פלוני נ' מנדל ואח'

לפני תביעה לקבלת פיצויים, בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה).

רקע וטענות הצדדים בקיצור נמרץ

התובע יליד 1983, במועדים הרלבנטיים לתביעה עבד בשירות הנתבע 1 (להלן: המעביד או הנתבע או אילן), בתור איש תחזוקה.

במועדים הרלבנטיים לתביעה, המעביד סיפק לנתבע 2 (מרכז שוסטרמן – בית לכל ילד) (להלן: העמותה או מרכז שוסטרמן) את שירותי התחזוקה במבנה שברחוב בית לחם 96 בירושלים (להלן: המבנה), אשר הועמד על ידי בעליו לשימוש העמותה. מדובר בשירות תחזוקה קבוע. במועדים כאמור, הנתבעת 3 הייתה המבטחת של העמותה, בהתאם לפוליסת ביטוח אחריות כלפי צדדי ג'.

לטענת התובע, ביום 12.4.2015, במסגרת עבודתו בשירות המעביד, ארעה לו תאונה שבעקבותיה סבל נזק גופני. נטען, כי עובר ליום התאונה התובע נתבקש על ידי המעביד לבצע תיקון אינסטלציה בבניין העמותה. ביום התאונה התובע ניגש למבנה, ולאחר בדיקות, התייעצות עם הנתבע וגילוי מקור הבעיה (בצינור בתקרה גבוהה בחדר הישיבות במבנה), התובע עלה על סולם שגובהו כ- 1.5 מ' והחל בביצוע העבודה, אך לקראת הסוף, וכשנאלץ לעמוד על השלב האחרון בסולם ולמתוח את גופו כדי להגיע לנקודה בה התכוון לסיים את העבודה, הוא נפל מהסולם אל הרצפה ונגרם לו שבר במרפק שמאל (להלן: התאונה).

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

דיון והכרעה

שאלת החבות:

מהעדויות שנפרשו בפניי, שוכנעתי כי התובע הצליח להוכיח תביעתו לפי מאזן ההסתברויות. התובע בעדותו חזר ותיאר את נסיבות התאונה כפי שפורטו בטענותיו לעיל. התובע ציין, כי ביום התאונה הוא ניגש אל המבנה על מנת לטפל בבעיית נזילה בחדר הישיבות [ראו: עמ' 37 בתמליל הדיון מיום 31.10.2021 (להלן: התמליל) ש' 10-15]. התובע הסביר כי אילן היה נותן לו את המשימות וסידור העבודה. התובע לפעמים היה מגיע עם רכבו ישר לביצוע העבודה. רוב הזמן היה מגיע לביתו של אילן ונוסעים ברכבו של אילן. אילן היה מתקשר אליו יום קודם ואומר לו מה צריך לעשות וכמה שעות לעבוד. במרכז שוסטרמן היו עובדים פעמיים בשבוע ולפעמים יותר, לפי צרכי המרכז. אילן היה אומר לתובע מה לתקן ואיך. במקרים שהתובע זקוק להסברים מאילן, ואילן לא נמצא, התובע היה מתקשר לאילן ומקבל ממנו הסברים והוראות איך לבצע את התיקון. כך גם עשה ביום התאונה. אילן הורה לו לגשת למטבח, בקומה מעל חדר הישיבות ולבדוק אם הבעיה מהכיור. לאחר מכן אילן אמר לו לרדת לחדר הישיבות ולבדוק את הצינור בתקרה. הסביר לו איך לפתוח את התקרה האקוסטית. התובע פתח את התקרה. צילם את מקור הבעיה והעביר לאילן והמשיך לטפל בבעיה בהתאם להוראות שקיבל מאילן (ראו: עמ' 34, 36 ו- 37 בתמליל). אילן גם הורה לתובע לקחת כלים מהמחסן לצורכי ביצוע העבודה (ראו: עמ' 38 בתמליל ש' 3-4). התובע התחיל להחליף את הצינור, חתך אותו, הרכיב חדש, הכל עבר בסדר. אך, לקראת הסוף כשרצה לשים טיט על תקרת הבטון, שהייתה גבוהה מאוד, התובע לא הצליח להגיע לתקרה. או אז עלה למדרגה האחרונה בסולם ומתח את עצמו. תוך כדי כך גופו התנדנד והתובע נפל אל הרצפה (ראו: עמ' 38 בתמליל ש' 14-20).

התובע עבד אצל הנתבע כתשעה חודשים בסך הכל, וזאת עד יום התאונה (ראו: עדותו של התובע בעמ' 33 בתמליל ש' 24-39 וכן עדותו של המעביד בעמ' 78 ש' 12-13 ועמ' 80 ש' 24-25). לתובע לא היה כל ניסיון בתחום עבודות האינסטלציה, אך החל ללמוד את המקצוע במסגרת עבודתו עם הנתבע ובשלב מסוים הנתבע החל לסמוך עליו (עמ' 36 בתמליל ש' 19-23).

הנתבע הודה כי העבודה שבוצעה על ידי התובע במועד התאונה לא הייתה אמורה להתבצע עם הסולם. הסולם היה אמור לשמש את התובע אך ורק על מנת לשמשו לעלייה עד הגעתו למקום בו אמורה להתבצע העבודה, בעוד שהתיקון עצמו אמור להתבצע בעמידה על פיגום, ובפרט לאור גובה התקרה (ראו: עמ' 64 בתמליל ש' 28-33, עמ' 72 ש' 34-38).

טענות הנתבע לפיהן העבודה שבוצעה ביום התאונה הייתה טעונה הצעת מחיר נפרדת ולא נכללה בעבודה השוטפת, וכי התובע ביצע את העבודה על דעת עצמו, לחשבונו הפרטי ובלי שנתבקש על ידי הנתבע, לא הוכחו כלל. המעביד אישר כי התובע, במשך כל תקופת העסקתו על ידי הנתבע, אף פעם לא עשה עבודה על דעת עצמו. עוד אישר המעביד כי בדרך כלל הוא נותן את ההוראות לתובע (עמ' 78 בתמליל ש' 14-19) ומעדכן אותו יום קודם לאן להגיע ומה לבצע (ראו: עמ' 71 בתמליל ש' 23-25). המעביד לא סיפק כל הסבר, גם לא הסבר המניח את הדעת, הכיצד ביום התאונה בחר התובע לבצע עבודה על דעת עצמו. יתרה מכך, בטרם הגשת כתב הגנתו, הנתבע לא העלה כל טענה בהקשר זה. הנתבע מילא עבור התובע טופס בל/250 ופירט את נסיבות התאונה ללא כל הסתייגות. הוא לא טען כי התובע ביצע את העבודה באופן עצמאי וללא קשר לעבודתו אצל הנתבע. לא זו אף זו, בחקירתו הנגדית, הנתבע מסר כי "עמותת שוסטרמן הם לא עמותה של לעשות קומבינות, אבל אני עוד פעם אומר יש דברים, ואופיר וניצנית יודעים מה ההסכם של אות[ו] (כך במקור) עבודה, בהסכם, התקשורת בינינו איזה דברים אני אמור לעשות ואיזה דברים אני צריך להוציא הצעות מחיר בנפרד." (ראו: עמ' 81 בתמליל ש' 29-32). ההסכם לא הוגש. הנתבע לא ביקש להגישו ולא דרש מהעמותה להציגו. הימנעות הנתבע מהגשת ההסכם, שלטענתו משרת את ענייננו, אומרת דרשני ופועלת לרעתו. לעניין זה עוד אדרש בהמשך הדברים.

אף אם אצא מתוך הנחה, כי העבודה הייתה טעונה הצעת מחיר נפרדת ולא נמנתה על העבודות השוטפות בהסכם התחזוקה, עדיין לא ניתן להסיק מכך, כי הנתבע אסר על התובע לבצעה או לא הורה לו לבצעה. נושא ההתחשבנות בין הנתבע לבין העמותה, כשהוא לעצמו, אינו מעיד בהכרח על האיסור או ההיתר שהנתבע נתן לתובע בנוגע לביצוע העבודה. יתרה מכך, הנתבע הודה כי לא סיפר למישהו בעמותה כי העבודה בוצעה שלא על דעתו ושלא בהתאם להסכם (ראו: עמ' 81 בתמליל ש' 23-32 עמ' 89 ש' 5-17).

העד אופיר מוראד (להלן: מוראד), עובד סוציאלי במקצועו, שימש כמנהל מרכז חירום שוסטרמן – בית לכל ילד, במשך 13 שנים, משנת 2008 עד 2020, שלל מכל וכל את טענת אלון לפיה העבודה בוצעה שלא על דעת אילן אלא על דעת התובע עצמו, ואף קיבל עליה תשלום מהעמותה (עמ' 25 בתמליל ש' 19-29). מוראד גם אישר כי אילן נבחר על ידי המרכז לעשות שיפוץ בבניין ותוך כדי העבודה אילן הפך להיות גם מי שנותן שירות קבוע לתחזוקת המבנה (ראו: עמ' 23 בתמליל ש' 13-23). באשר לעבודות אותן ביצע אילן במסגרת התחזוקה השוטפת, מוראד מסר כי: "כל עבודה שהייתה בבניין אילן בצע, כל קלקול שקרה בכל אחד מהמערכות למעט דברים מסוימים שזה לא היה בתחום שלו, כמו למשל מזגן אבל גם זה, זה היה דרכו. זאת אומרת הוא היה נגיד, אם היינו מזמינים איש מזגנים והוא לא איש מזגנים, אז עדיין כיוון שאנחנו כל מי שעבד שם זה עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מורים, מדריכים חינוכיים טיפולים, אז הוא איש המקצוע בתחום הזה שצריך לפקח שהעבודה נעשית כמו שצריך. אינסטלציה, תליית מדפים, תיקונים שונים, סיעוד הבית, כל דבר שאתם מעלים על הדעת שקשור בתחזוקת הבית.". גם סתימות בצינורות נכללו בעבודות, תלית מדפים, צביעה, פתיחת סתימות, קרמיקה שנפלה, מתלים של מגבות (ראו: עמ' 23 בתמליל ש' 29-38 ועמ' 26 ש' 25-31). מוראד אישר, כי העבודה שבוצעה על ידי התובע ביום התאונה, היא עבודה שבמסגרת התחזוקה השוטפת.

עדותו של מוראד הייתה עדות אמינה ומהימנה. מדובר בעד נטול כל אינטרס בתוצאות המשפט. הוא לא ניסה להתחמק ממתן תשובות ולא היסס להודות בדברים, שלכאורה פועלים לרעת העמותה. כך לדוגמא: העד אישר כי הסולם של העמותה והועמד לרשות אילן (ראו: עמ' 32 בתמליל ש' 1-4 וש' 11-14). העד אישר כי נודע לו כי התובע נפל ואז ניגש לחדר בו בוצעה העבודה והבחין בתובע "על הרצפה מאוד כאוב" ולשאלה אם ניסה לברר עם התובע מה קרה, השיב "בוודאי ששאלתי, ניסינו להבין מה קרה, הוא אמר שהוא עלה לתקן נזילה שהייתה במטבח, לא נזילה סליחה סתימה. סתימה שהייתה מהמטבח, והוא היה צריך לבוא מהקומה למטה ולפתוח אותה, אי אפשר היה לבשל. ידעתי מזה גם. והוא סיפר שהוא נפל מהסולם, הוא היה מאוד כאוב" (ראו: עמ' 28 בתמליל ש' 20-31).

באשר לסולם עצמו, העד מסר כי לא ראה שהסולם נפל. הוא ראה שהסולם עמד במקום (ראו: עמ' 24 בתמליל ש' 21-22), אך אישר כי התקרה הייתה גבוהה וכי כל הצינורות היו מעל התקרה האקוסטית, שגם היא בפני עצמה הייתה גבוהה (ראו: עמ' 24 בתמליל ש' 37-38 ועמ' 25 ש' 13-17).

העד מוראד סיים עבודתו במרכז שוסטר בשנת 2020 ולכן לא היה באפשרותו להביא את ההסכם. יש להדגיש, כי מוראד זומן לעדות מטעם התובע.

טענות אילן המבוססות על ההסכם בינו לבין העמותה, לא הוכחו. אילן לא הגיש את ההסכם, שהוא צד לו. הוא לא ביקש את ההסכם מהעמותה ולא טרח לזמן עד מטעמה להצגתו. דומה, כי ההסכם לא תומך בטענתו לעניין סוג והיקף עבודות התחזוקה השוטפת. אחרת, חזקה עליו שלא היה נמנע מלהציג את ההסכם בבית המשפט או מלזמן עד מטעם העמותה לצורך הגשת ההסכם. לאור טענת הנתבע כי תיקון הנזילה לא כלול בהסכם, הוא נשאל שמא אסר על התובע לגעת בתיקון נזילות, וכך ענה:

"כב' הש' עדוי-ח'דר: אמרת לפלוני אתה לא נוגע בנזילות?

העד, מר מנדל: לא אני לא עדכנתי, יש, פלוני כבר עבד איתי הרבה, מספיק חודשים כדי להבין מה אנחנו צריכים לעשות שם, ומה אנחנו לא צריכים לעשות שם. יש עבודות שאנחנו נותנים הצעות מחיר ואנחנו מקבלים את העבודות, יש עבודות שלא קיבלנו.

כב' הש' עדוי-ח'דר: על מה נתת הצעת מחיר?

העד, מר מנדל: על החלפת מיכל סולר קיבלתי את העבודה, על צביעה של כל המבנה קיבלתי את העבודה, היה לעשות איזה איטום במקלט, להרים שם איזה בד כזה של הגן שעשועים, זה לא אני נתתי כי הם הביאו מישהו, רצו מישהו מקצועי שיחתוך את זה ושישים את זה.

כב' הש' עדוי-ח'דר: מה עוד?

העד, מר מנדל: זהו." (ראו: 86 בתמליל ש' 28-39).

טענת הנתבע כי התאונה נגרמה בשל פגם ברצפת חדר הישיבות (שהייתה עקומה), הועלתה על דרך הסתם ולא נתמכה בכל ראיה. הנתבע הודה כי הסטייה הנטענת ברצפה "לא נראית בעין" ו- "כשאתה הולך ברצפה אתה לא מרגיש את הרצפה עקומה" (ראו: עמ' 90 ש' 28-29 וש' 37-38). הנתבע נשאל מה היה אומר לתובע כדי להזהירו מרצפה העקומה הנטענת, וכך הוא השיב:

"עו"ד אלמאדי:אגב, אם הוא עבד שם 8 חודשים, אז הנחיות נתת לו לגבי החדר הזה?

העד, מר מנדל: לגבי החדר הזה לא נתתי כי כמעט ולא עבדנו שם. לא עבדנו שם בכלל. מה שעבדנו זה בעיקר בכיתות למעלה,

עו"ד אלמאדי:מה נתת לו הנחיות על החדר הזה. (מדברים יחד)

העד, מר מנדל: על החדר הזה לא נתתי שום הנחיה (מדברים יחד) לא היה לנו שום דבר לעשות בחדר הזה, בחדר זה לא עבדנו בכלל. למעט החלפנו צילינדר, בחדר שליד.

עו"ד אלמאדי:ואם היו מבקשים שתעשה עבודה בחדר הזה, איזה הנחיות (לא ברור).

העד, מר מנדל: שילך בזהירות על הרצפה שלא ייפול מהרצפה, איזה, איזה דברים אני יכול להגיד לו אם הוא לא עולה על סולם, כי אנחנו לא צריכים לעלות שם על סולם, אז איזה הנחיות הייתי צריך להגיד לו? ההנחיות היחידות שהייתי צריך להגיד לו זה אם הוא עולה על סולם גבוה כמובן, הוא צריך תדריך, רישיון לעבוד בגובה, שלא הייתי צריך לתת לו את זה. זה לא עבודה בגובה, מטר וחצי זה כמו שאני יודע זה לא עבודה בגובה, עבודה בגובה זה מ2 מטר ומעלה, אתה יכול גם להסתכל על השינוי גרסאות שלו בין הכתב תביעה על לתצהיר שלו.". (ראו: עמ' 91 בתמליל ש' 30-39).

מיותר לציין עוד, כי הנתבע לא הגיש חוות דעת הנדסית שתלמד על הפגם הנטען ברצפת חדר הישיבה והקשר בינו לבין נפילת התובע.

דין הטענה להתחייבות העמותה לבטח את אחריותו של הנתבע להידחות אף היא, וזאת בהעדר הוכחה.

טענת הנתבע, כי אנשי העמותה הם שהורו לתובע לבצע את העבודה, אף היא לא הוכחה. יודגש, כי כל צוות העמותה הם אנשים שתפקידם לטפל בילדים השוהים בעמותה. לצורך ביצוע עבודות התחזוקה במבנה העמותה התקשרה בהסכם עם הנתבע, הוא בעל המקצועיות והידע לבצע את העבודה בבטחה ולדאוג לביטחון עובדיו. אם לצוות העמותה היה הידע הנדרש לביצוע העבודה באופן נכון ובטוח, הם לא היו צריכים להתקשר בהסכם עם הנתבע ולשלם לו סכום חודשי עבור שירותיו. לצוות העמותה אין כל הכשרה להדריך את הנתבע או עובדיו כיצד לבצע את העבודה וכיצד לשמור על כללי הבטיחות בביצועה.

טענת הנתבע, כי הסולם הוא של העמותה, אינה מעלה ואינה מורידה. שכן, הנתבע בעצמו הודה כי הסולם תקין (ראו: עמ' 82 בתמליל ש' 28-31). מה עוד, שההתרשלות באה לידי ביטוי בהנהגת שיטת עבודה פסולה שאינה בטיחותית. הבעיה אינה בסולם כשלעצמו.

לאור כל האמור, שוכנעתי כי הנזק נגרם עקב התרשלותו של הנתבע, שלא דאג לספק לתובע את כלי העבודה המתאימים לביצועה ובכך חשפו לסיכון צפוי, שהתממש בסופו של יום. הנתבע גם הודה כי התובע לא קיבל ממנו שום הכשרה מקצועית ושום הוראה הנוגעת לעבודה עם הסולם (ראו: עמ' 80 בתמליל ש' 27-31 ועמ' 83 ש' 12-19).

לא מצאתי כל דופי בהתנהלות העמותה. על כן, התביעה כנגדה וכנגד מבטחתה, נדחית בשל העדר אחריות נזיקית. יש להדגיש, כי התאונה נגרמה עקב התרשלות המעביד בקביעת שיטת העבודה ולא עקב פגם כלשהו במבנה או בסולם. על כן, גם מטעם זה דין התביעה כנגד העמותה להידחות.

כפי שאמרנו לעיל, טענת הנתבע כי העמותה היא שסיפקה את הסולם לתובע, עדיף לוּ לא הייתה נטענת. ראשית כל, הנתבע הודה כי הסולם היה תקין (ראו: עמ' 82 בתמליל ש' 28-31). שנית, מחובתו של המעביד עצמו לדאוג לאספקת כלי עבודה מתאימים לביצוע העבודה. המחסן הכיל כלי עבודה שונים, חלקם של הנתבע עצמו. הנתבע לא אסר על התובע להשתמש בכלים שבמחסן. הנתבע היה מודע הן לקיומו של המחסן, הן לכלים שבמחסן והן לשימוש בהם לצורכי העבודה. גם הוא עצמו וגם התובע, שניהם השתמשו בכלים שבמחסן. אף אחד מאנשי העמותה לא בחר עבור התובע או מעבידו באיזה כלים להשתמש ובאיזה כלים לא להשתמש. צוות העמותה לא נתנו כל הוראה לתובע הנוגעת למישור העבודה. תפקידם מתמצא בדיווח על התקלות הא ותו לא. הן התובע והן הנתבע לא הוכיחו כי לעמותה הייתה האפשרות והיכולת לפקח על העבודה, לתת הוראות בעניין העבודה, לשלוט בקביעת אופן ביצוע העבודה או לבקר את הדרך בה מבוצעת העבודה. הם לא הוכיחו כי העמותה התרשלה בעצם בחירת הנתבע, נותן השירות עבורה.

למעשה, עניינה של העמותה נופל למסגרת הוראת סעיף 15 לפקודת הנזיקין, הפוטר את העמותה מכל חבות, כאשר לא מתקיים בעניינה אף לא אחד מהסייגים לפטור מאחריות. יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת יעל וילנר בפרשת פלוני נ' משרד החינוך ואח': "סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע מפורשות כי "העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה". בסעיף 15 נמנים אף החריגים לכלל זה, הנוגעים בעיקרם למקרים בהם ניתן לייחס מעורבות או אחריות אישית כלשהי אף למזמין העבודה (ראו: אהרן ברק "אחריות בנזיקין של מעסיק למעשיו של קבלן עצמאי" הפרקליט כ 113 (1964)). הפטור מאחריות המעוגן בסעיף 15 נועד, בין היתר, למנוע הטלת נטל כבד יתר על המידה על מזמין עבודה אשר לא התרשל בעצם בחירת הקבלן העצמאי שעמו התקשר; וכן הוא מבוסס על ההבנה שלעתים קרובות הזמנת קבלנים מעין אלה נובעת דווקא מהיעדר מומחיות או מיומנות של המזמין. במצב דברים זה, וכאשר בחירת הקבלן העצמאי נעשית באופן סביר, כאמור, הרי שאין מקום לדרוש מהמזמין לפקח על עבודת הקבלן, וממילא אף אין לחייבו בגין עוולה הצומחת מעבודה זו (ראו: חוות דעתו של השופט צ' זילברטל בע"א 3370/12 כהן נ' גדעון (26.1.2014); ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקאות 29-26 (30.8.2015)).". [ראו: רע"א 1747/20 פלוני נ' משרד החינוך ואח' (21.7.2022) פסקה 8].

לסיכום שאלת החבות: 

טענות הנתבע כנגד העמותה, לא הוכחו כלל והן הופרכו כולן. יש לציין, כי הנתבע לא שלח הודעת צד ג' כנגד העמותה. טענותיו כנגדה הועלו במסגרת הגנתו. טענות התובע כנגד העמותה לא הוכחו כלל. לא מצאתי כי העמותה התרשלה במעשה או מחדל כלשהם בנסיבות העניין.

שוכנעתי כי המעביד הוא האחראי לנזקי התובע. עדותו של התובע יצרה עלי רושם אמין ומהימן. היא נתמכה בעדותו של מוראד. הנתבע בחקירתו מסר דברים הנוגדים את תצהיר עדותו הראשית. למעשה, עדותו של הנתבע תמכה אף היא בגרסת התביעה.

הסתירות, שלטענת הנתבע נפלו בעדות התובע, לאו סתירות הן, ומכל מקום הן לא מהותיות ולא פוגעות באמינות עדותו בנוגע לעיקר וליבת טענותיו כנגד המעביד.

חשוב להדגיש, כי המעביד לא חלק על עצם קיומה של חובת זהירות המוטלת עליו כלפי עובדיו, אך טען כי בנסיבות העניין אין להטיל עליו אחריות כלפי התובע, מכיוון שהתובע ביצע את העבודה ללא רשותו. ראינו לעיל, כי עניין ביצוע העבודה על ידי התובע באופן עצמאי וללא קבלת רשות מהנתבע הופרכה לחלוטין.

בבחינת למעלה מן הצורך, אזכיר כי: "ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597 (1991); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76 (2004) (להלן: עניין יצחק); ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617, 622 (1973) (להלן: עניין פנקס); משה ויסמן חבות מעבידים 21 (מהדורה ראשונה, 2004) (להלן: ויסמן)). ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.  

אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות (ראו: ע"א 111/68 "לפידות" חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ נ' שליסר, פ"ד כב(2) 379, 380 (1968) (להלן: עניין לפידות)), אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 348 (1993)). בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה (עניין פנקס, בעמ' 623; ע"פ 876/76 ויינגרטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 29, 36 (1978))." [ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' מוחמד יאסין (31.8.2011), (להלן: פרשת קלינה), פסקה 17].

בעניינו, הנתבע הפר את החובות המוטלות עליו כלפי התובע. הנתבע לא הדריך את התובע בביצוע עבודתו; לא הנהיג שיטת עבודה בטוחה ולא אסר עליו לבצע עבודתו בעמידה על סולם כלל ובעמידה על סולם שאינו בגובה המתאים לביצוע העבודה. המעביד התיר לתובע לבצע את העבודה מבלי לדאוג לקיום מלוא אמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים לביצועה. התובע נאלץ למתוח את גופו, לעלות על השלב האחרון בסולם כדי לבצע את עבודתו, כשלא הייתה לו אף לא אחיזת יד אחת למניעת נפילתו.

הנתבע לא חלק על שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לבין התרשלותו.

אשם תורם

הנתבע טען כי התאונה ארעה עקב אשמו הבלעדי של התובע, או עקב אשמו התורם, העולה כדי 100%. לטענתו, אשמו של התובע בא לידי ביטוי במעשהו הבלתי זהיר בעליל, כאשר עלה עד השלב האחרון בסולם והותיר את עצמו ללא מאחז יד במהלך ביצוע עבודתו.

הלכה פסוקה היא, כי "נקודת המוצא לעניין זה הינה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת (ראו והשוו: עניין יצחק, בעמ' 81)." [ראו: פרשת קלינה, פסקה 26)]. ראו גם דברין של כב' השופט יצחק עמית בפרשת ווהבי: "משקבעתי כי במקרה דנן התקיימו יחסי עובד ומעביד, יש לבחון את טענת המשיבות לפיה יש להטיל אשם תורם על והבי בראי הכלל המנחה בפסיקה לפיו במקרה בו מדובר בתאונת עבודה במסגרתה נפגע עובד, לא בנקל יוטל אשם תורם על העובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז [פורסם בנבו] (27.12.2010); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)).". [ראו: ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, (10.5.2016), פסקה 14].

בנדון דנן, שוכנעתי כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי דבק בתובע אשם תורם כלשהו. הנתבע לא הוכיח הכיצד סטה התובע מרמת הזהירות הנדרשת כאשר עלה על השלב האחרון בסולם. מדובר בסולם שגובהו כמטר וחצי והנתבע לא הוכיח כי קיים איסור כלשהו, גם לא בהוראות היצרן, על העמידה על השלב האחרון בסולם. טענת הנתבע כי התובע החזיק בדלי טיט אף היא לא הוכחה. התובע מסר בעדותו כי הדלי היה תלוי על הסולם ועדותו לא נסתרה. בנסיבות, ובהתחשב בהיקפה הרחב של החובה המוטלת על המעביד לדאוג לביטחון עובדיו, ובהתחשב בהיקף החובות שהופרו על ידי הנתבע, ובהעדר כל הוכחה לסטייה בלתי סבירה מרמת הזהירות הנדרשת מהעובד, שוכנעתי כי עניינו של התובע אינו נמנה על המקרים הקיצוניים והחריגים המצדיקים השתת אשם תורם על העובד. התובע נדרש על ידי מעבידו לבצע עבודה מסוימת. הוא היה מרוכז במילוי משימתו והגיע כמעט לסיומה. אף אם לא נזהר מספיק בהערכת גובה התקרה בבואו לבצע את השלב האחרון בעבודה, עדיין לא ניתן לומר כי בכך הוא סטה באופן קיצוני מרמת הזהירות או לקח סיכון בלתי מחושב או חרג באופן קיצוני מגבולות העבודה שהותוותה על ידי מעבידו.

שאלת הנזק:

מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום האורתופדי, ד"ר אלון קובו. כעולה מחוות דעתו, לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה בטווחי תנועות מרפק עם הגבלה ביישור ובכיפוף, בהתאם לסעיף 41 (8) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות) ו- 10% בגין צלקות מכערות ומכאיבות לפי סעיף 75 (1) (ב) לתוספת לתקנות, עם פגיעות בסעיף התחושתי, שככל הנראה נמצא לכוד ברקמת הצלקת מניתוח העברת העצב. עוד קבע המומחה כי בשל הפגימה בעצב אולנארי עם הפרעה תחושתית בלבד וסימן טינל חיובי הנכות היא 0%.

עוד העריך המומחה כי נכותו הזמנית של התובע למשך שלושה חודשים מאז התאונה הייתה בשיעור 100% ובשלושת החודשים שלאחריהם הנכות הייתה בשיעור 50% (ראו: מוצג במ/1).

המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו, ודעתו לא השתנתה ובצדק. הסתמכות הנתבעים על שיעור הנכות שנקבע על ידי הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, כמקור לסתירת שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה על ידי המומחה הממונה מטעם בית המשפט, אין בה, כשלעצמה, כדי לסייע לעמדתם. המומחה עמד בחקירה מפרכת וקביעתו לא נסתרה. הוא הסביר, כי כל התמונות של התובע שנצפה מרים אלונקה במסגרת עבודתו כמתנדב במגן דוד אדום, הן תמונות המצולמות מזווית שאינה מאפשרת ללמוד דבר על קיומה של מגבלה ביישור המרפק או לא. קביעתו של המומחה גם במישור הצלקת מתיישבת עם התיעוד הרפואי הקיים ותלונות התובע בזמן אמת. מיותר להזכיר, כי לא בנקל בית המשפט יסטה מקביעתו של מומחה הממונה מטעמו. המקרה דנן בהחלט לא נמנה על המקרים החריגים המצדיקים סטייה כאמור.

על כן, שוכנעתי כי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת עקב התאונה הוא 19%.

התובע צעיר יחסית, ניסיונו התעסוקתי עד התאונה התמצה בעבודות פיזיות, נותר עם נכות אורתופדית צמיתה (מגבלה בתנועות היד) ונכות אסתטית הכוללת בחובה גם אפקט תפקודי מסוים (תחושת כאב ושריפה). מאידך, התובע המשיך להתנדב במד"א גם לאחר התאונה, הרים אלונקות ותפקד באופן סביר חרף פגיעתו. גם שכרו עלה לאורך השנים שחלפו מאז התאונה ועד עצם היום הזה. יתרה מכך, מזה מספר שנים מאז התאונה התובע עובד בעבודה משרדית, שאינה דורשת כל מאמץ פיזי, כשבחלק מהתקופה (עד למשבר הקורונה) שכרו הגיע בערך לכפל שכרו ערב התאונה. חרף האמור, עדיין קיים סיכוי כי התובע ייפלט משוק העבודה. בשקלול כל הפרמטרים הנ"ל, מצאתי להעריך את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו העתידי על 10%.

בשנת 2017 התובע עבד בחברת אלדן בתור נהג. עבודתו זו מבוצעת בנתב"ג בלבד. עבד משרה מלאה (8 שעות). תקופה קצרה לפני תחילת מגפת הקורונה התובע הפך להיות מנהל עובדים. לצורכי ביצוע עבודתו הוא יושב במשרד ומחלק משימות לעובדים. משרתו כיום נעה בין 5 ל- 6 שעות, אך הדבר נובע מירידה בכמות העבודה (ראו: עמ' 65 בתמליל ש' 2-39 ועמ' 66 ש' 1-10). התובע הודה כי המשכורת של חודש ספטמבר האחרון הייתה גבוהה, כי עבד בכיפור. התובע גם ציין כי הוא עובד בימי ששי ובשבתות והתעריף עבור שעות העבודה בימים אלה הוא 250% לשעה וכי חרף הירידה בכמות העבודה הוא עדיין עושה 8 שעות עבודה לפעמים (ראו: עמ' 67 בתמליל ש' 25-29).

כעולה מדו"ח רציפות ביטוח (מוצג נ/3), שכרו של התובע ערב התאונה עמד על סך של 6,987 ₪ (סכום נומינלי). סכום זה מוצמד להיום = 7,455 ₪. לאחר חזרתו לכושר עבודה, מחודש ספטמבר 2016 עד נובמבר 2016, התובע עבד בחברת סוסנה מובינג בע"מ והשתכר סך של 4,972 ₪ לחודש. בחודשים ינואר וחלק מחודש פברואר 2017 התובע עבד במלון פרדייז אילת והשתכר סך של 6,353 ₪ לכל התקופה. בחודש פברואר 2017 התובע התחיל לעבוד בחברת אלדן, שם הוא עובד עד עצם היום הזה ושכרו במגמת עלייה מתמדת. בשנת 2017 השתכר למעלה מ- 10,000 ₪ לחודש. בשנים 2018 ו- 2019 השתכר למעלה מ- 13,000 ₪ לחודש. בשנת 2020 (שנת הקורונה) השתכר למעלה מ- 10,000 ₪ לחודש.

לאור האמור, בסיס השכר לעתיד המבוקש ע"י התובע (12,740 ₪) נראה סביר בהחלט.

לאור האמור, אגש לראשי הנזק:

כאב וסבל: התובע היה כבן 32 במועד התאונה. נזקק לשלושה ניתוחים (הראשון באשפוז הראשון עקב התאונה, השני ביום 9.9.2015 והשלישי ביום 28.2.2016), אשפוז 7 ימים ונזקק לתקופת החלמה ארוכה. משכך, ובהינתן שיעור הנכות הצמיתה וגילו, אני פוסקת לו בראש נזק זה סך 95,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד: לאור המפורט לעיל, לגבי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ושכרו העתידי של התובע, התובע זכאי בראש נזק זה לפיצוי כדלקמן: 12,740 ₪ x 10% x 228.4247 (מקדם היוון עד גיל 67) = 291,013 ₪.

הפסדי השתכרות לעבר:

המומחה מטעם בית המשפט אישר לתובע תקופת אי כושר מלא למשך שלושה חודשים מאז התאונה. לאחר מכן המומחה העריך כי לתובע נותרה נכות זמנית בשיעור 50% למשך שלושה חודשים נוספים. אין חולק כי בתקופה זו התובע לא עבד ולא השתכר כלל. בנסיבות, ובהינתן שיעורי הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המומחה, ובהינתן סוג עבודתו ערב התאונה (עבודה פיזית), התובע זכאי לקבלת פיצוי מלא בגין הפסדו לששת החודשים כאמור.

על כן, בגין התקופה מיום 12.4.2015 עד 12.10.2015 התובע זכאי לפיצוי שלהלן: 7,455 ₪ x 6 חודשים = 44,730 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה (מיום 13.7.2015) ועד היום. מכאן, הפיצוי בגין תקופה זו = 47,947 ₪.

כעולה מנספח ב' לתצהיר הנתבע (מוצג נ/4) התובע המשיך לעבוד עם אילן עד סוף נובמבר 2016. עבודתו זו לא דווחה והתובע המשיך לקבל כספים מהמוסד לביטוח לאומי, ענף נפגע עבודה, שהכיר בו כנכה נזקק למלוא התקופה כאמור. הנתבע לא הוכיח מה היה היקף העבודה בתקופה זו ולא הוכיח כמה שילם לתובע בתקופה זו. מנגד, התובע אישר כי שימש כמנהל עבודה, "כעיניים של אילן" על העובדים שעבדו בביתו, וזאת לכמה שבועות בלבד.

בהינתן קביעות המומחה שלא נסתרו, ובשקלול הנתונים העובדתיים הנ"ל, ובהתחשב בתקופות ושיעורי הנכויות הזמניות שנקבעו לתובע על ידי המל"ל, אני פוסקת לתובע בגין התקופה שבין 13.10.2015 עד 30.11.2016 סכום גלובלי בסך של 50,000 ₪.

מיום 1.12.2016 עד היום (66 חודשים), אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 50,604 ₪, וזאת לפי השכר ערב התאונה מוצמד להיום, 10% שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה (31.8.2019) ועד היום.

סך הפסדי השכר לעבר = 148,551 ₪.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים לעבר: אני פוסקת לתובע בראש נזק זה סך של 18,569 ₪, וזאת לפי החישוב הבא: 12.5% x סך ההפסד לעבר.

הפסדי פנסיה לעתיד: משקבעתי כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותו העתידי עומד על 10%, פשיטא כי התובע, במומו, עדיין משתכר מעל השכר הממוצע במשק (12,740 ₪ פחות 10% = 11,466 ₪). משלא עלה בידי התובע להוכיח כי יש לו הסדר פנסיה מיטבי, דומה כי ההפרשות לפנסיה לא ייפגעו עקב התאונה. על כן, איני פוסקת לתובע פיצוי בראש נזק זה [ראו: ע"א 2452-07-21 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (8.3.22), פסקאות 44-50].

עזרת הזולת לעבר ולעתיד- התובע לא הביא ראיות לביסוס תוצאה מספרית או לביסוס הסכום הנטען על ידו. יחד עם זאת, קל לשער כי בתקופות אי הכושר לאחר התאונה ולאחר כל ניתוח התובע נדרש לעזרת מיטיבים בביצוע פעולות יומיומיות החורגת באופן מתון מהיקף העזרה המקובלת בין בני משפחה. בהינתן נכותו האורתופדית הצמיתה ביד שמאל ניתן להעריך כי התובע יזדקק לעזרה מתונה ממש בעתיד. על כן, אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה, בדרך אומדנא, בסך של 10,000 ₪ לעבר, ובסך של 20,000 ₪ לעתיד.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד-כעיקרון כל ההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל או קופת החולים. יתרה מכך, בראש נזק זה לא הובאו ראיות. בהינתן התיעוד הרפואי, יש להניח כי לתובע נגרמו הוצאות מתונות שבגינן אדם מן היישוב לא פונה למל"ל לקבלת שיפוי וגם לא שומר או לא יכול לשמור קבלות, לכן אני פוסקת לתובע סך של 3,000 ₪. בנוסף לאמור, יש לציין כי טענות התובע כי יצטרך לטיפולים ונסיעות לטיפולים בעתיד לא הוכחו כלל. די אם אציין בהקשר זה, כי המומחה לא המליץ על טיפולים עתידיים כלשהם.

ניכוי תגמולי מל"ל: עקב התאונה התובע קיבל דמי פגיעה, קצבאות ומענק נכות צמיתה בסך של 131,148 ₪. סכום זה יש להפחיתו מהסך הפיצוי שנקבע לעיל.

היתרה לפיצוי = 455,000 ₪ (סכום עגול).

לסיכום

אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע 1 ומחייבת אותו לשלם לתובע פיצויים בסך של 455,000 ₪ בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 3,500 ₪ בגין הוצאות משפט (אגרת פתיחה, הוצאות עדים והשתתפות התובע בשכר טרחת המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט. יש לציין, כי התובע לא הוכיח סכום ההוצאה למימון חוות דעת המומחה הרפואי מטעמו).

התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 3 נדחית, והנני מחייבת את התובע בהוצאותיהן בסך של 12,000 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ב' סיוון תשפ"ב, 01 יוני 2022, בהעדר הצדדים.