דין כזה בנסיבות העניין.
מטעם זה אין בידי לקבל את עמדת הנתבע, לפיה הבוררות שהוסכמה בין הצדדים שוללת סמכות בית המשפט האיטלקי ליתן את ההחלטה. כאמור, נפסק להלכה כי אין בשאלת קיומו של סעיף בוררות בין הצדדים כדי להשפיע על דרישת הסמכות בסעיף 3(1) לחוק, משום שמדובר בדרישה המתייחסת לסמכות במובנה הפנימי (ראו פרשת ברג המוזכרת לעיל).
אציין, כי אף אם בעקבות ההסכמה בדבר הבוררות נשללו סמכויותיהן העניינית או המקומית של הערכאות הנ"ל – מדובר בעניינים של סמכות פנימית ספציפית שאין בהם בכדי להשפיע על סוגית הסמכות הפנימית הכוללת הרלוונטית לענייננו.
מעבר לכך, כפי שנפסק להלכה, סבורני כי יש להעניק משקל רב לכך שהערכאות באיטליה ראו עצמן מוסמכות לדון בסוגית הדחתו של תובע 3 מתפקידו, הן במסגרת החלטת הביניים והן במסגרת פסק הדין שניתן לאחר מכן.
אם כן, בנסיבות יש להסיק כי בית המשפט האיטלקי נתן את ההחלטה בהיותו בעל סמכות פנימית כוללת לעשות כן.
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי ההחלטה מיום 1.9.10 נכנסת בגדרי סעיף 3(1) לחוק, קרי, עומדת בדרישת ההוראה כי "הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו."
סעיף 3(3) לחוק :
סעיף זה דורש כי "החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור".
אין כל מחלוקת בין הצדדים בדבר התקיימותם של תנאי סעיף זה ועל כן הדיון בו מתייתר.
סעיף 3(4) לחוק:
סעיף 3(4) לחוק דורש כי "הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה ניתן".
כדי להיות אכיף בישראל, על פסק החוץ להיות כשיר להוצאה לפועל במדינת מוצאו.
די בכך שפסק החוץ אינו כשיר להוצאה לפועל במדינת מוצאו, על מנת שלא ניתן יהיה לאכוף אותו בישראל.
לצורך הקביעה אם הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה ניתן יש להבחין בין מניעה פיזית למניעה משפטית לביצוע פסק הדין.
זאת מבהירה המלומדת וסרשטיין – פסברג (עמ' 70):
"...פסק דין אשר אינו בר ביצוע בביתו, בשל אילוצים מעשיים בלבד, ראוי לאכיפה בישראל משום שלכך נועד מנגנון האכיפה. פסק דין אשר המניעה לביצועו בביתו אינה רק מעשית אלא גם משפטית מקומית, סביר שלפחות יקום ספק אם אכן ראוי הוא לאכיפה בישראל, משום שאין מתקיים לגביו תנאי רעיוני המצטייר הכרחי – קיומו של פסק דין תקף."
בענייננו, שאלת ברות הביצוע מתייחסת הן לפסק הדין והן להחלטה ולהוצאות שנפסקו מכוחם.
פסק הדין מיום 19.7.12:
עוה"ד זעירא כותבת בחוות דעתה (עמ' 4) כי פסק הדין הינו בר ביצוע באיטליה בהיותו נמנה על סוג המסמכים שהחוק מכיר בהם כהכרחיים בכדי לפתוח בהוצאה לפועל:
"סעיף 474 לקודקס... קובע את הכלל... הכלל לפיו אין הוצאה לפועל ללא מסמך המקנה את הזכות. סעיף זה קובע את סוגי המסמכים אשר החוק מכיר בהם כהכרחיים בכדי לפתוח בהוצאה לפועל. מסמכים אלו מכונים מסמכים ברי ביצוע...
קטגורית המסמכים המקנים זכות לפתוח בהוצאה לפועל מבוססת על הערכת המחוקק לגבי יכולתם להבטיח באופן מניח את הדעת כי הזכות קיימת.
בין סוג המסמכים ברי הביצוע המפורטים ע"י סעיף 474 לקודקס ואשר מקנים זכות לפתוח בהליכי ההוצאה לפועל נימנה פסק הדין (sentenza).
יש לציין כי גם סעיף 282 לקודקס קובע כי פסק הדין הינו בר ביצוע, אם כי כמובן באופן זמני, כבר בערכאה הראשונה וכי אין צורך להמתין להיותו חלוט על מנת להתחיל בהליכים לביצועו.
על סמך האמור לעיל, חוות דעתי היא כי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט של פאדובה בתאריך 19.7.2012 עליו טבועה חותמת פקיד בית המשפט מתאריך 4 ביוני 2013 הקובעת כי הינו בר ביצוע ואשר הוצג לי הינו פסק דין בר ביצוע באיטליה על פי פיסקה 1 של סעיף 475 לקודקס."
לעומתה, גורסת עוה"ד מאייר, המומחית מטעם הנתבע, כי פסק הדין אינו בר ביצוע משום שלא נמסרה לחייב אזהרה בדבר פתיחת הליכי הוצאה לפועל:
"29. ...על פי ס' 479 לקודקס הפרוצדורה האזרחית האיטלקי: "אם החוק אינו קובע אחרת, לפני ההוצאה לפועל יש להמציא את מקור הזכות [דהיינו, את פסק הדין – ס.מ.] בצורה הניתנת לביצוע [דהיינו, עם הנוסחה לצרכי ביצוע – ס.מ.] ואת ה – precetto [אזהרה לחייב לפיה במידה ולא יקוים פסק הדין תוך מועד שנקבע, יפתחו הליכי הוצאה לפועל – ס.מ.].
30. ככל הידוע לי, לא התקיימו התנאים הקבועים בס' 479 לקודקס הפרוצדורה האזרחית האיטלקי שכן ה – precetto לא הומצא לחייב.
31. על כן ניתן לומר כי אפילו היה בית המשפט שנתן את פסק הדין מוסמך (דבר שלא מתקיים), עדיין לא ניתן לומר כי פסק הדין בר ביצוע באיטליה שכן לא הומצא ה – precetto לחייב, המהווה תנאי לתחילת הליכי אכיפה באיטליה.
טענתה זו של עוה"ד מאייר אינה מקובלת עליי. ואסביר.
על פי כללי השכל הישר, מסירת אזהרה בדבר קיום הליכי הוצאה לפועל (הפרצ'טו - נ.ג.) (תקרא להלן: "הפרצ'טו") אינה יכולה לשמש תנאי להיות פסק דין בר ביצוע מהבחינה המשפטית. סבורני כי מסירת אזהרה כזאת נועדה למצבים בהם קיימת מניעה מעשית לביצוע פסק הדין, כדוגמת מצב בו אחד הצדדים לא משלם את חובו ע"פ פסק הדין, ואינה רלוונטית לביצוע פסק הדין מהבחינה המשפטית.
כפי שהסבירה המלומדת פסברג בספרה, כל עוד מדובר במניעה מעשית ולא במניעה משפטית יש לאכוף את פסק הדין בישראל. לכן, בענייננו, בו המניעה נובעת מאי תשלום חוב הנתבע, אין כל רלוונטיות לעמדתה של עו"ד מאייר.
מעבר לכך, ניתן להסיק כי הפרצ'טו אינו מיוחס לקביעה המשפטית בדבר ברות ביצוע מפסק הדין שניתן בת"א 31925-09-12 גוויצארדי ואח' נ' לוי (יקרא להלן: "פרשת גוויצארדי"). שם העידה עו"ד מאייר ושיכנעה את כבוד השופט רחמים כהן מבית המשפט המחוזי בתל אביב כי "פסק החוץ תקף באיטליה והוא בר ביצוע וזאת לאחר חתימת פקיד בית המשפט. הפרצ'טו נועד כדי שניתן יהיה להמשיך בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייב..." (עמ' 8).
דומני כי דברים אלה חותמים את הדיון בעניין ברות ביצועו של פסק הדין באיטליה.
מכאן, אני קובעת כי פסק הדין מיום 19.7.12 הינו בר ביצוע באיטליה, לרבות הוצאות המשפט שהוטלו מכוחו על הנתבע.
ההחלטה מיום 1.9.10 :
כעת נבחן האם ההחלטה הינה ברת ביצוע במערכת המשפט באיטליה.
עו"ד זעירא, המומחית מטעם התובעים, קובעת בחוות דעתה (עמ' 5-6) כי ההחלטה נמנית עם ההחלטות שלפי החוק האיטלקי יש זכות לפעול לביצוען בהיותה דנה את הנתבע לתשלום הוצאות.
וכך כתבה :
"...כפי שמצוין בפרק ב' לעיל, סעיף 474 לקודקס... קובע הכלל... הכלל לפיו אין הוצאה לפועל ללא מסמך המקנה את הזכות. סעיף זה קובע את סוגי המסמכים אשר החוק מכיר בהם כהכרחיים בכדי לפתוח בהוצאה לפועל. מסמכים אלו מכונים מסמכים ברי ביצוע...
בין סוגי המסמכים ברי הביצוע המפורטים ע"י סעיף 474 הנ"ל ואשר מקנים זכות לפעול לביצועם, נמנות בין השאר, בנוסף לפסק הדין, החלטות אשר מוקנית להן בחוק תכונה זו.
במקרה הנדון, פיסקה 6 של סעיף terdecies-669 לקודקס קובעת כי אפילו ה – Ordinanza שניתנה בערכאה הראשונה (זו שכאמור הורתה על הדחת מר די גלוריה מתפקידו כמנהל החברה) – הינה ברת ביצוע, קל וחומר שהחלטת בית המשפט של פאדובה אשר ניתנה בערכאה השנייה, על ידי שלושה שופטים, ואשר ניתנה בצורה של צו = Ordinanza, המורה על ביטול ההחלטה שניתנה בערכאה הראשונה) – הינה ללא ספק ברת ביצוע באיטליה היות והיא דנה את מר שטרית-שרב לתשלום הוצאות."
מנגד, עוה"ד מאייר כותבת בחוות דעתה (סעיפים 25-28) כי ההחלטה אינה ברת ביצוע משום ש"לא הוטבעה עליה "הנוסחה לצרכי ביצוע". בנוסף, מבהירה היא כי אין להפריד בין החיוב בהוצאות לבין יתר חלקי ההחלטה (סעיף 22):
"22. ...ההחלטה היא במקשה אחת ואין להפריד בין החיוב להוצאות לבין שאר חלקיה...
...
26. ... ההחלטה אינה ברת ביצוע באיטליה שכן לא הוטבעה עליה את ה"נוסחה לצרכי ביצוע ("formula esecutiva").
...
28. ככל הנראה, המבקשים לא פעלו להטבעת הנוסחה לצרכי ביצוע על ההחלטה שכן ידעו כי ההחלטה תאבד/איבדה את תוקפה עם מתן פסק הדין. כך או כך, משהנוסחה לצרכי ביצוע אינה מופיעה על ההחלטה זו ממילא אינה ברת ביצוע באיטליה."
בחוות דעתה מזכירה עוה"ד מאייר בהקשר האמור את סעיף 475 לקודקס הפרוצדורה האזרחית האיטלקי, לפיו:
"פסקי הדין והחלטות אחרות של בתי המשפט והמסמכים שנתקבלו על ידי נוטריון או פקיד ציבורי אחר, על מנת שיהוו זכות לפתיחת הליכי הוצאה לפועל, חייבת להופיע על גבם הנוסחה לצרכי ביצוע אלא אם החוק קבע אחרת..."
דבריה של עוה"ד מאייר בעניין זה משכנעים, אינם נסתרים על ידי התובעים ואף תואמים את האמור בחוות דעתה של עוה"ד זעירא ביחס לנוסחה לביצוע פסק הדין.
על אף שמהראיות עולה כי הפורמולה לביצוע נדרשת על מנת להפוך פסק דין או החלטה אחרת לבר ביצוע באיטליה, לא הוצגה לפניי פורמולה לביצוע ביחס להחלטה.
לגרסת הנתבע, כיוון שבהחלטה נקבע כי המנהל לא יודח מתפקידו בתובעת וכך גם נפסק בפסק הדין, בפועל ההחלטה הפכה לחלק מפסק הדין.
בנסיבות אלה התובעים לא ראו צורך בהטבעת נוסחת ביצוע ביחס להחלטה. וכך, ההחלטה "נבלעה" בפסק הדין.
גרסה זו של הנתבע מקובלת עליי.
אני סבורה כי אי הצגת פורמולה לביצוע ביחס להחלטה אינה עניין מקרי.
העדרה מצביעה על חוסר נחיצותה של הפורמולה לביצוע ביחס להחלטה לאחר מתן פסק הדין
שקבע כי אין להדיח את המנהל מתפקידו בתובעת, בדיוק כפי שנקבע בהחלטה שקדמה לו.
משמעות הדבר כי ההחלטה שלא להדיח את המנהל מתפקידו הינה ברת ביצוע במסגרת פסק הדין ואינה זוכה למעמד עצמאי במסגרת הליך הביניים שנסתיים בהחלטה.
אך יובהר ויודגש כי אין דברים אלה רלוונטיים לעניין ההוצאות בהן חויב הנתבע במסגרת ההחלטה.
במה דברים אמורים?
כאמור, עוה"ד זעירא ציינה בחוות דעתה כי ההחלטה מיום 1.9.10 אשר ניתנה בערכאה השנייה הינה ברת ביצוע בהיותה דנה את הנתבע לתשלום הוצאות.
בדבריה עוה"ד זעירא למעשה הפרידה מרכיב הוצאות המשפט לבין יתר חלקי ההחלטה.
אף עוה"ד סימונה בוז'י, מומחה נוסף מטעם התובעים, הפריד בין ההחלטה לבין מרכיב ההוצאות בהתייחסו לאפשרות שינוי ההחלטה:
"... הדיון לגופו של עניין היה יכול לשנות את גופו של עניין, זאת אומרת, אם המנהל היה צריך להשאר או לא להשאר בתוך החברה, אבל את ההוצאות שנקבעו לגבי הצו היו סופיות. כי באיטליה העיקרון הוא שמי שמפסיד בסופו של דבר הוא משלם את ההוצאות."
(פרוטוקול הדיון מיום 12.7.15, עמ' 19, ש' 17-20).
עינינו הרואות כי המומחים מטעם התובעים מבחינים בין ההחלטה לבין פסיקת ההוצאות שניתנה במסגרתה.
לעומתם, עוה"ד מאייר, המומחית מטעם הנתבע, גורסת בחוות דעתה כי אין להפריד בין ההחלטה לבין ההוצאות:
"18. יודגש כי החלק בפסק הדין ובהחלטה המחייב בתשלום הוצאות הינו חלק בלתי נפרד מאותו פסק הדין ומאותה ההחלטה וכללי הסמכות המפורטים לעיל חלים עליו לכל דבר ועניין.
19. יצויין גם כי ס' 33.3 לתניית הבוררות שבתקנון החברה קובע ברורות "הבורר יקבע מי ישא בעלות הבוררות או דרכי החלוקה האפשריות."
אבהיר כי דבריה של עוה"ד מאייר בעניין זה מיוחסים לשאלת סמכות בית המשפט האיטלקי לדון ולתת את ההחלטה ולא לסוגית ברות הביצוע של ההחלטה. במאמר מוסגר אציין כי אני סבורה כי דבריה בדבר קביעות הבורר אינם רלוונטיים להליך שיפוטי וגם לאור קביעתי לעיל כי ההחלטה ניתנה בסמכות יש לדחות טענתה.
לטעמי, יש לקבל את עמדת התובעים, לפיה יש להבחין את פסיקת הוצאות המשפט מיתר חלקי ההחלטה.
בבואנו לבחון את סוגית ברות הביצוע של ההחלטה, אני מוצאת כי יש ליצור הבחנה ברורה בין ההחלטה שלא להדיח את המנהל מתפקידו לבין ההחלטה בנושא הוצאות משפט.
קביעה זו מקורה ב"מבחן הסעד" הנהוג בבתי המשפט בארץ, כמפורט בע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי, פ"ד נו (3), 2002:
"מבחן זה מתייחס למצבים בהם מכריע בית המשפט בטענות שונות של הצדדים במהלך ההתדיינות , להבדיל מסופה. לגבי מצבים אלה הותווה מבחן עזר אשר מטרתו היא להבחין בין סופיות הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, לבין זו הנובעת מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי. מבחן זה הוא מבחן הסעד אשר מאפשר לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים. השאלה, על פי מבחן זה, היא אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו. זאת, משום שבית המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש".
ובע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד (1) 239, 249, קבע בהקשר זה בית המשפט העליון:
"...אם סיים בית המשפט סופית את הדיון בעילה אחת, או בעניין הסעד האחד העומד בנפרד והחליט בהם, הרי , הרי לפניך פסק דין חלקי".
אם ליישם את מבחן הסעד בענייננו הרי ההחלטה שלא להדיח את המנהל מתפקידו היא ההיבט המהותי של ההחלטה מיום 1.9.10 ופסיקת ההוצאות היא ההיבט הדיוני שלה.
באשר להוצאות - התובעים קיבלו את הסעד שביקשו, כך שפסיקת ההוצאות מהווה תחום מוגדר של ההליך אשר הסתיים.
מאחר שפסיקת ההוצאות הינה סופית ובלתי ניתנת לשינוי, אני מוצאת כי היא מהווה פסק דין חלקי. לפיכך, לא היוותה פסיקת ההוצאות חלק מהמשך הדיון בסוגית הדחת המנהל מתפקידו עד למתן פסק הדין.
לאור זאת, אני מוצאת כי בשונה מההחלטה המהותית מיום 1.9.10 בדבר אי הדחת המנהל מתפקידו, ההחלטה הדיונית בדבר הוצאות מיום 1.9.10 המשפט לא "נבלעה" בפסק הדין בהיותה בעלת מעמד עצמאי של פסק דין חלקי.
אציין, כי אי תשלום הוצאות המשפט על ידי הנתבע מהווה מניעה מעשית לביצוע פסיקת ההוצאות מיום 1.9.10. וכאמור, נקבע להלכה כי מניעה מעשית אינה מהווה עילה לאי אכיפתו של פסק חוץ בישראל.
אשר על כן, מסקנתי היא כי פסיקת ההוצאות היא ברת ביצוע באיטליה ועומדת בדרישת סעיף 3(4) לחוק.
סיכום ביניים – סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי-חוץ:
לאחר שבחנתי את המקרה שלפניי על פי תנאי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, מצאתי כי:
1. פסק הדין מיום 19.7.12 עומד בתנאי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, לרבות הוצאות המשפט שנפסקו בו, ועל כן יש לחייב אכיפתו בבתי המשפט במדינת ישראל.
2. חלקה המהותי של ההחלטה מיום 1.9.10, בה התקבל ערעור התובעים בדבר הדחת המנהל מתפקידו בתובעת, אינו עומד בתנאי 3(4) לחוק אכיפת פסקי חוץ.
3. חלקה הדיוני של ההחלטה מיום 1.9.10, בה נפסקו הוצאות משפט לחובת הנתבע, עומד בתנאי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ ועל כן יש לחייב אכיפתה בבתי המשפט במדינת ישראל.
התנהלות הנתבע:
זה המקום להעיר כי מעבר לעמידה בתנאי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, לעניות דעתי, יש לחייב את הנתבע בהוצאות משפט בישראל, הן מכוח פסק הדין מיום 19.7.12 והן מכוח ההחלטה מיום 1.9.10, גם בשל התנהלותו המשפטית באיטליה.
הנתבע הוא אשר עתר לבית המשפט בפאדובה שבאיטליה במטרה להדיח את המנהל מתפקידו בתובעת. בפועלו כך, הנתבע הוא אשר יזם את ההליך המשפטי וזאת ביודעו כי קיים בין הצדדים סעיף בוררות המפנה לבירור סכסוכים בישראל.
רק לאחר שדרכו לא צלחה בהליכים באיטליה והערכאות בפאדובה דחו את עתירותיו להדחת המנהל מתפקידו בתובעת, טען הנתבע כי על הסכסוך להתברר בישראל וכי אין סמכות לבתי המשפט באיטליה לדון בסוגית הדחת המנהל הנ"ל.
התנהלות זו של הנתבע מבהירה כי הנתבע בכבודו ובעצמו היה הראשון להאמין כי יש לנהל את ההליכים באיטליה וכי עמדתו כנגד סמכותם של בתי המשפט באיטליה היא תוצאה של אי הצלחתו בעתירותיו הנ"ל, ותו לאו. עמדתו בדבר העדר סמכות בתי המשפט באיטליה נבעה אך ורק מכישלונו בבתי המשפט באיטליה, בבחינת ניסיון להחזיק את המקל בשני קצותיו.
אשר על כן, אני מוצאת כי בכפוף לאכיפת הוצאות המשפט שנקבעו בהחלטה מיום 1.9.10 ובפסק הדין מיום 19.7.12 מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ, יש לחייב את הנתבע בהוצאות המשפט האמורות אף מהטעמים הנ"ל.
סכום הוצאות המשפט שנפסקו בהליכים באיטליה:
בחוות דעתה העריכה עוה"ד זעירא את סכום הוצאות המשפט בהן חויב הנתבע בהליכים באיטליה, כדלקמן:
פסק הדין מיום 19.7.12
"פסק הדין דן את מר יעקב שטרית שרב לשלם למר אלברטו די גלוריה והחברה, כל אחד, עבור הוצאות משפטיות, סכום של 3,000 יורו להם יש להוסיף, כפי שקבוע בפסק הדין עצמו 12.5% (הוצאות כלליות), 4% CPA – חלקו של הלקוח בתשלום הביטוח הלאומי של עורך הדין ומע"מ, אשר בזמן מתן פסק הדין עמד על 21%. על הסכום המתקבל יש להוסיף את הריבית הנקבעת מעת לעת על ידי הבנק המרכזי באיטליה, מיום פרסומו של פסק הדין בתאריך 27.9.2012 עד יום התשלום בפועל. על פי החישובים שערכתי הסכום הכולל, ללא הריבית, הינו 4247.10 יורו (לכל אחד מהצדדים די גלוריה והחברה) והריבית על סכום זה נכון ל – 22.6.2013 הינה 77.88 יורו לכל צד (לפי 2.5% החל מה-1.1.2012)." (עמ' 4-5).
החלטה מיום 1.9.10
"ההחלטה הנדונה דנה את מר יעקב שרב שטרית לשלם לחברה, למר אלברטו די גלוריה ולמר צבי ריש, כל אחד, עבור הוצאות משפטיות, סכום של 2,200 יורו ו – 300 יורו הוצאות, להם יש להוסיף, כפי שקבוע בהחלטה עצמה 12.5% (הוצאות כלליות), 4% CPA – חלקו של הלקוח בתשלום הביטוח הלאומי של עורך הדין ומע"מ, אשר בזמן מתן ההחלטה עמד על 20%. לסכום המתקבל יש להוסיף את הריבית הנקבעת מעת לעת על ידי הבנק המרכזי באיטליה, מיום פרסום ההחלטה ב – 2.9.2010 עד יום התשלום בפועל. על פי החישובים שערכתי הסכום הכולל, ללא הריבית, הינו 3088.80 יורו ו – 300 יורו הוצאות (לכל אחד מהצדדים – החברה, מר די גלוריה ומר ריש) והריבית על סכום זה נכון ל-22.6.2013 הינה 186.85 יורו לכל צד (לפי 1% עד 31.12.10, 1.5% עד 31.12.2011 ו – 2.5% מ – 1.1.2012 ואילך)." (עמ' 6-7).
עוה"ד מאייר, המומחית מטעם הנתבע, לא הביעה כל התנגדות לסכומים הנ"ל שציינה עוה"ד זעירא בחוות דעתה.
משכך, אני מקבלת את סכומי הוצאות המשפט לרבות הריביות המופיעים בחוות הדעת של עוה"ד זעירא.
למען הנוחות, אסכם את סכומי הוצאות המשפט תוך המרתם מיורו לשקלים:
פסק הדין מיום 19.7.12 – הנתבע מחויב לשלם לתובעת ולתובע 3 (לכל אחד מהם לחוד) סך של 4247.10 יורו שהינם 21,065.61 ₪ נכון ליום 19.7.12 ובעבור ריבית 77.88 יורו שהינם 370.70 ₪ נכון ליום 22.6.13.
החלטה מיום 1.9.10 - הנתבע מחויב לשלם לכל אחד מהתובעים לחוד סך של 3,388 יורו שהינם 16,465.68 ₪ נכון ליום 1.9.10 ובעבור ריבית 186.85 יורו שהינם 889.40 ₪ נכון ליום 22.6.13.
שכ"ט עו"ד והוצאות משפט:
לאור התנהלותו של הנתבע מוצאת אני לנכון להקדיש מספר מילים לעניין שכ"ט להוצאות משפט ביחס לבקשה זו.
לא יעלה על הדעת שלא יאכפו הוצאות משפט שנפסקו לחובת הנתבע בשל ניסיונותיו להתאים ולהגמיש את מערכות המשפט השונות בהתאם לאינטרסים האישיים שלו.
יתרה מכן – מעשיו של הנתבע מצביעים על ניסיונותיו להמנע מתשלום הוצאות המשפט בהן חויב, בחסות הדין האיטלקי והדין הישראלי.
התנהלות זו של הנתבע, גרמה לתובעים ובאי כוחם בין הערכאות השונות באיטליה ובישראל, לניצול לרעה את הליכי המשפט בישראל ולבזבוז זמנו היקר של בית המשפט.
אשר על כן, אני מוצאת כי יש לחייב את הנתבע בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד ביחס לבקשה זו בסך 25,000 ₪.
סיכום:
מן המקובץ לעיל, עולה כי הבקשה מתקבלת במלואה:
-
הוצאות המשפט שנפסקו במסגרת פסק הדין מיום 19.7.12 הינן אכיפות במדינת ישראל.
-
הוצאות המשפט שנפסקו במסגרת ההחלטה מיום 1.9.10 הינן אכיפות במדינת ישראל.
-
אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת ולתובע 3 (לכל אחד מהם לחוד) סך של 21,065.61 ₪ בגין הוצאות משפט שנפסקו לחובתו בפסק הדין מיום 19.7.12 וסך של 370.70 ₪ בעבור ריבית עד ליום 22.6.13 (לכל אחד מהם לחוד).
הסכום יהיה צמוד למדד הידוע ביום הגשת הבקשה 27.9.11 וישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.
מהסכום הכולל יש לנכות את סכום הריבית עד ליום 22.6.13.
-
אני מחייבת את הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים לחוד סך של 16,465.68 ₪ בגין הוצאות משפט שנפסקו לחובתו בהחלטה מיום 1.9.10 וסך של 889.40 ₪ בעבור ריבית עד ליום 22.6.13 (לכל אחד מהם לחוד).
הסכום יהיה צמוד למדד הידוע ביום הגשת הבקשה 27.9.11 וישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.
מהסכום הכולל יש לנכות את סכום הריבית עד ליום 22.6.13.
-
אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט ובשכ"ט בסך 25,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מהיום.
ניתן היום, י"ד אדר א' תשע"ו, 23 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
|
נועה גרוסמן, שופטת
סגנית נשיא
|