האם הובטחה לתובע הבטחה שלטונית מחייבת, לפיה תוקצה לו קרקע חלופית תמורת פינוי מקרקעין בהם החזיק, על מנת לאפשר סלילת כביש? זה עניינה של התביעה שלפניי, בגדרה מבקש התובע כי יינתן פסק דין, המצהיר כי הוא זכאי לקבל קרקע בשטח של 2 דונם, במקום העסק שהיה בבעלותו ואשר פונה במסגרת תביעת פינוי שהוגשה מטעם הנתבעת; כי תינתן הוראה לנתבעת להקצות לו מגרש באזור התעשייה במעוז ציון, ללא מכרז; ולחלופין כי תוקצה לו כל קרקע שוות ערך אחרת, ככל שאין קרקעות זמינות באזור התעשייה האמור.
רקע והליכים קודמים
1.התובע הוא תושב מבשרת ציון ועוסק למחייתו כקבלן עצמאי לעבודות אינסטלציה, עפר, פיתוח ועבודות ציבוריות. בשנות החמישים של המאה הקודמת הוחכרה למשפחתו של התובע חלקה 12 בגוש 30463. התובע רשום היום כבעל מחצית זכויות החכירה בחלקה זו והמחצית השנייה רשומה על שם אמו המנוחה, גב' שרה כרמלי ז"ל. גם זכויות החכירה בחלקה 13 בגוש 30463, הגובלת בחלקה 12, נרשמו (ברובן) על שם אמו המנוחה של התובע. מכוחה של תכנית מי/340, שאושרה ב-1979, יועד חלק הארי של חלקה 13 (70%) לכביש. יתרת החלקה נותרה בייעודה המקורי, מגורים, וסומנה כמגרש 13א. ב-1983 הפקיעה המועצה המקומית מבשרת ציון את החלק שנועד לכביש והעבירה אותו לקניינה.
2. גוש 30465 גובל בגוש 30463. בהליך שלפניי טוען התובע, כי הוא ובני משפחתו החזיקו, בנוסף, בחלק מחלקה 3 בגוש 30465 (להלן: חלקה 3), כבני רשות, החל מראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. היקף השטח בו החזיקו עמד על כ-4 דונם. תחילה גידל סבו על שטח זה גידולים חקלאיים, ולאחר מכן החזיק בו התובע לשם אחסון ציון מכני והנדסי כבד.
חלקה 3 עברה הליך הסדרה ב-2006. מכוחו פוצלה למגרשים שונים, בהם מגרש 70. מגרש זה סומן בשעתו כמגרש 13ב בתכנית מי/340 הנ"ל ונכלל בתחום התכנית על אף שהוא משתייך לגוש 30465, שהתכנית מעיקרה אינה חלה עליו. בהליך משפטי אחר שיזם התובע, ה"פ (י-ם) 6436/07, קבע בית המשפט (כב' השופט מ' סובל), כי היה זה מתוך כוונה – שלא מומשה – לייחד אותו כעתודה לפיצוי אֵם התובע בגין הפקעת חלק הארי של חלקה 13. לעניין זה עוד נידרש.
רשות מקרקעי ישראל, הלא היא הנתבעת, כפרה בזכותו של התובע להחזיק בחלקה 3. לפיכך שלחה ב-20.5.1996 לתובע ולאמו מכתב התראה, בו נדרשו לסלק ידם מהחלקה, אליה פלשו שלא כדין (המכתב – נספח רמ/3 לתצהירה של גב' רחל אנג'ל מטעם הנתבעת). מאחר שהדרישה לא נענתה, הגישה הנתבעת לבית משפט השלום בירושלים תביעת פינוי בסדר דין מקוצר, כנגד התובע ואמו (ת"א 9414/96). ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, והם התגוננו בטענה כי חלקה 3 הוחכרה להם יחד עם חלקות 12 ו-13 הנ"ל, וכי אך טעות היא שהביאה לכך שזכות החכירה לא נרשמה. בפסק הדין (שניתן ב-29.5.2003), קבע בית המשפט (כב' השופט ר' שטראוס ז"ל), כי הנתבעים (קרי, התובע ואמו), לא הוכיחו את טענתם ל"זכות להירשם כחוכרים" בחלקה האמורה; כי החלקה מעולם לא הוחכרה להם; וכי "משלא הוכחה כל זכות אחרת נותרה טענת הרישיון ומוכן אני להניח שהנתבעים אכן זכו לזכות זו, לפחות מכוח הסכמה שבשתיקה משמחזיקים הם במקרקעין מזה שנים ארוכות לא בצינעה ובמחבוא אלא בריש גלי כשחלק מן המקרקעין גודרו ואף סופחו לחלקת הבית (חלקה 12) ועל גבי חלקה האחר מונחים מכונות וציוד רב". אלא שהרישיון שניתן לנתבעים להחזיק במקרקעין, ממנו נהנו שנים רבות בלא השקעה מצדם ובלא תמורה, בוטל עם שליחת מכתב ההתראה ולכל המאוחר עם הגשת תביעת הפינוי, כפי שרשאית הייתה הנתבעת לעשות בכל רגע. לנוכח המסקנה אליה הגיע הורה בית משפט השלום לנתבעים "לסלק ידם מן המקרקעין המוחזקים על ידם בחלקה 3 שבגוש 30465".
3. במהלך השנים שחלפו מעת שנשלח מכתב ההתראה ועד לפסק דינו של בית משפט השלום נוהלו בין הצדדים מגעים, בגדרם עלתה הסוגיה של הקצאת קרקע חלופית לתובע. מגעים אלה הם העומדים ביסוד המחלוקת בין הצדדים. התובע טוען, כי הובטחה לו קרקע חלופית בתמורה להסכמתו לפינוי לאלתר של חלק מחלקה 3 לשם סלילת כביש לשכונה י"א שבמבשרת ציון, וזאת ללא תלות בהליך הפינוי שננקט נגדו ובתוצאותיו; כי הוא אכן מילא את חלקו על פי המוסכם; וכי פינה את הציוד על מנת לאפשר את סלילת הכביש. הנתבעת מכחישה הבטחה כזו ואף טוענת כי עד עצם היום הזה לא פינה התובע את מלוא השטח, בניגוד לפסק הדין.
עם מתן פסק דינו של בית משפט השלום בתביעת הפינוי, ביקשו התובע ואמו את עיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור שהיה בכוונתם להגיש. ואכן, הוגש על ידם ערעור (ע"א 4391/03), שנמחק בהסכמה תוך שמירת טענות הצדדים, בשל מגעים שהתנהלו ביניהם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט (פסק הדין מ- 18.10.2004, המורה על מחיקת הערעור – נספח רמ/11).
4. המגעים לא צלחו, וב-22.4.2007 הגישו התובע ואמו הודעת ערעור חדשה לבית משפט זה (ע"א 11057/07), בגדרה טענו, כי מסקנת בית משפט השלום, לפיה חלקה 3 מעולם לא הוחכרה להם, בטעות יסודה; כי זכותם בחלקה הוכרה על ידי הנתבעת במהלך משא ומתן שהתקיים עמם סמוך להגשת התביעה והגיע לכדי סיכום, במגמה למצוא קרקע חלופית לאחסון הציוד של התובע; ולחלופין – שעל פי תכנית מי/340 הכירה הנתבעת בזכותם על חלקה הצפוני של חלקה 3, היינו על מגרש 13ב (הודעת הערעור – נספח רמ/14).
במהלך הדיון בערעור הודיעו התובע ואמו כי הם מבקשים לחזור בהם מן הערעור והוא נדחה. עם זאת, הורה בית המשפט בפסק דינו, כי "אשר לבקשה בעניין עיכוב הביצוע, לאחר שבחנו את טענות בצדדים בעניין זה ונוכח העובדה כי עניין הקרקע החלופית תמורת ההפקעה הועלה על ידי הצדדים במהלך ההתדיינות בבית משפט השלום, בדרך שלא אפשרה הכרעה בו, נראה לנו כי יש הצדקה לאפשר למערערים למצות את זכותם בשאלה זו במסגרת של תביעה חדשה. לפיכך הננו מחליטים כי אם המערערים יגישו תביעה חדשה בעניין זה תוך 30 יום מהיום, כי אז הליכי הפינוי, ככל שהם נוגעים לחלקה 13ב, לפי תב"ע מי/340, יעוכבו עד למתן פסק דין בתביעה החדשה שתוגש כאמור" (פסק הדין מ-27.11.2007 – נספח רמ/15). ודוק: המדובר בטענה לפיה הוקצה מגרש 13ב כקרקע חלופית לתובע (ולאמו) תמורת ההפקעה מחלקה 13, להבדיל מטענה לפיה ניתנה התחייבות למגרש חלף הפינוי המוקדם של חלק מחלקה 3.