ת"א 43423-12-14 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' קולשטרן ואח'

1.לפניי תביעת תחלוף שעניינה נזקי משאית שבוטחה אצל התובעת בתאונה מיום 26.05.2014 בה, מעורבת משאית הנתבעים ובגדרה נתבעים כספים שהתובעת שילמה למבוטחיה בגין התאונה.

נהג מבוטח התובעת הורשע, על פי הודאתו, במסגרת עסקת טיעון בהליך תעבורתי שננקט נגדו בתיק ת"ד 5299-08-14 באי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות. בעובדות כתב האישום בהן הודה נהג רכב התובעת נטען שלא שמר מרחק לעצירת המשאית בכל עת למנוע את התאונה והמשיך בנסיעה מבלי להבחין במשאית העומדת בנתיב הימני, פגע במשאית הנתבעים והדפה מספר מטרים קדימה וכי כתוצאה מהתאונה נחבלו הנהגים וכלי הרכב המעורבים ניזוקו (סעיפים 2 -4 לכתב האישום).

ביום 12.7.2016 ניתן פסק דין בתיק תא"מ 11535-05-15 בבית המשפט השלום בפתח תקווה בתביעה שהגישה הנתבעת 2 כנגד מבוטח התובעת והתובעת בתיק זה, בגין נזקי משאית הנתבעים בתאונה (להלן: "ההליך המקביל"). בפסק הדין שניתן בהליך המקביל בהתאם להוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קבע בית המשפט בהליך המקביל, לאחר שמיעת עדותו של נהג משאית הנתבעים, כי לנהג רכב הנתבעים אשם תורם בשיעור 30% לקרות התאונה.

2.כתב התביעה, בסך של 206,627 ₪ הוגש בסדר דין רגיל, במסגרתו טענה התובעת כי האחריות לתאונה מוטלת במלואה על הנתבע 1, נהג משאית הנתבעים. לאור הרשעת נהג משאית התובעת במסגרת ההליך התעבורתי ופסק הדין שניתן בהליך המקביל, מבקשת התובעת להטיל על נהג משאית הנתבעים אחריות לתאונה ולנזקיה בשיעור האשם התורם שנקבע בפסק הדין בהליך המקביל, היינו 30%. זו המחלוקת הטעונה הכרעה בתיק זה.

3.בעקבות פסק דין שניתן בהליך המקביל, התגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם פסק הדין שניתן בהליך המקביל מקים מעשה בית דין והאם קביעת בית המשפט בפסק הדין שניתן בהליך המקביל אשם תורם לנהג משאית הנתבעים, מקים כשלעצמו אחריות לנתבעים כלפי התובעת כדי שיעור אשמו התורם של נהג הנתבעים, וזאת בשים לב לכך שפסק הדין בהליך המקביל ניתן מכוח סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט וכן לכך שנהג התובעת הורשע בהליך התעבורתי בקשר לתאונה.

4.בהחלטה מפורטת שניתנה על ידי ביום 26.2.2017, לאחר בחינת טענות הצדדים בדיון שהתקיים ובסיכומים שהגישו, קבעתי כי הכרעת בית המשפט בפסק הדין שניתן בהליך המקביל מקימה השתק פלוגתא בשאלת אשמו התורם של נהג הנתבעים. עם זאת, בנסיבות מקרה זה, מאחר והסמכת הצדדים את בית המשפט בהליך המקביל למתן פסק הדין על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט צומצמה, על פי ההסדר הדיוני עליו הסכימו הצדדים, להכרעה בשאלת האשם התורם של נהג רכב הנתבעים וימי העמידה של רכב הנתבעים שלפניי ולא בשאלת אחריותו של נהג הנתבעים לתאונה, לא ראיתי לקבוע, הגם שבהליך המקביל נשמעו עדויות והוצגו ראיות בנוגע לתאונה (גם אם גרסת נהג הנתבעים שלפניי בלבד), כי פסק הדין בהליך המקביל הכריע בשאלת האחריות של נהג הנתבעים לתאונה. שאלה שלא נמסרה להכרעתו של בית המשפט בהליך המקביל על פי ההסדר הדיוני של הצדדים.

5.לאור עמידת התובעת על שמיעת עדויות, נקבעה ישיבת הוכחות, במסגרתה זומן נהג משאית הנתבעים כעד מטעם התובעת. נהג משאית התובעת לא הובא לעדות בתיק שלפניי וכן בהליך המקביל. בתיק הוגשו בהסכמה (עמ' 13 שו' 5) טופס הדיווח של נהג רכב הנתבעים למבטחי רכב הנתבעים והודעתו במשטרה (סומנו ת/1, ת/2) וכן (במצורף לסכומי התובעת בשאלה נשוא החלטתי מיום 26.2.2017) תמונות זירת התאונה מתיק המשטרה. בתום פרשת הראיות, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב, ואני נדרשת להכרעה.

דיון והכרעה

6.השאלה הטעונה הכרעה היא האם על יסוד פסק הדין בהליך המקביל, עדותו של נהג משאית הנתבעים והראיות שהוגשו, השכילה התובעת לבסס מסכת עובדתית ומשפטית להוכחת אחריותו של נהג הנתבעים כלפי נהג רכב התובעת על פי יסודות האחריות בנזיקין והאם יש להטיל על נהג משאית הנתבעים (הנתבע 1) אחריות לתאונה, כדי שיעור האשם התורם שנקבע בפסק הדין הליך המקביל.

7.בטרם אבחן את השאלה שבמחלוקת בהתייחס לנסיבות תיק זה אתן דעתי לשאלה האם פסק הדין הניתן בהליך המקביל וקובע אשם תורם לנהג רכב פלוני מקים, כשלעצמו עילה עצמאית לחיובו בגין נזקי נהג הרכב האחר, שנקבעה אחריותו בתאונה.

8.סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] עוסק באשם יוצר אחריות של צד כלפי הצד שכנגד ומעגן את חובת הזהירות שאדם חב כלפי זולתו. סעיף 68 לפקודת הנזיקין עניינו באשמו של הניזוק כלפי עצמו, והוא בוחן את מידת הזהירות שעל הניזוק לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו. השאלה האם הכרח ששיעור "האשם התורם" של ניזוק יהיה "תמונת ראי" של אחריותו הנזיקית (אם בכלל) של הניזוק כלפי המזיק, העסיקה ומעסיקה את בתי המשפט לא אחת. בית המשפט העליון טרם אמר את דברו ובהיעדר הלכה מחייבת אין אחידות בפסיקת בתי המשפט השלום.

גישה אחת רואה בקביעת אשם תורם כאשם יוצר אחריות, לאור הסימטריה הקיימת, ככלל, בתביעות נזקי רכוש לכלי רכב בתאונה בחובות הזהירות של הנהגים המעורבים והחפיפה בין שני ביטויי האשם, האשם העצמי והאשם המקים אחריות כלפי הנהג האחר, בהיותן מבוססות על אותן עובדות ועל אותן נורמות משפטיות (ראו: ת"א 33749/07 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' בארתור (14.01.2008) (להלן: "עניין בארתור"); ת"א (שלום-ת"א) 43360-02-15 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' שחאדה (18.2.2016)).

כב' השופט ירון בשן המחיש גישה זו בדוגמא שתיאר בפסק הדין שניתן בעניין בארתור:

"שתי מכוניות התנגשו בצומת: הנהג האחד התעלם מאור אדום ברמזור. הנהג השני נהג במהירות כפולה מהמהירות המותרת. סביר שכל אחד מהם היה יוצא חייב בפלילים אילו הועמד לדין. כאן יש סימטריה מוחלטת בחובות הזהירות של הנהגים: הן נגזרות מאותן עובדות, מאותו דין ומאותו היגיון. כל ביטוי מעשי של החובה שלהם כלפי עצמם חופף לגמרי לביטוי החובה שלהם איש כלפי חברו. תביעתו של כל אחד מהם גוררת "נטל של אשם" שיגרום להפחתה מהפיצוי, אפילו אם תצליח. אבל כאן מתקיימת חפיפה מוחלטת בין היסוד השלילי ("אשם תורם" שמצדיק הפחתה מפיצוי) לבין היסוד החיובי ("אשם" שעליו ניתן לבסס תביעה): "נטל האשם" שיביא להפחתה בפיצוי של כל אחד מהנהגים זהה ל"אשם" שעליו מבסיס הנהג האחר את תביעתו. שני ביטויי האשם מבוססים על אותן עובדות ועל אותן נורמות משפטיות. המצב היה שונה, אולי, אילו אשמו של אחד הנהגים היה מתבטא בחריגה מנורמה אשר לא נוגעת להגנה על האינטרס של הנהג האחר".