התובעת הינה חברה העוסקת ביצור ושיווק מוצרי אלומיניום.
במהלך השנים 2011 ובמיוחד ב - 2013 הנתבעים רכשו מהתובעת מוצרי אלומיניום, ושילמו את תמורתם בשיקים כדלקמן- שיק בסך של 14,790 ₪, שזמן פירעונו ביום 31.7.13, שיק בסך 14,790 ₪, שזמן פירעונו 30.8.13, ושיק בסך 28,864 ₪ שזמן פירעונו 31.8.13. השיקים הוצגו לפירעון וחזרו מסיבה "חתימה לא תקינה" ו-"אין כיסוי מספיק".
פרט לשיקים הנ"ל נותר חוב בגין רכישות של מוצרים, שטרם נמסרו לגביהם שיקים, בסכום כולל של 35,054 ₪, כמפורט בחשבוניות מס שצורפו לכתב התביעה.
התובעת טענה לחוב כולל של 93,498 ₪, כך במקור.
הנתבע 2, תומר סולימני (להלן: "הנתבע") התחייב באופן אישי בתשלום החוב הנטען מהטעמים שלהלן- הנתבע רשם על גבי השיקים הנ"ל חתימה שאינה נכונה, או תקינה, לצורך פירעון השיקים, כמפורט בהודעת הבנק. הנתבע מכיר באופן אישי את מי ששימש כמנהל אצל התובעת, מר בני לוי, והתחייב והציג מצג בפניו שהוא אחראי באופן אישי לתשלום עבור הרכישות, ועל סמך התחייבותו והאמון שניתן בו נציג התובעת חרג מהנהלים ולא החתים אותו כמקובל על כתב ערבות והתחייבות. הנתבע המשיך לרכוש סחורות, למרות שהחברה, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), כבר נקלעה לקשיים ולא שיתף את התובעת בקשיים אלה וניצל את האמון שניתן בו.
לאחר שהשיקים הנ"ל חזרו התברר לתובעת כי מפעל הנתבעת נסגר וכל תכולתו והמלאי שהיה בו הועלם על ידי הנתבע.
עבודות שבוצעו על ידי הנתבעת שהיו בשלבים מתקדמים, לרבות הזכות לקבל כספים בגינם, הועברו, או הומחו, על ידי הנתבע לחברות אחרות, על מנת לחמוק מנושיו.
מבדיקת נתוני המאזנים של הנתבעת, שהובאו לידיעת התובעת, עולה כי הנתבע רוקן את החברה מתוכן, משך משכורות וסכומים שאינם עולים בקנה אחד עם מצבה של הנתבעת ורווחיותה, וגרם לכך שהחברה הנתבעת תהפוך לחדלת פירעון ולפגיעה בנושיה.
לאור האמור לעיל, קיימת תשתית עובדתית המאפשרת להרים את המסך על פי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות").
עיקרי טענות הנתבע בכתב ההגנה