ראבד ואח' נ' פרוינדליך ואח'

האם יש להצהיר על בטלות עסקת העברת זכויות הנתבע 1 בדירה במתנה לאשתו הנתבעת 2, מאחר שמדובר בעסקה שהיא למראית עין, נוגדת את תקנת הציבור ונערכה בחוסר תם לב?

א.תמצית טענות התובעים

1.התובעים הם זוג נשוי מיום 31.12.13 והם מקיימים אורח חיים חרדי.

2.הנתבעים הם בני זוג - דודיה של התובעת. התובעת היא בת אחותה של הנתבעת.

3.סמוך לפני חתונת התובעים, נערך "שטר תנאים" בין משפחת התובע למשפחת התובעת. בשטר התנאים התחייבה משפחת התובעת להעביר לתובעים סך של 700,000 ₪ והנתבע מס 1 (להלן גם: הנתבע) חתם כערב מטעם משפחת התובעת לקיום ההתחייבות. ברם, חוץ מהנתבע, אף אחד אחר מטעם משפחת התובעת לא חתם על שטר התנאים.

4.משפחת התובעת לא עמדה בהתחייבות הכספית הנ"ל לתובעים והתובע פנה בתביעה כנגד הנתבע בבית דין צדק בנשיאות הרב קרליץ בבני ברק (להלן: בית הדין). ביום 6.8.18 חתמו התובע והנתבע על שטר בוררות בבית הדין וביום 6.9.18 התקיים דיון בתביעה.

5.ביום 18.7.19 ניתן פסק ביניים ע"י בית הדין שחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 448,000 ₪ "בין היתר מכיוון שהשידוך נסגר אך ורק כנגד חתימת הערב קבלן" – הנתבע (להלן: פסק הבוררות).

6.לאחר מתן פסק הבוררות ולבקשת הנתבע, התקיים דיון נוסף בבית הדין ביום 8.8.19 בעניין ערבותו.

7.ביום 24.9.19 אושר פסק הבוררות בבית משפט השלום (תיק 73140-07-19) משהנתבע לא הגיש כל התנגדות לאישורו.

8.ביום 3.10.19 התקיים דיון נוסף בבית הדין. בסיומו קבע בית הדין כי: "אבל זה ברור שאסור ברמה של צו על פרוינדליך למכור את הדירה או כל נכס שיש לו".

9.הנתבע פנה לבית הדין וטען שמצבו הכלכלי עגום והוא אינו יכול לשלם את החוב. עקב כך, ביום יז' מר חשון תש"פ (15.11.19) ניתן פסק דין נוסף שבו נקבע בין היתר כי: "הנתבע הצהיר ותיאר בפני בית הדין כי לאור מצבו הכלכלי אין בידו לשלם את הסך האמור – גם לא בתשלומים נמוכים... בשלב זה החליט בית הדין שלמשך 3 חודשים הקרובים ישלם הנתבע סך של 1,000 ₪ לכל חודש לועזי ועל התקופה שלאחר מכן יחליט בית הדין בהתאם לנתונים שיהיו תחת ידו".

10.ביום כג' מר חשון תש"פ (21.11.19) פנה הנתבע שוב לבית הדין וביקש להפחית את התשלום החודשי ל – 100 ₪ לחודש. בו ביום, הגיש התובע בקשה לבית הדין לעיקול דירת המגורים של הנתבעים ברחוב בן יעקב 18 בבני ברק הידועה כגוש 6190 חלקה 194/4 (להלן: הדירה). ביום י' כסלו תש"פ (8.12.19) פנה התובע שוב בבקשה דחופה לבית הדין במסגרתה טען שהנתבע לא ציית לפסק הדין ולא שילם לו דבר ויש חשש שיבריח נכסים. בבקשתו ביקש התובע לחייב את הנתבע למכור את הדירה ואת יחידת הדיור שצמודה לה וכן להטיל עיקול על הדירה, על מנת להבטיח את פירעון חובו. לטענתו, נודע לו ממקור מהימן שהנתבע פועל להעביר את הדירה ע"ש אדם אחר וכך לסכל את ביצוע פסק הבוררות.

11.ביום 16.12.19 ניתנה החלטת בית הדין שהטילה עיקול על הדירה. בהחלטה נאמר שהנתבע טען שהוא לא יכול לשלם יותר מ – 100 ₪ לחודש עקב מצבו הכלכלי העגום וכי כל מה שיש לו זו מחצית מהדירה ועוד מחסן. בית הדין ציין שעוד בדיון שהתקיים ביום 3.10.19 בית הדין אסר עליו לבצע כל דיספוזיציה בדירה. כמו כן נקבע שמנסח הרישום מיום 5.12.19 עולה שמחצית מהדירה רשומה על שם הנתבע ומחצית ע"ש אשתו. בהחלטה נקבע גם כי: "מצבור הנתונים שבידינו... מעלים חשש בדבר נכונות הצהרתו של הצד החייב לגבי יכולת ההחזר שלו – דבר שיש לתת לו את המשקל הראוי גם כלפי נכונות מכלול חששותיהם של הצד הזוכה". בית הדין ציין שמשמעות קבלת בקשת הנתבע היא שהחוב ישולם רק בעוד למעלה מ – 373 שנים "דבר המאיין מראש את משמעות הערבות אותה הוא נטל על עצמו וגם את משמעות החלטותינו כבוררים בדבר חיובו לשלם את הערובות". לפיכך, הוטל עיקול על מלוא חלקו של הנתבע בדירה וכן ניתן צו האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בדירה. בית הדין מינה את עו"ד משה פריש כנאמן מטעם בית הדין לפעול לרישום העיקול וביצוע ההחלטה (להלן: ההחלטה).

12.בעקבות פניה נוספת של הנתבע לבית הדין, ניתנה ע"י בית הדין החלטה נוספת ביום 27.4.20 לפיה טענותיו לא מתקבלות וכי: "הוצאת צו העיקול הנ"ל והעמדת הנכס כבטוחה לקיום פסה"ד מוצדקים בהחלט, זאת בין היתר לאור החוב הגדול והודעותיך בדבר חוסר יכולתך הכלכלית לפרוע חוב זה...".

13.בהתאם להחלטה, התובע פנה לנאמן שמינה בית הדין עו"ד פריש, ועו"ד פריש פנה לבית משפט השלום לצורך אישור ההחלטה (הפ"ב 35361-03-20). ברם, ביום 8.6.20 בית המשפט דחה את הבקשה וקבע שהנאמן לא יכול היה להגיש את הבקשה ורק התובע שהוא בעל הדין יכול להגיש את הבקשה לאישור ההחלטה.

14.ביום ז' אדר תש"פ (3.3.20) פנה הנתבע לבית הדין וטען ש"לא הייתה מצדי שום כוונה שלא לקיים את פסה"ד". לדבריו, טענת התובע שהוא פועל להעביר את חלקו בדירה לאחר היא "טענת שקר וכזב... וממשיכים להתל בבית הדין". הנתבע ביקש לבטל מיד את העיקול הזמני "שהם הצליחו להוציא מביה"ד בדרך מרמה ועורמה".

15.ביום כז' בניסן תש"פ (21.4.20) פנה הנתבע שוב לבית הדין וביקש את ביטול העיקול "מיד". לטענתו, "צו עיקול זמני וצו איסור דיספוזיציה זמני אינו הגון ואין שום הצדקה לעשותו".

16.ביום 27.4.20 השיב בית הדין לנתבע וקבע בין היתר כי: "אין שינוי בהחלטות או בפסקי ביה"ד", ההחלטה מנומקת ואין להרחיב מעבר לאמור בה. כמו כן קבע בית הדין כי: "הוצאת צו העיקול הנ"ל והעמדת הנכס כבטוחה לקיום פסק ביה"ד – מוצדקים בהחלט, זאת בין היתר לאור החוב הגדול והודעותיך בדבר חוסר יכולתך הכלכלית לפרוע חוב זה אלא בשיעורים שעשויים להימשך על פני שנים רבות מאוד".

17.ביום יא' אייר תשפ"א (5.5.20) פנה התובע לבית הדין וביקש את רשותו לפתוח בהליכי הוצל"פ כנגד הנתבע מאחר שהחוב לא נפרע אף לא בתשלומים. בנוסף, ביקש התובע לאפשר לו להטיל עיקול על הדירה באופן עצמאי ומידי.

18.ביום ז' בתמוז תשפ"א (17.6.21) פנה הנתבע לבית הדין ובין היתר טען כי: "לא מקובל ולא הגיוני לדרוש עיקולים ואזהרות".

19.ביום כז' חשון תשפ"ב (1.11.21) נתן בית הדין פסק דין נוסף שבמסגרתו הוא נעתר לבקשת התובע לרישום הערת אזהרה על הדירה על מנת להבטיח את החוב וזאת בכפוף להפקדת בקשה לביטול רישום ההערה אצל נאמן מטעם בית הדין (להלן: פסק הדין השני).

20.ביום 1.3.22 אישר בית משפט השלום (ת"א 69800-12-21) את פסק הדין השני, בהעדר תגובה מצד הנתבע.

21.לאחר אישור פסק הדין השני התברר לתובעים שהנתבע העביר במתנה את זכויותיו בדירה לנתבעת – אשתו - עוד ביום 13.7.20 והרישום בלשכת רישום המקרקעין ע"ש הנתבעת בוצע ביום 5.7.21. פעולה זו נעשתה בניגוד לצווי בית הדין מיום 3.10.19 ומיום 16.12.19 שאסרו על הנתבע לבצע כל דיספוזיציה בדירה. התברר שהנתבע הסתיר מבית הדין שהוא כבר הבריח את חלקו בדירה לאשתו ביום 13.7.20. בכל פניותיו ובקשותיו של הנתבע לבית הדין לאחר מועד זה, הוא העלים פרט מהותי זה. עקב כך, התובע פנה לבית הדין וטען שנודע לו שלמרות טענות הנתבע שאין באפשרותו לפרוע את החוב ואפילו לא 1,000 ₪ לחודש, הנתבע סילק את שלוש המשכנתאות שרבצו על הדירה בסכום של 900,000 ₪ והעביר את זכויותיו בדירה לאשתו על מנת להבריח את נכסיו, והדבר התאפשר מאחר שטרם נרשמה הערת אזהרה או עיקול. ללא סילוק המשכנתאות, לא יכול היה הנתבע לבצע העברה ללא תמורה לנתבעת. לכן, התובע ביקש לקבל לידיו את ההמחאה בגובה החוב שהנתבע הפקיד בבית הדין להבטחת ביצוע פסק הבוררות.

22.ביום 10.3.22 ניתן פסק דין נוסף ע"י בית הדין. בפסק דין זה נקבע שמתוך החוב הכולל בסך של 448,000 ₪, שולם עד כה לתובע, בעיקר ע"י צדדי ג', רק סך של 43,300 ₪. בית הדין ציין שהנתבע פנה ביום ח' אדר א' תשפ"ב (9.2.22) לבית הדין וביקש לאשר לו לפרוע את החוב בתשלומים של 500 ₪ לחודש. "דא עקא, שבימים אלו נוכח בית הדין לדעת, כי על פי הנתונים המופיעים בלשכת רישום המקרקעין, הרי שכבר לפני כ – 7 חודשים העביר צד ב' את חלקו בנכס לאשתו... וזאת בניגוד גמור לצווים שניתנו על ידינו כבר ב – 16.12.19". לכן, בעקבות "פעולתו המודעת" של הנתבע בניגוד לצווי בית הדין והסתרת פעולתו שאיינה את הבטוחה לפירעון החוב, החליט בית הדין להעמיד לפירעון מידי את מלוא יתרת החוב ולפיכך ההמחאה שהנתבע הפקיד בבית הדין לפקודת התובע בסך של 448,000 ₪ תועבר לתובע כנגד הפקדה של המחאה ע"ס של 43,300 ₪. התובע פעל בהתאם, וקיבל לידיו את ההמחאה.

23.התובע הפקיד את ההמחאה בבנק ואולם ביום 14.3.22 ההמחאה חזרה מחוסר כיסוי.

24.עקב כך, התובע הגיש את התביעה דנן שבה עתר שיוצהר שעסקת המכר ללא תמורה שביצע הנתבע ושנרשמה ביום 5.7.21 ולפיה הוא העביר את חלקו בדירה לאשתו הנתבעת 2, בטלה. זאת, מאחר שהיא נעשתה בניגוד להחלטות בית הדין, במטרה להבריח את הדירה ולהתחמק מתשלום חובו לתובעים.

25. עסקת המתנה שביצעו הנתבעים היא עסקה מלאכותית למראית עין בלבד, היא אף סותרת את תקנת הציבור מאחר שהיא נועדה לחמוק מתשלום החוב לתובעים ויש לבטלה בהתאם לסעיפים 13 ו – 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים). הזכויות המהותיות בדירה נשארו משותפות לשני הנתבעים בחלקים שווים והעברת הזכויות נגועה גם באי חוקיות.

26.חוזה המתנה שערכו הנתבעים הוא גם חוזה בלתי חוקי, גם חוזה למראית עין וגם "מנוגד לתקנת הציבור ונעשה בחוסר תום לב" (סעיף 38 לסיכומים), מאחר שמטרתו היחידה היא להבריח את חלקו של הנתבע בדירה מנושיו – התובעים. הנתבעים הודו במפורש בתצהיריהם שמטרת העברת הזכויות בדירה היא על מנת "שהתובעים לא יוכלו לגבות ממנה את הנדוניה שלהם". בניגוד לטענת הנתבעים שמצבם הכלכלי קשה, הם סילקו את כל המשכנתאות שרבצו על הדירה לצורך העברת הבעלות ע"ש הנתבעת ואף עובדה זו לא גולתה על ידם בכתב ההגנה שהגישו.

27.למרות שהנתבעים חתמו על עסקת המתנה עוד ביום 13.7.20, הנתבע המשיך לפנות בבקשות לבית הדין וביקש הפחתת התשלומים וזאת תוך הסתרת הברחת חלקו בדירה לאשתו והסתרת סילוק המשכנתאות שרבצו על הדירה, "אכן אדם נכבד ומכובד, תלמיד חכם וירא שמיים" (סעיף 48 לסיכומים).

28.טענת הנתבעים לפיה הדירה נרכשה ע"י הורי הנתבעת והייתה מהותית שייכת רק לנתבעת והנתבע נרשם כבעלים משותף "מחמת כבודו", היא חסרת יסוד ומעולם לא נטענה בהליך הבוררות. טענה זו נטענה לראשונה רק לאחר שניתן פסק הבוררות והוגשה התביעה דנן. הנתבע "זרה חול" בעיני בית הדין כשטען שהדירה גם שלו והסתיר מבית הדין שהוא כבר הבריח את זכויותיו בדירה לאשתו.

29.יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה לא ניתן לבטל עסקה שנערכה לצורך הברחת נכס מנושה מחוץ להליכי חדלות פירעון. שהרי, "דיני חדלות פירעון באים להוסיף על הדין הכללי ולא לגרוע ממנו" וניתן להורות על ביטול העסקה מכוח סעיפים 13 ו – 30 לחוק החוזים (סעיף 18 לסיכומי התשובה).

30.לאור האמור יש לקבל את התביעה, להצהיר על ביטול העסקה, להורות על השבת רישום הדירה ע"ש שני הנתבעים ולחייב את הנתבעים בשכ"ט והוצאות.

ב.תמצית טענות הנתבעים

1.הנתבעים הם אנשים מבוגרים בעלי הכנסה נמוכה. הנתבע לומד תורה ומתקיים ממלגה נמוכה ומקצבת אזרח ותיק והנתבעת עובדת כמורה ועומדת לצאת לפנסיה. לנתבעים אין נכסים מלבד הדירה, יש להם עשרה ילדים שהאחרון התחתן לאחרונה והם נותרו עם חובות כבדים בגין כספים שהוציאו לצורך נישואי ילדיהם. הוריה של התובעת התגרשו כשהתובעת הייתה בת עשר והתובעת גדלה אצל אמה עד לנישואיה (להלן: האם). האם דאגה שהתובעת תלמד הנדסת תוכנה ומימנה את לימודיה. כיום התובעת היא מהנדסת תוכנה בכירה ומרוויחה שכר גבוה ביותר.

2.לקראת אירוסי התובעים בשנת 2013, סוכם שצד הכלה יעמיד נדוניה בסך של 700,000 ₪ לרכישת דירה. הורי התובעים לא היו נוכחים בפגישה שבה נערך שטר התנאים והם היו אמורים לחתום עליו לאחר מכן. באותה פגישה התבקש הנתבע ע"י השדכן לחתום על שטר התנאים כערב ונאמר לו שלאחר מכן, יחתימו את הורי הצדדים על שטר התנאים. הנתבע חתם כערב לשטר התנאים "לכבוד החתן והכלה (התובעים)". החתימה נועדה לכבוד בלבד ולפי דין תורה אין בה כדי להטיל עליו חיוב. הנתבע לא העלה בדעתו לשלם לתובעים סכומים אלו ואפילו כשהשיא את ילדיו הוא לא התחייב לשלם סכומים בגובה זה.

3.בדיעבד התברר לתובע שהאם סירבה לחתום על שטר התנאים ואולם היא לא התנערה מתשלום הנדוניה לתובעים ובמשך מספר שנים היא שילמה את תשלומי המשכנתא שרובצת על דירת התובעים והיא התכוונה לעשות כן עד להשלמת הסכום של 700,000 ₪. ברם התובעים התנכרו לאם והרחיקו אותה באופן אכזרי ומביש ביותר. התובעים סירבו לכל קשר עמה ואף מנעו ממנה לפגוש את ילדיהם. התובעים אפילו הסתירו ממנה שנולדו להם ילדים ולא הזמינו אותה להשתתף בשמחות של נכדיה כגון בברית המילה של בנם. התובעים למעשה "מחקו" את האם מחייהם והתנהלו כאילו היא "אוויר". לאור זאת, הפסיקה האם להעביר לתובעים את תשלומי המשכנתא החודשיים. האם מסכימה גם כיום לשלם את יתרת הנדוניה שהובטחה וזאת בתנאי שהתובעים יאפשרו לה לראות את נכדיה ולהיות עמם בקשר (סעיף 20 לסיכומים).

4.מאחר שהאם לא חתמה על שטר התנאים, התובעים החליטו לתבוע את הנתבע שחתם כערב והם ממשיכים לשפוך את דמה של האם ומונעים ממנה לראות את נכדיה. לאחר פסק הבוררות הסכימו התובעים לאפשר לאם לפגוש את ילדיהם ובעקבות זאת האם המשיכה להעביר לתובעים את תשלומי המשכנתא החודשיים ואולם התובעים חזרו לסורם וניתקו אותה שוב ממשפחתם. עקב תשלומים אלו שהאם שילמה, הוקטן גובה החוב לסך של 404,600 ₪.

5.במסגרת הבוררות טען הנתבע בין היתר שחתימתו על שטר התנאים "נעשתה לכבוד בלבד" ואינה מחיבת, כי הוא חתם כערב על דעת שהאם תחתום כחייבת עיקרית ולא ניתן לחייב אותו מבלי שיש כלל חייב עיקרי, כי האם מעוניינת להמשיך לשלם את תשלומי הנדוניה ואולם התובעים בהתנהגותם האכזרית מונעים ממנה לעשות כן וכשלא ניתן לחייב את האם לשלם, לא ניתן לחייב את הערב. בנוסף, מאחר שהתובעים גרמו במעשיהם השפלים להפסקת תשלומי האם, יהיה זה חוסר צדק משווע לחייב את הנתבע לשלם את החוב כערב.

6.באופן מפתיע וחסר תקדים, בית הדין התעלם מטענותיו הצודקות של הנתבע וחייב אותו לשלם את יתרת גובה הנדוניה שטרם שולמה באופן מידי, למרות שהתובעים משלמים את תשלומי המשכנתא מידי חודש בחודשו. דיינים רבים סוברים שפסק הבוררות מוטעה הלכתית וחוטא לצדק. למרות פניית רבנים לבית הדין, בית הדין סירב לנמק את פסק דינו.

7.בית הדין הטיל עיקול על הדירה במעמד צד אחד ביום 16.12.19 ואולם אין תוקף משפטי להחלטה זו מאחר שעל פי חוק הבוררות תשכ"ח – 1968 (להלן: חוק הבוררות), החלטה בנושא סעדים זמניים אינה בסמכות הבורר אלא בסמכות בית המשפט. התובעים אף לא רשמו את העיקול בלשכת רישום המקרקעין במשך מספר שנים. בנוסף, ההחלטה נעדרת תוקף חוקי, שכן בית הדין סיים את מלאכתו עם מתן פסק הבוררות וההחלטה ניתנה לאחר מכן.

8.ביום 13.7.20 חתמו הנתבעים על תצהירי מתנה לפיהם העביר הנתבע את זכויותיו בדירה (מחצית) לנתבעת (להלן: העסקה). העסקה נערכה חודשים רבים לפני שניתנה החלטת בית הדין על רישום הערת האזהרה, החלטה שהוא כלל לא היה מוסמך לתת. שהרי, רק ביום כז' חשון תשפ"ב (29.10.21) קיבל בית הדין את בקשת התובע לרישום הערת אזהרה על הדירה ובית המשפט אישר את ההחלטה ביום 1.3.22.

9.העסקה בין הנתבעים היא עסקה "אמיתית ורצונית שנעשתה בין שני צדדים בגירים". לתובעים אין מעמד להגיש את התביעה שעניינה ניסיון להתערב ביחסים שבין הנתבעים ובעסקה שנערכה ביניהם. התובעים אף לא טרחו לציין מכוח איזו עילה הם מבקשים לבטל את העסקה. בכתב התביעה לא טענו התובעים שהעברת הזכויות בדירה נעשתה למראית עין או כי קיימת הסכמה אחרת בין הנתבעים השונה מההסכמות שבאו לידי ביטוי במסמכי ההעברה. הטענה היחידה שנטענה בתביעה היא שהעסקה בטלה משום שהיא בוצעה בניגוד לצו של בית הדין ועל מנת להימנע מהתשלום לתובעים.

10.בסיכומיהם, התובעים זנחו טענה זו, שכן אין בצו הנטען של בית הדין בכדי לשלול את תוקף העסקה. זאת, בין היתר מאחר שבית הדין לא היה מוסמך לתת סעדים זמניים, התובעים השתהו וחזרו בהם מבקשת העיקול, העיקול לא נרשם ומאחר שאף פעולה בניגוד לצו עיקול היא תקיפה. חלף טענה זו שנזנחה, התובעים העלו בסיכומיהם שתי טענות חדשות לפיהן מדובר בהסכם למראית עין ובהסכם בלתי מוסרי וסותר את תקנת הציבור. ברם, טענות חדשות אלו שלא נזכרו בכתב התביעה מהוות הרחבת חזית אסורה ואין להתירן. זאת, בפרט שמדובר בטענות עובדתיות שלא נטענו ולא נזכרו בכתב התביעה ולו ברמז.

11.במועד ביצוע העסקה והשלמתה ברישום, לא הייתה כל מניעה לבצעה. זאת, מאחר שבורר אינו מוסמך לתת סעדים זמניים ולא היה כל תוקף חוקי להחלטת בית הדין על עיקול הדירה. בנוסף, טענת התובעים בסיכומיהם, לפיה הנתבעים פרעו משכנתאות בסך של 900,000 ₪ לצורך ביצוע העברת הזכויות, כלל לא הוכחה והתובעים אף לא דרשו לקבל מסמכים בעניין זה במסגרת ההליכים המקדמיים.

12.התובעים השתהו ברישום העיקול, זנחו את רישומו וחזרו בהם מרצונם להטיל עיקול על הדירה. למרות שבית הדין הורה להם "לפנות ולפעול מידית" על מנת שהעיקול יירשם מהר ככל הניתן בלשכת רישום המקרקעין, רק שלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה הוגשה לבית המשפט בקשה לאישור ההחלטה. גם לאחר שבית המשפט דחה את הבקשה, התובעים לא ערערו על החלטת הדחייה, לא תיקנו את הבקשה ולא הגישו בקשה חדשה. עד היום התובעים לא פעלו למתן צו עיקול ע"י בית המשפט ולרישומו בלשכת רישום המקרקעין. מכאן, שהתובעים זנחו את העיקול וויתרו עליו, כפי שהם אף אישרו במפורש במכתבם לבית הדין מיום 3.5.21. במכתב זה הודיע התובע כי "לאחר מחשבה נוספת – החלטתי מבלי לגרוע מזכויותיי, לבטל בשלב זה את דרישותיי הקודמות ולדרוש הערת אזהרה בלבד...". התובעים הסתירו מכתב זה בתביעתם והציגו מצג שווא לפיו העיקול היה בתוקף ולא בוטל מעולם. הסתרה זו מהווה התנהגות בחוסר תם לב ואף שימוש לרעה בהליך משפטי.

13.רק עם רישומו של העיקול בלשכת רישום המקרקעין חל איסור לבצע עסקה בדירה וכל עוד העיקול לא נרשם לא הייתה כל מניעה לבצע את העסקה. בחירת הנתבע לבצע את העסקה היא לכל היותר בניגוד להוראת הבורר אך אין בכך כדי לשלול את תוקף העסקה שנערכה בין הנתבעים. העסקה נערכה זמן רב לפני שניתן ע"י בית הדין צו לרישום הערת אזהרה.

14.הנתבעת קיבלה את הדירה במתנה מאביה טרם נישואי הנתבעים והזכויות בה היו שלה מאז ומעולם, מאחר שאביה מימן את רכישת הדירה. כל השנים היה לנתבעים ברור שהדירה שייכת לנתבעת בלבד והרישום של מחצית הדירה ע"ש הנתבע "נעשתה לכבוד בלבד" ועל מנת לא להביך אותו. לכן, גם אם היה מוטל על הדירה עיקול בר תוקף, לא היה לו על מה לחול. התובעים וויתרו על חקירת הנתבעים ולפיכך לא נסתרה טענתם כמפורט בתצהיריהם לפיה באופן מהותי הדירה הייתה מאז ומעולם בבעלות הנתבעת בלבד והעברת זכויות הנתבע על שמה היא אמיתית ומשקפת את רצונם האמיתי של הנתבעים. שהרי, בזיכרון הדברים שנערך בין הורי הנתבעים בשנת 1976 התחייב אביה של הנתבעת לרכוש דירה עבור הנתבעת שתשמש למגוריהם והתובעים לא הביאו כל ראייה לטענתם שהכוונה הייתה שהדירה תהיה בבעלות הנתבעים. בהעדר חקירה נגדית, המשמעות היא שהתובעים לא חולקים על האמור בתצהירי הנתבעים ולכן על ביהמ"ש לאמץ את גרסתם ולראות בעובדות אלו כמוסכמות. הנתבעים פעלו לבצע אקט פורמאלי של העברת הרישום על מנת שהוא ישקף את הבעלים האמיתי בדירה – הנתבעת בלבד.

15.אמנם העסקה נעשתה על מנת למנוע מהתובעים להיפרע מהדירה של הנתבעת בשל העובדה שפורמאלית מחצית ממנה נרשמה ע"ש הנתבע. אולם, אין בכך משום הברחת נכסים שכן הרישום נעשה על מנת להגן על נכס של הנתבעת בלבד שהיה רשום גם ע"ש הנתבע ולא על מנת להבריח נכס של הנתבע. בנוסף, אף אם הדירה הייתה באמת גם בבעלות הנתבע, לא מדובר בעסקה למראית עין, היות שעל פי הפסיקה, גם אם נושה מעביר רכוש על מנת להבריחו מנושה, לא מדובר בחוזה למראית עין. במקרה דנן, העברת הזכויות של הנתבע נעשתה באמת ובתמים וזה היה רצונם של הנתבעים ולא מדובר בהסכם למראית עין. העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין משקפת באופן נכון ומדויק את כוונתם ורצונם של הנתבעים.

16.לצורך הוכחת טענת הסכם למראית עין, מוטל נטל כבד. התובעים לא עמדו בו. אין גם כל פסול בהתאמת הרישום בלשכת רישום המקרקעין למצב הזכויות האמיתי, על מנת למנוע מהתובעים לממש את הדירה ששייכת רק לנתבעת. גם הפסיקה שציינה בהערת אגב שלעיתים נושה רשאי לעתור לביטול עסקה, לא חלה במקרה כמו מקרה דנן שבו מטרת התובעים להמשיך להתעמר ולהתעלל באם על מנת שלא יאלצו "חלילה" לאפשר לה להיפגש עם ילדיהם – נכדיה.

17.בחירת הנתבע להעדיף את זכויות אשתו שהדירה ניתנה לה במתנה מאביה עוד לפני הנישואין על פני התובעים – שנהגו ברוע ובאכזריות כלפי האם ובעזות פנים תבעו את הנתבע בגין הנדוניה שהאם נמענה מלשלם בגין מעשיהם החמורים - היא בחירה סבירה, ראויה ולגיטימית ובוודאי שאין בה חוסר תום לב.

18.ניתן לבטל עסקה של הברחת נכס מנושה רק במסגרת הליך של חדלות פירעון. כפי שנקבע בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925 (2001) (להלן: פס"ד שילר): "ביטול ההענקה ייתכן רק לאחר הכרזת פשיטת רגל, משום שחסרה בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל". הסתמכות התובעים על ע"א 813/22 אריאל נ' אי.בי.בי.ג'י.(10.3.22) (להלן: פס"ד אריאל) אינה רלוונטית, היות ששם הדברים נאמרו כאמרת אגב, לא מדובר בתקדים מחייב ואין בפסק דין זה בכדי לשנות את ההלכה לפיה לא ניתן לבטל הברחת נכס מחוץ להליכי חדלות פירעון. בנוסף, בפס"ד אריאל היה מדובר באדם שהיה מצוי בהליכי חדלות פירעון ושם הוכח שמדובר בעסקה למראית עין שניתן לבטלה במסגרת הליך חדלות פירעון. במקרה דנן, מדובר בעסקה אמיתית ולא למראית עין.

19.מטרת התובעים לממש את דירת המגורים של הנתבעים ולזרוק אותם לרחוב, כדי שיוכלו לסלק את המשכנתא שנטלו לצורך רכישת דירתם. עצם הגשת התביעה מהווה "תקיעת סכין" בליבם של הנתבעים שהיו קרובים לתובעת, ארחו אותה לעיתים קרובות ואף הובילו אותה לחופה. התובעים מתעלמים מהעזרה והסיוע שהנתבעים הגישו לתובעת כשהייתה זקוקה להם והם מנהלים כנגדם מלחמת חורמה עבור בצע כסף. זאת, רק בגלל הסכמת הנתבע לחתום כערב "לכבוד בלבד" על שטר התנאים של התובעים. התובעים יכולים לקבל את כספי הנדוניה מהאם ואולם הם מתעקשים להתנכר ולהתאכזר גם אליה, לנתק אותה מחייהם ולא לאפשר לה להכיר את נכדיה. אם התובעים היו מסכימים לאפשר לאם לראות את נכדיה, הייתה האם ממשיכה לשלם לתובעים את תשלומי המשכנתא החודשיים וכך החוב היה נפרע. נכון יותר וצודק יותר שהדירה תירשם בשלמות ע"ש הנתבעת ושהתובעים לא יוכלו לגבות ממנה את החוב. דווקא התנהגות התובעים היא התנהגות בלתי מוסרית ונבזית וברור שלא מדובר במקרה שבו ניתן לבטל את העסקה בהיותה בלתי מוסרית.

20.אל לו לבית המשפט להעניק לתובעים סעד הצהרתי שהוא סעד מן היושר, לאור התנהלותם הנבזית והתנכרותם לאם. לפיכך, יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות.

ד.דיון והכרעה

1.הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו ההכרעה בתובענה תתבסס על כתבי הטענות, תצהירי הצדדים והסיכומים והם וויתרו על חקירת המצהירים.

2.הנתבעים טוענים שהתובעים הרחיבו חזית בסיכומיהם. בעוד שבתביעה טענתם היחידה הייתה שיש לבטל את העסקה מאחר שהיא בוצעה בניגוד לצו של בית הדין ועל מנת להימנע מתשלום החוב, בסיכומיהם, התובעים זנחו טענה זו והעלו שתי טענות חדשות והן שיש לבטל את העסקה מאחר שהיא נעשתה למראית עין ומאחר שהיא בלתי מוסרית ונוגדת את תקנת הציבור, וזאת בהתאם לסעיפים 13 ו- 30 לחוק החוזים. לטענתם, מדובר בטענות עובדתיות חדשות שלא נטענו כלל בכתב התביעה ולו ברמז ואף בתצהירי התובעים אין כל ראייה לטענות אלו ולכן יש להתעלם מהן.

3.אכן, בכתב התביעה לא פורט הבסיס המשפטי שמכוחו התבקש בית המשפט לקבוע כי העברת הזכויות בדירה בטלה מאחר שהיא בוצעה "בניגוד לצווי בית הדין, במטרה להבריח את הנכס ולהתחמק מתשלום החוב לתובעים". קיימת מחלוקת או לפחות אי בהירות ביחס לשאלה האם תקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 (להלן: התקנות החדשות) שינו את המצב המשפטי בנושא זה. על פי הפסיקה, בתקופה שבה חלו תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות הישנות), לא הייתה חובה לפרט בכתב התביעה את העילה המשפטית והוראות הדין שעליה מסתמכת התביעה והייתה חובה רק לפרט את העובדות שעליהן מושתתת התביעה. לכן, בעל דין לא היה מנוע מלהסתמך על הוראת דין שלא נטענה בכתבי טענותיו (תקנה 74(ב) לתקנות הישנות, ע"א 7183/13 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (12.7.15); ע"א 794/86 החברה המרכזית לשיכון ופיתוח נ' פינק, פ"ד מד(1), 226 (1990) וע"א 590/88 רובינשטיין נ' פישר, פ"ד מד(1) 730 (1990)). תקנה 14(א) לתקנות החדשות קובעת שעל התובע לפרט "כל מידע נוסף, שתכליתו לסייע בהבהרת המחלוקת ובמיקוד הפלוגתות שבין בעלי הדין". בנוסף, בוטלה תקנה 74(ב) לתקנות הישנות שקבעה שבעל דין אינו מחויב לציין בכתב טענותיו את הוראות הדין שעליהן הוא מסתמך. הפרופ' יששכר רוזן צבי בספרו הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים (מהד' שנייה 2023, עמ' 137-140) טוען ביחס להלכה שחלה כשהתקנות הישנות היו בתוקף כי: "הלכה זו אינה יכולה לעמוד בפני הביקורת ויש לקבוע כי מתקין התקנות ביקש לשנותה בתקנות החדשות... אני סבור כי על פי התקנות החדשות התובע מחויב לפרט בכתב התביעה לא רק את העובדות המולידות את זכותו לקבל סעד מן הנתבע, אלא גם את הטענות המשפטיות שעליהן הוא מבסס את תביעתו... פרשנות זו אף עולה בקנה אחד עם מגמת התקנות החדשות, שבאה לידי ביטוי בעקרונות היסוד, לזנוח את התפיסה האדוורסרית של תחרות פרועה בין בעלי דין ובכלל זה גם נקיטה בפעולות שתכליתן הסתרה ומניפולציה ולעבור למשחק בקלפים פתוחים. חשוב לציין שהחובה לפרט טענות משפטיות בכתב טענות קשורה קשר הדוק לרציונל המונח בבסיסה והוא מניעת מצב שבו הנתבע לא ידע מפני מה עליו להתגונן ולא יהיה באפשרותו להיערך כראוי לקראת המשפט".

4.מנגד, השופט (בדימוס) אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 13, 2020) עמ' 153-154) סבור כי ההלכה שחלה בתקנות הישנות לא השתנתה גם כיום לאחר התקנת התקנות החדשות ולדבריו: "מסקנה משפטית אינה עילת תביעה וממילא אין חובה לטעון אותה בכתב התביעה". ברע"א 3076/22 דותן גלעד נ' קמעונאי און-ליין בע"מ (24.05.2022)‏‏ ציינה כב' השופטת כנפי-שטייניץ כי: "אין ללמוד מעצם ביטולה של תקנה מן התקנות הישנות, כשלעצמו, כי הסמכות שעוגנה בה בוטלה אף היא". אמירה זו תומכת בגישה לפיה אין לראות בהשמטת כלל או הוראה שהיו קיימות בתקנות הישנות מהתקנות החדשות, כדי ללמד בהכרח שהסמכות או ההוראה שעוגנה בהסדר הקודם בטלה, וניתן לטעון כי משהמחוקק לא קבע כלל פוזיטיבי אחר, הוא למעשה הותיר את מצב הדברים כפי שהיה קיים בתקנות הישנות (ראו: השופט ד"ר יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש (מהדורה שלישית, 2023) בעמ' 38-39).

5.עמדתו של פרופ' רוזן צבי אומצה לעיתים בפסיקה. לדוגמא בת"א (מחוזי ת"א) 42380-10-21 גיל אורלי נ' חיה זלדה אורלב ו-25 אח' (15.8.2023) בפסקאות 29-28 נקבע ע"י כב' השופטת סיגל יעקבי כי:

"בהתאם להוראת תקנה 14(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, יכלול חלקו השלישי של כתב הטענות את פירוט העובדות המשמשות יסוד לכתב הטענות, אך גם "כל מידע נוסף, שתכליתו לסייע בהבהרת המחלוקת ובמיקוד הפלוגתאות שבין בעלי הדין". אני סבורה כי את הסיפא של תקנה 14(א) לתקנות יש לקרוא ככוללת את החובה לפרט בכתב התביעה לא רק את העובדות אלא גם את תמצית הטענות המשפטיות שעליהן מבוססת עילת התביעה, היינו את "העילה המשפטית"".

ראו גם: פר"ק 18816-03-23 יורוקם נ' לורך (18.9.23).

יחד עם זאת, נשמעה גם עמדה מסויגת יותר ולמשל כב' השופט יעקב שרביט מציין בת"א (מחוזי ת"א) 29739-03-22 דוד טנה נ' מגנטו טרומבקטומי סולושנס בע"מ (24.10.2023)‏‏ בפסקה 61 כי: "גישתו של המלומד רוזן-צבי מקובלת עלי כמבטאת את הדין הרצוי, ואולם ספק בעיני אם ניתן ללמוד מהתקנות החדשות על שינוי כה משמעותי בהלכה פסוקה ארוכת שנים ואם אין לומר שלצורך שינוי שכזה נדרשה אמירה מפורשת בתקנות החדשות."

6.אף אני מצטרף לעמדתו של הפרופ' רוזן צבי לפיה על פי התקנות החדשות יש לפרט בכתב התביעה גם את העילות המשפטיות. זאת, בעיקר על מנת שהנתבע ידע להיערך כראוי, יכולת הגנתו לא תפגע ועל מנת שיתקיים הליך הוגן ושקוף ללא "הפתעות" בלתי צפויות. ברם, כפי שמציין שם פרופ' רוזן צבי (עמ' 140): "אם בית המשפט מוצא כי על אף שטענה משפטית כלשהי לא נזכרה בכתב התביעה, לא נפגעה יכולתו של הנתבע להכין את הגנתו ולהתכונן כראוי למשפט ועל כן זכויותיו הדיוניות מומשו במלואן, עליו לדחות טענה שלפיה לא התמלאו הדרישות הפורמאליות הקבועות בתקנות".

7.במקרה דנן, הנתבעים לא הופתעו מהעילות המשפטיות החדשות, היות שהעילות המשפטיות התבררו לנתבעים כבר בקדם המשפט והם יכלו להיערך לכך במסגרת הכנת תצהיריהם וראיותיהם. שהרי, בפתח קדם המשפט שהתקיים ביום 14.2.23 נשאל ב"כ התובעים ע"י בית המשפט מהי העילה המשפטית שמכוחה התובעים עותרים לביטול העסקה עקב טענת "הברחת נכסים" והוא השיב: "סעיף 13 לחוק החוזים, חוזה למראית עין. סעיף 30 חוזה שכריתתו הם בלתי חוקיים ובלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור" (עמ' 2 שורות 1-3). ב"כ הנתבעים לא טען בדיון שמדובר בהרחבת חזית אסורה או שעל התובעים לתקן את תביעתם. אדרבא, הוא טען לגופה של הטענה ואמר שלא מדובר כלל בהסכם למראית עין מאחר ש"מהותית הדירה מעולם הייתה שייכת לאישה... זו עסקה אמיתית בין שני הצדדים שעשו עסקה" (שם שורות 16-17). לפיכך, יש לדחות את טענת הנתבעים שהתובעים הרחיבו חזית ולכן הם לא יכולים להעלות טענות אלו בסיכומיהם. הנתבעים ידעו היטב מהן העילות המשפטיות שהתובעים מתבססים עליהן ולכן אף שטענות אלו לא נטענו בכתב התביעה, לא מדובר בהרחבת חזית אסורה. כפי שטענו התובעים בסיכומיהם (סעיף 15 לסיכומי התשובה) "הלכה היא כי טענה של הרחבת חזית יש להעלות בהזדמנות הראשונה. כאשר בעל דין אינו מעלה טענה זו בהזדמנות הראשונה הוא מוחזק כמסכים לה מכללא ומושתק מלהעלות טענה זו בהמשך הדרך (ע"א 8168/03 יאיר ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ (8.11.09))". לפיכך, יש לבחון האם התובעים הוכיחו שקיימת עילה לביטול העסקה מחמת שמדובר בהסכם למראית עין או שמדובר בהסכם בלתי מוסרי או הנוגד את תקנת הציבור.

8.הנתבעים מודים בפה מלא בתצהיריהם, שהם ביצעו את עסקת המתנה על מנת למנוע מהתובעים לפעול למימוש הדירה בכדי לפרוע את החוב. שניהם מצהירים (הנתבע בסעיף 43 לתצהירו והנתבעת בסעיף 17 לתצהירה) כי: "בנסיבות אלה, סברנו ואנחנו סבורים גם היום כי נכון יותר, צודק יותר וראוי יותר שהדירה תירשם בשלמות על שם אשתי (בתצהיר הנתבע) ושהתובעים לא יוכלו לגבות ממנה את הנדוניה שלהם". דהיינו, קיימת הודאת בעל דין מפורשת של הנתבעים שהעברת הדירה נעשתה במטרה להבריח אותה מהתובעים ועל מנת שהם לא יוכלו לגבות מהנתבע את חובו כלפיהם. דברים ברורים ומפורשים אלו נטענו ע"י ב"כ הנתבעים גם בקדם המשפט הנ"ל (עמ' 2 שורות 15-16): "אני מסכים ומאשר שהעסקה נעשתה על מנת שהתובעים לא יוכלו לממש את פסק הדין ולקבל את הכספים כיוון שהנתבעים מעדיפים שהדירה תישאר אצלם".

9.טענות הנתבע כנגד פסק הבוררות, בכל הכבוד, לא גורעות מתוקפו של החוב. הנתבע חתם על שטר בוררות ואף לא התנגד לאישור פסקי הבוררות שהתובעים הגישו לאישור בבית המשפט. לפיכך, הטענה שבית הדין טעה או שפסק הבוררות אינו צודק, לא יכולה לפטור אותו מקיומו של פסק הבוררות. הנתבע בעצמו כתב לא אחת לבית הדין שהוא מעוניין לבצע את פסק הדין.

10.התנהלות הנתבע חמורה ביותר, שעה שידע היטב עוד מיום 3.10.19 שבית הדין אוסר עליו לבצע דיספוזיציה בדירה ולמרות זאת, הוא ביצע את העסקה והסתיר אותה מבית הדין במשך זמן רב. הנתבע למעשה היתל בבית הדין ובתובעים כאשר ביקש להפחית את התשלום החודשי בטענה שאין לו כספים ובפועל, הוא פרע את כל המשכנתאות שרבצו על הדירה והעביר אותה ע"ש אשתו, ביודעו שבית הדין הטיל עיקול על הדירה. יודגש כי הנתבעים לא מכחישים בסיכומיהם כי אכן נפרעה משכנתא לצורך ביצוע העסקה וטענתם היא רק שהסכום היה קטן מהסך של 900,000 ₪ שהיה רשום בשנת 2010, מאחר שהמשכנתא קטנה מידי חודש בחודשו (סעיף 52 לסיכומים). זאת ועוד: בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 3.10.19 נשאל הנתבע ע"י בית הדין מה גובה המשכנתא הרובצת על הדירה והוא אישר שהיא "בסדר גודל של 60-70 אחוז" (עמ' 3 שורות 59-60) כמו כן, העובדה שהעיקול לא נרשם, לא גורעת מהעובדה שהנתבע פעל בניגוד גמור להחלטות בית הדין. שהרי, האיסור על ביצוע פעולה בדירה נותר שריר וקיים לאורך כל ההליך בבית הדין והנתבע מעולם לא טען בבית הדין שצו העיקול הוטל בחוסר סמכות ואינו תקף. אדרבא, הנתבע הגיש שוב ושוב בקשות לביטול העיקול. בצדק טוענים התובעים כי: "איסור הברחת הנכס לא נולד מכוח צו העיקול, הוא נולד מכוח פס"ד חלוט אשר קבע כי על הנתבע לשלם לתובע סך של 448,000 ₪" (סעיף 55 לסיכומיהם).

11.התובע מעולם לא וויתר על העיקול והעובדה שלא פעל לקבלת צו עיקול מבית המשפט בהתאם לחוק הבוררות, וביקש שבית הדין יורה על רישום הערת אזהרה, לא גורעת מעמדתו הנחרצת של התובע לאורך כל ההליך בבית הדין, לפיה קיימת חשיבות להותרת האיסור למכירת הדירה על כנו, על מנת שהדירה תשמש בטוחה להשבת החוב ובית הדין מעולם לא ביטל את צו העיקול והוא שב ואישר אותו. כל טענות הנתבעים כנגד פסקי הדין של בית הדין אינם רלוונטיים, שעה שהם אושרו בבית המשפט ללא כל התנגדות מצד הנתבע ויש להם תוקף מחייב.

12.אף טענת הנתבעים שהדירה הייתה שייכת מהותית רק לנתבעת למרות הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אין בה כל ממש. הנתבעים צירפו לתצהירם את זיכרון הדברים שנערך לפני נישואיהם בשנת 1976 כתמיכה לטענותיהם שהדירה שייכת רק לנתבעת. ברם, בזיכרון הדברים התחייב אביה של הנתבעת "לקנות בבני ברק דירה בת שלושה חדרים לצעירים". דהיינו, התחייבותו הייתה להעניק את הדירה לשני הנתבעים – "הצעירים" - ולכן גם הדירה נרשמה על שם שניהם. לפיכך, טענת הנתבעים שהדירה הייתה למעשה שייכת רק לנתבעת דינה להידחות והיא אף מנוגדת לסעיף 125 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 הקובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה חותכת לתוכנו". מדובר אם כן בדירה שניתנה במתנה לשני הנתבעים יחדיו במשותף.

13.זאת ועוד: הנתבע לא טען כלל בבית הדין שהדירה כולה שייכת לאשתו. אדרבא, המצג שהוא הציג בבית הדין היה שהוא בעלים של הדירה יחד עם אשתו והדירה היא רכושם היחיד. לדוגמא: בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 3.10.19 מסר בית הדין לנתבע שהוא יטיל עיקול על הדירה והנתבע לא טען כלל שהדירה לא שלו אלא רק של אשתו וטענתו היחידה הייתה "לא התחייבתי על דעת זה, וזה גם מעוקל לבנק" (שורות 69-77). כל הדיונים בבית הדין התבססו על ההנחה שהדירה משותפת לשני הנתבעים ומעולם הנתבע לא טען שהדירה שייכת רק לאשתו. אדרבא, הנתבע פנה לבית הדין ביום ז' באדר תש"פ (3.3.20) וטען כי: "לגוף טענתם שנודע להם ממקור מהימן שאני פועל להעביר את חלקי בנכס לאחר, אין לי רק לומר שטענת שקר וכזב היא". מכאן, שהנתבע מאשר במפורש שהוא בעלים של חצי דירה. הטענה שכל הדירה שייכת לאשתו נטענה לראשונה רק לאחר שהתובעים הגישו את תביעתם לבית משפט זה. קיימת אם כן הודאת בעל דין מפורשת של הנתבע שהוא בעלים של הדירה יחד עם הנתבעת ולפיכך הנתבע מושתק ומנוע לטעון כיום שלא היו לו מעולם זכויות בדירה. לכן, למרות שהצדדים הסכימו לוותר על חקירת המצהירים, התובעים עמדו בנטל ההוכחה והוכיחו שהדירה הייתה שייכת לשני הצדדים, בדיוק כפי שעולה מהמצג שהנתבע הציג במפורש לבית הדין.

14.לאור האמור, האם קיימת עילה לביטול עסקת המתנה?

15.הנתבעים טוענים שיש לבטל את העסקה מאחר שהיא עסקה למראית עין בלבד ומאחר שהיא מנוגדת לתקנת הציבור ובלתי מוסרית.

16.סעיף 13 לחוק החוזים קובע כי: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". הנטל להוכיח שמדובר בעסקה למראית עין הוא נטל מוגבר. כפי שנקבע בע"א 810/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י (31.10.18 – להלן: פס"ד גיל): "מאחר שהטענה כי מדובר בחוזה למראית עין עשויה לייחס מרמה או מצג כוזב לאדם שהטענה מופנית כלפיו, נדרשת רמת הוכחה מוגברת והצגת ראיות משכנעות לשם ביסוס הטענה". התובעים הרימו נטל מוגבר זה.

17.שהרי, הנתבעים הודו בפה מלא שמטרת העברת הדירה ע"ש הנתבעת הייתה להבריח אותה מהנושים – התובעים. מדובר במקרה של "סימולציה מוחלטת" שבו למעשה הצדדים אינם מעוניינים בשינוי המצב המשפטי שעמד בתוקפו עקב ביצוע העסקה ולא קיים כל הסכם נסתר אחר (ראו: ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד ל"ג (2) 576 (1979)). יפים לענייננו הדברים שנקבעו בפס"ד גיל:

"הוכח כנדרש כי קיימת אי התאמה בין "הצהרת הרצון של הצדדים" בעסקת המתנה לבין "רצונם האמיתי"... עסקת המתנה נעשתה כדי למנוע מהתובעים... את האפשרות לגבות את סכום הפיצויים שהיה צפוי להיפסק לטובתם... אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה המשיב 3 העביר לו את הדירה ללא תמורה, בשל ענין של "כבוד משפחתי" בין האחים... לטעמי המשיבים 1 ו – 2 עמדו ב"רף המוגבר" על מנת להוכיח כי עסקת המתנה היא בגדר חוזה למראית עין... המשיב 3 התוודע, בשלב כלשהו... לסיכון כי ייפסקו נגדו פיצויים... עובדה היא כי רק לאחר הגשת כתב האישום נגדו בחר המשיב 3 לפעול לשם העברת מרבית נכסיו אשר היו בבעלותו ערב הגשת כתב האישום, לצדדים שלישיים".

18.גם במקרה דנן הנתבע לא העביר את הזכויות בדירה לאשתו במשך יותר מארבעים שנה והוא נזכר לעשות כן רק לאחר שהתובע הגיש נגדו תביעה, זכה בפסק דין בבוררות ואף לאחר שבית הדין נתן צו האוסר על העברת הדירה. אין זה משנה כלל האם לצו שניתן ע"י בית הדין היה תוקף משפטי מחייב על פי חוק הבוררות אם לאו. ברור שהעברת הדירה נעשתה לצורך הברחתה מהתובעים. כאמור, אין בסיס לטענת הנתבעים לפיה העברת הזכויות נועדה "להתאים את הרישום למצב הזכויות באמת ולבעלות האמיתית והבלעדית של הנתבעת בדירה", היות שהנתבע בעצמו מעולם לא טען שאין לו זכויות בדירה והוא שב וביקש להסיר את העיקול והצהיר בפני בית הדין כי בבעלותו חצי דירה, בהתאם לרשום בפנקס המקרקעין.

19.הנתבעים מסתמכים בסיכומיהם (סעיף 36) על ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט, פ"ד נג(5) 689 (1999) שקבע שקיומה של קרבה משפחתית לא מהווה אינדיקציה לקיומה של עסקה פיקטיבית. ברם, באותו מקרה נקבע שלא הוכח שהעברת הזכויות בדירה מהבעל לאישה נעשתה על מנת להבריח את הדירה מנושי הבעל, מאחר שהעברת הזכויות נעשתה כמה שנים לפני שנושי הבעל נקטו בהליכים נגדו. שונה הדבר במקרה דנן שבו הברחת הזכויות בדירה נעשתה בזמן שהתנהלה תביעה כנגד הנתבע ולאחר שכבר ניתן צו האוסר על העברת זכויות בדירה ופסק בוררות המחייב את הנתבע, והנתבעים מודים בפה מלא שמטרתם הייתה להבריח את הדירה מהנושה (ראו גם: ע"א 2610/23 מאי אזוגי נ' עו"ד עופר שפירא (3.7.23)).

20.כפי שמציינים המלומדים פרופ' פרידמן ופרופ' כהן בספרם חוזים, כרך א', תשנ"א – 1991 בעמ' 157-158: "פלוני רוצה להסיר את לחץ נושיו ומתקשר בחוזה למראית עין עם קרובו להעברת רכושו אליו. בין הצדדים הסכמה ברורה והיא של"חוזה" ביניהם אין תוקף משפטי...פלוני וקרובו גמרו בדעתם שלא לכרות חוזה. ה"חוזה" הוא למראית עין בלבד, ואין הוא מחייב איש".

21.גם אם לא מדובר בעסקה למראית עין (ראו למשל עמדת בית המשפט בע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996) ורע"א 3973/90 קרסט נ' קרסט (10.12.90)), עסקת המתנה נגועה גם בחוסר תם לב משווע היות שמטרתה אחת – סיכול קיום פסק הבוררות ודי בכך על מנת לבטלה בהתאם לסעיפים 39 ו – 61 לחוק החוזים. התנהלות כזו היא אף בלתי מוסרית או נוגדת את תקנת הציבור, כמשמעם בסעיף 30 לחוק החוזים. שהרי, הנתבע לא אמר אמת לבית הדין שעה שהכחיש בתוקף את טענת התובע שהוא מתעתד להעביר את הזכויות בדירה לאחר וטען שמדובר ב"שקר וכזב". הנתבע הסתיר מבית הדין את העובדה שהוא העביר את זכויותיו בדירה לאשתו והציג בפני בית הדין מצג כוזב. הנתבע אף לא התבייש לבקש מבית הדין שוב ושוב את ביטול צו העיקול, לאחר שכבר חתם על תצהירי המתנה ולאחר שכבר העביר את הזכויות בדירה לאשתו, בניגוד מוחלט להחלטות בית הדין. כפי שנקבע בפס"ד אריאל: "משנוכחנו לדעת כי לפנינו עסקאות המעלות לפחות חשד סביר כי מדובר במהלכים פיקטיביים אשר נועדו להבריח נכסים מנושי התובע, ולאחר שידענו כי ההסברים שנתנו המערערים לעסקאות אלו לא כוללים בתוכם סימני אמת, אלא להיפך – על כורחנו מגיעים אנו למסקנה... אכן מדובר בעסקאות פיקטיביות".

ראו גם: ע"א 2976/12 ציון בר אל נ' חיים יהודה אלכסנדר קאופמן (17.12.14) וה"פ 21232-02-14 מבקש נ' ק. (29.3.15).

22.סעיף 30 לחוק החוזים קובע כי: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". בפס"ד אריאל נקבע כי:

"בטלות העסקאות הללו – אשר כאמור נועדו להבריח את נכסו של התובע מנושיו – נובעת גם מהיותן מנוגדות לתקנת הציבור, כפי שמצווה בסעיף 30 לחוק החוזים. כפי שכתב חברי השופט עופר גרוסקופף, בכושרו כאיש אקדמיה, קיימים "מצבים בהם יש מקום לבטל העברות שנעשו על מנת להערים על נושים גם מחוץ להליכי פשיטת רגל או פירוק – וזאת באמצעות "שימוש בסעיף 30 לחוק החוזים או בעיקרון תום הלב" (ראו: עופר גרוסקופף "חוזה פסול", חוזים כרך ג' (דניאל פרידמן ונילי כהן) 545 (2003))".

בית המשפט מציין שם גם כי: "סבורני כי הפעלתו של סעיף 30 לחוק החוזים במקרים כגון זה שלפנינו, שבמרכזם מעשה רמייה, היא הדרך המועדפת".

23.יפים לעניינינו דברי בית המשפט בה"פ 105/00 בנק לאומי לישראל נ' שלומי דוד ואח' (18.12.00):

"....כאשר נותן המתנה חב לאחרים, וע"י הנתינה הוא גורע מהנושים את יכולת הגבייה של נשיים, למה זה ועל מה זה נעדיף את המקבל ע"פ הנושה שקדם בנשייתו למתנה? הדברים אמורים אפילו במקבל מתנה בתום לב, קל וחמר כאשר מקבל המתנה עושה זאת מתוך שתוף עם הנותן כדי להבריח נכסים מהנושים, כמו בעניננו. מקבל מתנה כזה בודאי שאין ראוי להגנה, שמיניה וביה מקפחת את הנושים".

24.דוגמא להטלת חובת תום לב על פעולה משפטית שמטרתה הברחת נכס מנושה גם מחוץ לדיני חדלות פירעון, באה לידי ביטוי למשל בע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2) 120 (1995) שבו החיל בית המשפט את עקרון תום הלב על הסתלקות מזכות ירושה וקבע שבמקרה שבו ההסתלקות מעיזבון האם לטובת האח נועדה למנוע את זכותה של אשתו כנושה, ההסתלקות מנוגדת לחובת תום הלב ולכן היא בטלה. הוא הדין במקרה דנן שבו העסקה נערכה על מנת לסכל את ביצוע פסק הדין שניתן לטובת נושי הנתבע – התובעים.

25.הנתבעים מפנים בסיכומיהם לפס"ד שילר שבו נקבע כי: "ביטול ההענקה ייתכן רק לאחר הכרזת פשיטת רגל, משום שחסרה בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל אף שקיים איסור עונשי על כן". ברם, אין בדברים אלו בכדי למנוע ביטול עסקאות מחמת חוסר תום לב קיצוני בניגוד לסעיפים 39 ו – 61 לחוק החוזים או מחמת שהן נערכו בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים. במקרה כמו מקרה דנן, שבו לא רק שהנתבע הבריח את רכושו, הוא גם הציג מצג שקרי בבוררות לפיו יש לו זכויות בדירה וביצע את העסקה לאחר שניתן פסק דין המחייב אותו לשלם לתובעים ולאחר שניתן צו האוסר עליו לעשות עסקה בזכויותיו בדירה, כולי עלמא יודו שיש לבטל את העסקה בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים ומאחר שהיא נגועה בחוסר תום לב.

26.תוצאה זו אף תואמת את עמדת המשפט העברי. הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) בתשובותיו (כלל שבעים ושמונה סעיף א) דן בשאלה דומה:

"ראובן שהיה חייב מלווה על פה לשמעון ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון, נראה לי בזה שאזלינן בתר אומדנא דמוכח... וכן שטר מברחת וכאלה רבות שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלווה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו... על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו שנבטל ערמתו וזה יגבה חובו מן המתנה... מכל הלין חזינן שכל המכווין להערים חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו".

כמו כן, הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, 1235-1310) בתשובותיו (חלק ב' סימן שי"ב) דן במקרה ש"ראובן שהקנה נכסיו לבנו קטן בשטר ובקניין מעכשיו, כדי להבריח נכסיו מן המלווים... היוכל המלווה לפרע מאותן נכסים שהקנה לבן אם לאו? ונדין אותה הקנאה בהקנאת הערמה ולא תציל מן המלווין או לא? תשובה: כל שכתב נכסיו לאחרים, בין אישה שהיא רוצה להינשא ומברחת נכסיה מבעלה, בין איש שכותב נכסיו לאחרים כדי להבריח נכסיו מן המלווין, אם כתבו כל נכסיהן ולא שיירו כלום, יש להן דין מבריח ואין מתנותיהם מתנה גמורה".

במקרה דנן, הנתבע הצהיר שמחצית הדירה היא הנכס היחיד שיש לו ולכן עסקינן במקרה שבו הוא לא שייר לעצמו כלום ורוקן את עצמו מכל רכוש.

עמדה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (רבי יוסף קארו, 1488-1575), חושן משפט סימן צ"ט סעיף ו:

"החייב לחברו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלווה על פה, ממקבל המתנה וישבע מקבל המתנה על דעת בית דין בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל שקבל ראובן".

27.סיכומו של דבר: תביעת התובעים מתקבלת, מאחר שהוכח שעסקת המתנה נעשתה למראית עין, בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים ומאחר שהיא נגועה בחוסר תם לב קיצוני. לפיכך, מוצהר בזאת כי עסקת המתנה בין הנתבעים מבוטלת וניתן צו להשבת הרישום לקדמותו, כך שהדירה תירשם ע"ש שני הנתבעים בחלקים שווים. כמו כן, הערובה שהתובעים הפקידו כבטוחה לסעד הזמני, תושב להם על פירותיה, באמצעות ב"כ.

התובעים יגישו פסיקתה לחתימה.

28.הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

ניתנה היום, ו' כסלו תשפ"ד, 19 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.